• חיים באי־ודאות

אי־ודאות: היסטוריזציה של מרחבי משמעויות

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • חיים באי־ודאות

כשהסדקים נפערים: אי־ודאות, כוח והתנגדות בחייהן של נשים בעוני

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

מאמר זה מנתח את חייהן של נשים שחיות בעוני כחיים באי־ודאות, הנעה על הציר שבין אי־ודאות יומיומית לאי־ודאות קיומית. אי־הוודאות באה לידי ביטוי בהיבטים היומיומיים של החיים, המגולמים בשאלות כגון האם הקִּצבה שהן נסמכות עליה אכן תיכנס במועד לחשבון הבנק? האם יהיה להן מספיק כסף לרכישת מזון? האם בקשות הסיוע שהגישו למחלקה לשירותים חברתיים יתקבלו? האם יאושר הסיוע בשכר הדירה? האם תמָּצאנה זכאיות לדיור ציבורי, ואם כן – מתי תקבלנה את הדירה שהן זכאיות לה? ויכולה להגיע אף למצבי קיצון המובילים לאי־ודאות קיומית, המקריסה את מבנה היחסים הרעוע בין המדינה הניאו־ליברלית לנשים בעוני, ובכך משבשת את הסדר האישי והחברתי. אומנם מציאות החיים של הנשים נכתבת ומנותחת מנקודת מבטן של קורבנות הסדר החברתי, אך היא אינה מותירה אותן בעמדה של קורבנוּת פסיבית, אלא מבקשת להדגיש את יכולת הפעולה המשתנה שלהן בתוך מציאות בלתי־אפשרית שכופה עליהן המדינה הניאו־ליברלית, תוך ניתוח דינמיקת יחסי הכוח בין המדינה לנשים.

When the cracks widen: Uncertainty, power, and resistance in the lives of women living in poverty / Helly Buzhish- Sasson

This paper analyzes the lives of women who live in poverty and argues that poverty coerces them into a life of uncertainty, which ranges from day-to-day instability to existential uncertainty. The unpredictability is embedded in questions such as, will the welfare allowance be deposited? Will there be enough money to feed themselves and their families? Will their appeal for financial assistance from the city's welfare department be accepted? Will their application for financial assistance for rent be successful? Will they be recognized as eligible for public housing? And if so, when will they get keys to the apartment? These day-to-day uncertainties often lead to existential angst, one that destroys the already unstable relationship between a neoliberal state and the women who live in poverty, thus further disrupting the personal and societal order. Although this reality is written and analyzed from a perspective that views these women as victims of the social order, it is crucial to stress that the women who were studied reject any perception of themselves as passive victims. This paper analyzes the power relations between the state and the women, and argues that they constantly struggle to maintain their agency under impossible conditions forced on them by a neoliberal state.

  • חיים באי־ודאות

מאזרחות לתושבות: פרקרציה ככלי שלטוני במרחב

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

מאמר זה עוסק בתנאי אי־ודאות המאפיינים את חייהן של אוכלוסיות מודָרות בדרומה של ישראל. תנאי אי־ודאות מתקיימים ביתר שׂאת במשטרי כלכלה קפיטליסטיים וניאו־ליברליים. הגיונות אלו מאפשרים להבנות שליטה ופיקוח באמצעות ריעוע (פרקרציה). השאלה המרכזית העומדת לדיון תעסוק באופן שבו מוחלים תהליכי ריעוע על אזרחים במרחב הדרומי של ישראל, ומתוכה תיגזר הטענה שלפיה שינוי עירוני, המוגדר בגישות גיאוגרפיות "התחדשות עירונית", מייצר תנאי אי־ודאות לאוכלוסיות מוחלשות, ומצמצם את אזרחותם לכדי אזרחות בעלת מאפיינים של תושבוּת. מטרתו של המאמר להראות כי על אף התפיסה הפופולרית שלפיה מדינת הרווחה שקעה, ומדינת הלאום הניאו־ליברלית נוטה לא להתערב בתהליכים כלכליים, חברתיים ומקומיים, המדינה, על הגיונותיה הניאו־ליברליים, נוכחת ומייצרת תנאי אי־ודאות ככלי שלטוני, המועברים על־ידי סוכניה, ובכך ממרחבת את ריבונותה. על בסיס אתנוגרפיה שנערכה בעיירה מצפה רמון, מאמר זה מראה תהליך נישול כלכלי, מרחבי, חברתי ופוליטי של הבדואים ושל המזרחים החיים בעיירה, ולמעשה מצמצם את אזרחותם. המסקנה המרכזית שעולה ממאמר זה היא שהתחדשות עירונית היא כלי בידי המדינה ליישב את המרחב הגיאוגרפי במטרה לשמור על שליטתה במרחב, אך גם כדי לשמר את ההיגיון הניאו־ליברלי המוגזע של מדינת ישראל באמצעות מנגנונים או תהליכים של ריעוע.

 Transition from Citizenship to Residency: Precariousness as a Governing Mechanism in Spatial Contexts \ Reut Reina Bendrihem

This article deals with the conditions of uncertainty that characterize the lives of marginalized populations in the southern regions of Israel. Conditions of uncertainty are particularly prevalent in capitalist and neoliberal economic regimes. These conditions allow for control and surveillance through precarity.

The main question focuses on how processes of precarity are imposed on citizens in the southern region of Israel. I argue that urban change, defined in geographical approaches as "urban renewal," creates conditions of uncertainty for marginalized populations, narrowing their citizenship to residency characteristics. The aim of the article is to show that despite the popular perception that the welfare state has receded, and the neoliberal nation-state tends not to intervene in economic and social processes, the state, with its neo-liberal logic, is still present. It creates conditions of uncertainty as a governing tool transmitted through its agents, thereby extending its sovereignty. Based on an ethnography conducted in the town of Mitzpe Ramon, this article demonstrates that an economic, spatial, social, and political dispossession process of the Bedouins and Mizrahim living in the town effectively narrows their citizenship. The main conclusion drawn from this article is that urban renewal is used by the state to settle the geographical space, in order to maintain its control over space, but also to preserve the racial neoliberal logic of the State of Israel through mechanisms or processes of precarity.

  • חיים באי־ודאות

יהדות כאופטימיות אכזרית: "שאלת היהדות" כאי־ודאות עקבית בחייהן של נשים פוסט־סובייטיות בישראל

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

מאמר זה עוסק בביטויי אי־הוודאות בחייהן של נשים פוסט־סובייטיות שאינן מוכרות כיהודיות על־פי חוקי ההלכה בישראל. המאמר מתמקד בהיבטים האָפֶקְטיביים של שאלת היהדות כפי שזו מגולמת בזירות האינטימיות בחייהן של הנשים, תוך התמקדות בשאלות: איזה תפקיד משׂחקת היהדות במערכות היחסים האינטימיות של הנשים עם גברים יהודים ולא־יהודים? מיהם השחקנים המגדירים את יהדותן של הנשים, על־פי אילו אמות מידה ובאילו תנאים?[1] באמצעות ניתוח חוויות החיים העולות מסיפוריהן של חמש נשים מפענח המאמר את רובדי אי־הוודאות האופפים את שלבי החיים השונים של הנשים בהתייחס לשאלת היהדות, בפרט בהקשר לתהליך הגיור. אדגים כיצד משפיע תהליך הגיור על אי־הוודאות המשוקעת בשאלת היהדות בקרב הנשים ומעצב אותה, לצד כינונה הסימולטני בידי דמויות גבריות שונות שעימן נמצאות הנשים ביחסי קרבה זוגיים (קיימים או פוטנציאליים) ומשפחתיים. כינון בו־זמני זה של אי־הוודאות בזירות שונות מַבנה מעגליות של פטרונות גברית שהנשים לכודות בה. המאמר מציג את הסדקים במעגליות פטרונית זו דרך מיקומים חברתיים פרטיקולריים של נשים, המאפשרים להן התרחקות מהמעגל המנציח את המשימה הלאומית – ייהוד נשים פוסט־סובייטיות. כל אלו מובילים לטענה העומדת בליבו של המאמר, הגורסת כי נשים פוסט־סובייטיות נתונות ביחס של אופטימיות אכזרית עם היהדות. היהדות הופכת למושא תשוקה בלתי־אפשרי להשגה על־ידי הנשים, המעמיק את אי־הוודאות, את החשיפה ואת השבריריות שלהן בחברה הישראלית.

[1]   השימוש בפועל "לשחק" בהתייחס לתפקידים נוכח לאורך כל המאמר. המאמר עוסק בסוגיות הנוגעות לפרפורמנס וליחסים בין־אישיים, שבמסגרתם תפקידים אינם מתמלאים או ממומשים בלבד, אלא מפורשים ומשׂוחקים. כלומר, הטרמינולוגיה אינה מקרית, והיא בעלת משמעות בהתייחס להיגיון התיאורטי השזור במאמר.

 

Jewishness as Cruel Optimism: "Questioned Jewishness" as a Consistent Uncertainty in the Lived Experience of Post-Soviet Women in Israel \ Yulia Shevchenko

This article analyzes expressions of uncertainty in the lived experience of post-Soviet women who are not recognized as Jewish by the laws of Halacha in Israel. Focusing on the affective aspects of the question of Jewishness, the article addresses questions that manifest in the intimate spheres of women's lives. What role does Jewishness play in the women’s intimate relationships with Jewish and non-Jewish men? Who are the actors defining the women’s Jewishness; according to what standards, and under what conditions? Through an analysis of the lived experience of five women, the article unravels the dimensions of uncertainty surrounding the women in different stages of life, particularly in the context of the Orthodox conversion process (giyur). I will demonstrate how the conversion process shapes women’s uncertainty embedded in the question of Jewishness, which is simultaneously shaped by male figures with whom the women are in (actual or potential) intimate and familial relationships. This interplay of uncertainty constructs a circular male patronage in which the women are entangled. However, the social positions of certain post-Soviet women allow them to distance themselves from the male patronage cycle that perpetuates the national mission of Judaizing post-Soviet women. This leads to the article’s argument, that Jewishness in Israel manifests as cruel optimism in relation to post-Soviet women. Thus, Jewishness becomes an unattainable object of desire for these women, deepening their insecurity, uncertainty, and marginality in Israeli society.

  • חיים באי־ודאות

אז מה השתנה? אי־ודאות כלכלית כטכניקה של ממשליות (governmentality): שלושה דורות של נשים מזרחיות בדרום ישראל חיות, מתמודדות ופועלות במציאות של אי־ודאות כלכלית כרונית

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

המאמר הנוכחי מציע להתבונן במציאות של אי־ודאות כלכלית מתמשכת ובתמורות שחלו במופעיה באמצעות מעקב אחרי אופני ההתמודדות עימה בקרב שלושה דורות של נשים מזרחיות החיות בערי פיתוח בדרום ישראל. מבחינה אמפירית, הממצאים מלמדים שבעידן הכלכלה הריכוזית, בהעדר משרות בשוק העבודה הראשוני, בנות הדור הראשון מצאו לעצמן עבודה בכלכלת הצללים ("עבודה בשחור"). האפשרויות המצומצמות לרכישת השכלה לצד היצע מוגבל של משרות בשוק העבודה בערי הפיתוח הובילו חלק ניכר מבנות הדור השני למשרות צווארון כחול ופקידות נמוכה. היזמיות והאקטיביות שבהן הצליחו להמירן במשרות החדשות שנוצרו בעקבות הרפורמות הניאו־ליברליות. אולם מאחר שהעסקה זו הייתה זמנית ובתנאים נצלניים, היא לא שיפרה את מיקומן המעמדי. בנות הדור השלישי, אשר רכשו השכלה אקדמית כתוצאה מרפורמת המכללות, מתקשות לתרגם אותה לתעסוקה הולמת ויציבה המאפשרת התפתחות אישית ומוביליות חברתית. מופעיה השונים של אי־הוודאות הכלכלית בשלושת הדורות מעידים על היותה טכניקה של מִמשליות. קרי, אחד הכלים שבאמצעותם מיישמת המדינה את ההיגיון האתנוקרטי שבבסיסה, ומשעתקת את אי־השוויון האתני והאתנו־מגדרי. מבחינה תיאורטית, מחקר זה, המבוסס על היסטוריה ממוגדרת של קבוצת מיעוט, תורם לחשיפת התפקיד שמילאו העסקה מעורערת ואי־ודאות כלכלית בהיסטוריה של מדינת הלאום הקפיטליסטית, ובכך מציבה אתגר למסגרת המושגית ההגמונית שהתפתחה ב"צפון הגלובלי", הרואה בתעסוקה מעורערת ובאי־ודאות כלכלית תופעה ייחודית של העידן הניאו־ליברלי.

Has Anything Changed? Economic uncertainty as a governmentality technique: Three generations of Mizrahi women in southern Israel living and coping with economic uncertainty \ Sigal Ron Nagar 

This study focuses on how economic uncertainty has changed over three generations within a specific socio-economic context, arguing that it has functioned as a tool of governmentality, reinforcing ethno-gendered inequality. Drawing on the experiences of three generations of Mizrahi women living in development towns in southern Israel, I trace the changes in the manifestations of economic uncertainty. The empirical findings show that during the state’s early years, first generation women were forced to found jobs in the shadow economy ("black” undocumented work) due to the absence of jobs in the primary labor market. A restricted labor market and limited educational opportunities led the majority of the second generation to blue-collar and low-level clerical jobs. The more active and entrepreneurial among these women managed to switch to new jobs made available by the neoliberal reforms in the 1990s. However, since the employment conditions were exploitative, the new positions offered no mobility. Third-generation Mizrahi women, who, with great effort, have acquired academic degrees, are finding it difficult to translate their achievements into “good jobs,” steady employment, career prosperity and social mobility. The economic uncertainty in each generation indicates that it is being used as a governmentality technique, perpetuating ethno-gendered inequality, due to the ethnocratic state logic. This study, based on a distinct history of a minority group, helps reveal the role economic uncertainty and precarious employment has played in the history of the capitalist nation-state. It thus poses a challenge to the hegemonic conceptual framework that has developed in the "global north" that views precarious employment and economic uncertainty as a unique phenomenon of the neoliberal era.

  • חיים באי־ודאות

מנווטים בתוך אי־הוודאות: מבט השוואתי על חוויות היום־יום של מבקשי ומבקשות מקלט סודנים בישראל

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

מאמר זה בוחן את תחושת אי־הוודאות שחווים בחיי היום־יום מבקשי מקלט סודנים בישראל, תוך שימת דגש על תפקידם של מנגנונים מוסדיים ביצירת תחושה זו. המאמר מאיר את השימוש של ממשלת ישראל במדיניות עמומה ומשתנה תדיר כאמצעי מִשטור, במטרה לשמר את המעמד הזמני של מבקשי המקלט. אסטרטגיה מדינית זו, שמוגדרת כאלימות חוקית (Menjivar & Abrego, 2012), מעצימה תחושות של חוסר יציבות וחוסר אונים בקרב אוכלוסיית המהגרים. על־ידי שימוש בשיטות מחקר מעורבות, המחקר מצביע על שני גורמים עיקריים המבנים את תחושת אי־הוודאות: העדר מידע נגיש ומהימן והעדר שליטה בחיים. נמצאו הבדלים לאורך ציר המגדר, שהתבטאו בכך שלמבקשות מקלט הייתה גישה פחותה למידע אמין והזדמנויות מוגבלות להפעיל שליטה על חייהן בהשוואה למקביליהן הגברים. יחד עם זאת, מעניין לציין שהפערים הללו לא השליכו על תחושת אי־ודאות מוגברת בקרב הנשים מבקשות המקלט. באופן פרדוקסלי, חלוקת תפקידים מגדרית, שממילא מכתיבה לנשים להסתמך על גברים לצורך מידע וקבלת החלטות, הגנה עליהן והפחיתה את תפיסת אי־הוודאות שלהן. מאמר זה, המתמקד בקהילה הסודנית בישראל כמקרה בוחן, תורם לשיח המתמשך על תחושת אי־ודאות של פליטים. הוא מאמץ הסתכלות דואלית על האופן שמתלכדים המאקרו של המדינה והמיקרו של האינדיבידואל לכדי השפעה על היום־יום של פליטים ושל מבקשי מקלט. נוסף על כך, על־ידי בחינת הממדים המגדריים של אי־הוודאות, המאמר מאיר כיצד נורמות תרבותיות וחברתיות מטפחות מציאויות פליטוּת נפרדות לנשים ולגברים. ממצאיו של מחקר זה לא רק מספקים תובנות לגבי האתגרים העומדים בפני הקהילה הסודנית בישראל, אלא גם מגבירים את ההבנה הרחבה יותר על תחושת אי־הוודאות, המרכזית לחוויית הפליטים בעולם.

Navigating Uncertainty: A Comparative Analysis of the Daily Experiences of Sudanese Asylum Seekers in Israel \ Anda Barak

This article explores the uncertainty experienced by Sudanese asylum seekers in Israel, with a focus on the role of institutional mechanisms in engendering this sentiment. It highlights the Israeli government's reliance on ambiguous and frequently modified policies as a form of policing aimed at maintaining the temporary status of asylum seekers. This approach, conceptualized as legal violence (Menjivar & Abrego, 2012), exacerbates feelings of instability and powerlessness among the immigrant community. Utilizing mixed research methods, the study identified two primary factors contributing to this uncertainty: a shortage of accessible and credible information, and a lack of control over their lives. A disparity was observed along the gender axis, with female asylum seekers having less access to reliable information and fewer opportunities to exercise control over their lives compared to their male counterparts. Interestingly, these disparities do not correspond to a heightened sense of uncertainty among women. In a paradoxical twist, traditional gender roles, which typically necessitate women's reliance on men for information and decision-making, appear to have shielded the women, mitigating their perception of uncertainty. By focusing on the Sudanese community in Israel as a case study, this article contributes significantly to the discourse on the forced migrants' sense of uncertainty. It adopts a dual perspective, studying both the macro-level impact of state policies, and the micro-level of individual experiences, in order to understand how these elements jointly influence the day-to-day lives of refugees and asylum seekers. Additionally, the article examines the gendered aspects of uncertainty, shedding light on how cultural and social norms result in distinctly different experiences for male and female refugees. The findings of this study offer insights into the challenges faced by the Sudanese in Israel, while also broadening our understanding of the inherent sense of uncertainty central to the worldwide refugee experience.

  • חיים באי־ודאות

"נמאס לי לכתוב אל עצמי דברים שאני יודע":[*] רטוריקה של וַדָּאוּת בהצגת מזרחים בספרים לנוער של גלילה רון־פדר־עמית

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

המחקר מבקש לבחון את האופן שבו רטוריקת הוודאות, באמצעות פרקטיקות ספרותיות, מכוננת את האחֵר האתני כאובייקט, כנחשל, כנחות מוסרית וכאלים, וכן כיצד מגדירה רטוריקה זו את הגבולות הסימבוליים בין הקבוצות האתניות בחברה, המשמרים את יחסי הכוח ואת ההיררכיות ביניהן. לשם כך משרטט המחקר את קווי המתאר של רטוריקת הוודאות בספרים לנוער של רון־פדר־עמית, ומתאר את הפרקטיקות הספרותיות, הפואטיות והאסתטיות שבאמצעותן באה לביטוי רטוריקה זו, המתהווה כתחבולה פואטית, המַּבנה תודעה סטריאוטיפית שלילית ביחס למזרחים. המחקר מדגים ארבע פרקטיקות שנמצאו רווחות בקורפוס המחקר, והן: דוקומנטריות – פרקטיקה העושה שימוש במבנים ספרותיים המייצרים אשליה שלפיה הטקסטים הם בעלי איכות דוקומנטרית אותנטית; גיאוגרפיה אתנית – פרקטיקה המעגנת את הסיפורים באתרים גיאוגרפיים מוכרים, ומשרטטת תוך כדי כך את גבולותיה של מפת החלוקה האתנית בישראל. נטורליזציה (טִבְעוּת) – פרקטיקה המנכיחה עוולות חברתיים כאילו היו הסדר הטבעי של הדברים, ובכך מחזקת את הסדר ההגמוני גם כשהוא חסר צדק; דיכוטומיה וניגודים – פרקטיקה המאופיינת בדרמטיזציה של ניגודים ובנרמול הדיכוטומיה האתנית. מעֵבר לפרקטיקות כאמצעי ספרותי, נוכחת באקלים הלשוני בסדרות הספרים הנדונים במחקר פוליטיקה של טשטוש והכחשה, שנועדה להקל את התקבלות הספרים למרות האידיאולוגיה הדיכוטומית וההיררכיה האתנית הבולטת בהם.

“I’m tired of writing things to myself that I already know."* Uncertainty, Rhetoric, and Mizrahi Representation in Galila Ron-Feder-Amit’s \ Gila Danino-Yona 

This study examines how various literary practices promote a rhetoric of certainty that establishes the ethnic Other as backward, morally inferior, and violent. It investigates how this rhetoric defines symbolic ethnic boundaries, preserving power relations and hierarchies. The study explores the contours of certainty rhetoric in Ron-Feder-Amit’s young adult (YA) fiction, describing the poetic and aesthetic techniques through which this rhetoric is articulated. It argues that these practices, which are effectively poetic tricks, foster a negative stereotypical consciousness towards Mizrahim. Four primary techniques have been identified :(1) documentary storytelling, which leverages the literary structure of documentaries to create an illusion of authenticity; (2) ethnic geography, using familiar geographic sites to echo and reaffirm ethnic-geographical boundaries under the guise of authenticity; (3) naturalizing, which dismisses social injustices as "natural," thereby reinforcing the hegemonic order even when unjust; and (4) dichotomy and contrasts, which dramatize contrasts to normalize ethnic dichotomies. Collectively, these practices create an illusion of realism in the text that solidifies ethnic stereotypes. Furthermore, the linguistic atmosphere of the book series fosters a politics of obfuscation and denial, facilitating acceptance of the books, despite their promotion of ethnic hierarchy and dichotomous ideology.

*From the book A Brother and a Half, 1982: 54.

  • חיים באי־ודאות

יצירה בזמני מגפה: ביטויים של אי־ודאות בקבוצת תמיכה באומנות בקרב מהגרות עבודה פיליפיניות שטיפלו באנשים עם דמנציה במהלך הקורונה

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

מאמר זה, המבוסס על מחקר אתנוגרפי, מתמקד בתרומה של תהליכי יצירה במסגרת קבוצתית להתמודדות עם אי־ודאות כמצב קיומי של רעיעות (Precariousness). עם פרוץ מגפת הקורונה (מרץ 2020) יזמתי קבוצת תמיכה מקוונת באומנות עבור מהגרות עבודה שטיפלו באנשים זקנים עם ירידה קוגניטיבית, שהוגדרו כאוכלוסייה בסיכון לתחלואה ומוות. במשך עשרה חודשים הנחיתי שלושים מפגשים שבועיים שבמסגרתם יצרו המשתתפות באומנות, במרחב שבו הייתה להן פרטיות יחסית בבית מעסיקיהן, בית שהיה עבורן מקום עבודה ומקום מגורים גם יחד. הניתוח מבוסס על תוכן המפגשים, על תהליכי היצירה ועל הדימויים החזותיים, ונשען על שלוש רמות פרשנות: של היוצרות, של הקבוצה ושל החוקרת. מהניתוח עלו שלוש תמות מרכזיות: התמה "א/חֵרוּת" מתארת צורות שנשזרו בהן תחושות "חירות" ו"אחֵרוּת" במצבים שהתאפיינו בזרות ובתנאי אי־ודאות. התמה "מ/לֵאוּת" מתארת זיקות בין תחושות של "מלֵאוּת" ו"לֵאוּת" שנוצרו בתגובה לאי־ודאות בתנאי עומס טיפולי באוכלוסייה זקנה עם ירידה קוגניטיבית ותפקודית בתקופת מגֵפה. התמה "ע/יצירה" מתארת פונקציות שממלאה "היצירה" בתנאי אי־הוודאות שעוררה המגפה, בהם נכפתה "עצירה" של השגרה. תרומת המחקר בהצבעה על תהליכי יצירה במסגרת קבוצת אומנות מקוונת כמרחב מעֲברי שסייע למהגרות עבודה בסיעוד שהתמודדו עם מצבי אי־ודאות קיומית להתחבר למשאבים פנימיים שבאמצעותם יכלו לחוות תחושת רווחה נפשית גם כאשר המשאבים החיצוניים לא היו זמינים עבורם או נגישים להן.

Creation During the Pandemic \ Sharon Ramer Biel 

This article, based on ethnographic research, focuses on how creative processes assist people dealing with uncertainty as an existential state of precariousness in a group setting. With the outbreak of the COVID-19 pandemic in March 2020, I initiated an online art-based support group for female foreign caregivers. These women were responsible for the care of elderly people with cognitive decline, a population at risk for morbidity and death. For ten months, I led thirty weekly online sessions during which the participants created art. Each participant joined the zoom sessions from relatively private spaces within their employers' homes, which served both as places of work and residence. The analysis is based on the content of the meetings, the creative processes and the visual images, and rests on three levels of interpretation: creators, group, and researcher. Three central themes emerged from the analysis: "Otherness-freedom" describes forms in which feelings of freedom and otherness are interwoven in situations characterized by strangeness and conditions of uncertainty. "fullness-fatigue" describes affinities between feelings of fullness and fatigue created in response to uncertainty under conditions of therapeutic burden in an elderly population with cognitive and functional decline during a pandemic. "Halt-create" describes the functions that creation fulfilled during the uncertainty caused by the pandemic, in which routine was halted. My research provides a description of the creative processes through which the online art group formed a transitional space that helped female foreign caregivers deal with situations of existential uncertainty. The creative space allowed them to connect to internal resources, through which they could experience a sense of mental well-being, even when external resources were not available or accessible.

  • חיים באי־ודאות

"יש איזה מטה־קוגניציה שעובדת שם כל הזמן": אי־ודאות בשיח של מרצים חילונים בקמפוס חרדי

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

המאמר מציג ממצאים מתוך מחקר איכותני שנועד לבחון את ההיבטים המיקרו־פוליטיים של אי־הוודאות כפי שהיא מתבטאת בשיח של מרצים חילונים לעבודה סוציאלית המלמדים בקמפוס חרדי. אי־הוודאות טבועה בתקשורת הבין־אישית, קל וחומר במפגש בין תרבויות מתבדלות השרויות במתח פוליטי ואידיאולוגי, דוגמת חילונים וחרדים בישראל. אי־הוודאות היא פועל יוצא של הציפייה לעימות בין תפיסת העולם האמונית לידע המדעי־מקצועי, אך גם של התמורות המבניות והפדגוגיות שחלות במערכת ההשכלה הגבוהה. המחקר מעוגן בראיונות עם 16 מרצים חילונים, ומנתח את פרקטיקות השיח שהם מיישמים בכיתה. פרקטיקות השיח המרכזיות שזוהו מתיאורי המשתתפים מְמתנות את אי־הוודאות באמצעות מיסוך הפערים בין שתי התרבויות והבניה של קווי דימיון ביניהן. פרקטיקות אלה נחלקות לשתיים: 1. פרקטיקות שמייצרות דימיון זהותי – למשל שימוש ביופמיזם (לשון "נקייה") או חבירה לקטגוריות זהות משותפות שאינן מבוססות דת או אמונה; 2. פרקטיקות שמייצרות דימיון טקסטואלי בין שני סוגי הידע, האמוני והמדעי, כגון מחיקה של מידע קונפליקטואלי, הטמעה של ביטויים מתוך הטקסט האמוני בטקסט האקדמי, ויצירה של טקסט היברידי המשלב בין השניים. לטענתי, פרקטיקות אלו אכן ממתנות את אי־הוודאות, אך בה בעת מעניקות לה לגיטימציה, משום ההכרה בריבוי הפרשנויות לנלמד והוויתור על הבהירות הפדגוגית שמעניקה ההיררכיה שבין הידע האקדמי לאמוני. כמו כן, היכולת "לשחק" עם גבולות הידע וליישם פוליטיקה רב־תרבותית בכיתה הופכת אפשרית יותר בשיח של המרצים בשל דחיקת הזהות האישית־החילונית לטובת ערכיה של הזהות המקצועית.

 

"Some metacognition is present all the time": Uncertainty in secular lecturers' discourse at an ultra-Orthodox campus \ Orit Bershtling

 This paper presents the findings of a qualitative study designed to examine the micro-political aspects of uncertainty expressed by secular lecturers teaching at an ultra-Orthodox campus. Uncertainty is inherent in interpersonal communication, particularly in encounters between different cultures subject to political and ideological tensions, such as the secular and ultra-Orthodox in Israel. Uncertainty arises from expectations of conflict between a religious worldview and scientific-professional knowledge, and disagreement arising from structural and pedagogical changes in higher education. This study, based on interviews with 16 secular educators in the field of social work, analyzed the lecturers' discourse practices in the classroom. Two key approaches that aim to moderate uncertainty emerged from the analysis. These practices, which mask the gaps and construct similarities between the two cultures, can be divided into the following categories: The first includes those that produce identity similarity, such as the use of euphemisms or merging into nonreligious categories of identity. The second comprises practices that create a textual similarity between religious and scientific knowledge, such as the deletion of conflicting information, incorporation of expressions from religious texts into academic texts, and the creation of a hybrid text combining the two. I would like to argue that such practices moderate uncertainty while at the same time giving it legitimacy, since lecturers recognize that what is being learned can be interpreted in a variety of ways. This renounces the pedagogical clarity provided by the hierarchy between academic and religious knowledge. In addition, the ability to manipulate the limits of knowledge and to implement multicultural politics in the classroom is enhanced by suppressing personal-secular identities in favor of professional identity values.

  • חיים באי־ודאות

מלחמת העצמאות של הוריי

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

המחקר הוא מיני־ביוגרפיה משפחתית, המבוססת על צרור מכתבים שהשאירו הוריי, המתעדים את החוויות שלהם ושל חבריהם כצעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם בחודשים שקדמו למלחמת העצמאות ובמהלכה, וכן על פרק מספרו האוטוביוגרפי של סבי, שהיה האפוטרופוס על הנכסים הנטושים בשנים 1948–1950. קריאה בחומרים האישיים והמקצועיים הללו חשפה את תחושות אי־הוודאות ששררו בחברה הארצישראלית והישראלית בחודשים המכריעים שעל סף הקמת המדינה. החומרים האישיים נותחו באמצעות מחקרים על ההיסטוריה של המלחמה, על מקומו של דור תש״ח בחברה הישראלית, על ביטוי אישי ועל העברה בין־דורית. סבי נמנה עם הדור שעיצב את המוסדות בחברת היישוב והמדינה, תרומתו של דור הוריי הייתה השותפות למלחמה שאפשרה את הקמת המדינה, ושני הדורות יחד כוננו את המסגרות המנהליות, הרעיוניות והחינוכיות של המדינה החדשה. המקורות נכתבו בזמנים שונים: הוריי וחבריהם תיעדו את חוויותיהם בעת התרחשותם, ואילו סבי חיבר דו"ח מקיף עם סיום תפקידו בקיץ 1950, ואת האוטוביוגרפיה שלו כתב כשהוא בשנות השבעים לחייו, יובל שנים לאחר שסיים לכהן בתפקיד האפוטרופוס. במכתביהם ביטאו הוריי רגשות חצויים וביטויים אגרסיביים המלמדים על עומקה של רעידת האדמה הרעיונית והפיזית שחוללה המלחמה. באותן נסיבות ניכר שסבי חש אוזלת יד מול גזילת רכוש ובשל הכורח לנכס את קרקעות הערבים ונכסיהם הלא־ניידים במלואם.

My Parents' War of Independence \ Na'ama Sheffi 

This mini family biography is based on a bundle of old letters kept by my parents, which led me to explore their lives in 1947–48, prior to and following the establishment of the State of Israel. While putting together their personal history, I added a chapter from the autobiography by my grandfather, who established The Department for Location of Abandoned Property and Property Owners and headed it until 1950, when he issued a full report on the many challenges he faced. My analysis is based on existing research covering the history of the War of Independence, the role played by the 1948 generation in Israeli society, personal expressions, and intergenerational transference. I also note the diverse positions and platforms on which the personas left their mark. My grandfather, for instance, belonged to the generation that shaped the institutions of the Yishuv and the state, while my parents' generation participated in the war that enabled the establishment of the state. Both generations created the administrative, ideological and educational frameworks of the fledgling country. The sources differ, however, in genre and perspective. My parents and their social circle documented their experiences in letters written in real time, while my grandfather wrote a comprehensive report summarizing his term in 1950 and authored an autobiography 25 years later. Both personal and professional writings indicate feelings of uncertainty, which, I argue, characterized the feelings of contemporary Jewish society as a whole.

  • חיים באי־ודאות

"מעל לחשכת התהום": השיר "ניגונים" כמקרה בוחן של קינה ישראלית בתנאים משתנים של אי־ודאות

גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות
  • HE
  • EN

סוגת הקינה נחשבת אחת המגוונות בעולם המוזיקה העממית מבחינת השונוּת במרכיביה, בהם המתאר המלודי, המנעד הקולי וזהות המקוננים או המקוננות. המוזיקה הישראלית, המכונה "שירי ארץ ישראל", שהיא סוגה מובחנת במוזיקה שנוצרה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל מראשיתה ועד ימינו, כוללת, קינות למיניהן וגם דפוסי ביצוע וצריכה מובחנים, בייחוד סביב ימי הזיכרון. מאמר זה מבקש לבחון את השיר "ניגונים" של פניה ברגשטיין בלחנו של דוד זהבי כקינה שנכתבה בתנאים של אי־ודאות. אי־ודאות זו ניכרת באופנים שונים בביצועים המוקלטים הראשונים ונעלמת עם השנים, עם התבססות המסורת של טקסי יום הזיכרון הממלכתיים, ואחר־כך עם שחרורו ההדרגתי של השיר משיוכו הקיבוצי ומהמסורת המוזיקלית הקיבוצית. הקינה המקורית בשיר מרוכזת באובדן קולם של הנספים, הקול המתפלל והשר של אוכלוסיה מסורתית אשכנזית, שבוטאה בראשית הדרך בשירה רצ'יטטיבית, ספק תפילתית, בעלת עיטורים חזנותיים, שכאילו מבקשת לעצור את הזמן ואיתו את הידיעה המרה. עם חלוף השנים חל שינוי באופי העיבוד והשירה של הקינה: השירה הרצ'יטטיבית והעיטורית עברה השטחה, כך שאבד הגוון המסורתי שלה, המפעם עלה והתזמור השתכלל. לבסוף הפך השיר לאתר של ריבוי קולות אתניים כמעט מכל רחבי הקשת החברתית היהודית בישראל, והקינה נדחקה לטובת העלאה על נס של עושר המסורת של דור העבר, במעין שיר ערש לדורות שאבדו.

“Above the Darkness of the Abyss”: “Melodies” as a Case Study of the Israeli Lament in Changing Conditions of Uncertainty \ Efrat Urbach

The lament is one of the most diverse genres in the world of folk music in terms of variation in melodic outline, vocal range, and the identity of the lamenters. A genre of early Israeli music, known as "Songs of the Land of Israel," distinct within the music created by Jews in Mandatory Palestine and the new State of Israel, includes various laments as well as distinct performance and reception patterns, especially within the context of national memorial days. This article seeks to examine the poem "Melodies" by Fania Bergstein in David Zahavi’s setting as a lament written under conditions of uncertainty. This uncertainty, palpable in the first recorded performances of the song, became less evident over the years, with the emergence of standardized national Holocaust Memorial Day ceremonies, and then with the gradual release of the song from its Kibbutz affiliation and musical tradition. The original lament in the song is centered on the loss of the Holocaust victims’ voices, and with them, their traditional Ashkenazi prayer melodies. The song was initially performed in recitative, cantorial-style singing, as if grappling with the bitter situation of post-Holocaust Europe. As the years passed, changes occurred in the nature of mourning and in forms of lamentation. Recitative-style singing and decorative melodic elements were flattened, so that the arrangement's traditional hue was lost, the tempo increased, and the orchestration changed. Eventually, the song became a locus for multiple ethnic voices from nearly the entire Israeli Jewish social spectrum. The lament was suppressed in favor of a celebration of the richness of the traditions of bygone generations, transforming into a kind of nostalgic lullaby for the past.

  • מחאת 2023

בבואתו של נתניהו: מבט פסיכואנליטי על ההתרחשויות בישראל

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

כיצד קורה שבנימין נתניהו נהנה מתמיכה כל כך גורפת דווקא בקרב אלו הרחוקים ממנו ומאורח חייו הראוותני? מדוע דווקא אלו שנאבקים על לחמם מוכנים להסכין עם מנעמי השלטון שהוא תובע לעצמו, ועושים זאת באהבה ובמסירות? במאמר זה נדון בשאלות אלו מנקודת מבט פסיכואנליטית. נראה כי התשובה נעוצה לא בחשבונות היסטוריים של חלק ממצביעיו עם מפא"י ולא באנגלית המשובחת שבפיו, אלא בהתעניינותו הגוברת בו עצמו, שמפצה על קשיי היום־יום של בוחריו, שמחליפים בו את אידיאל האני שלהם וכך הופכים להמון. לכך מצטרפת הנטייה של כל יצור חי להיטמע בסביבה גדולה ממנו, מעין דחף מוות הפועל בטבע.

ומדוע יסכים אדם לסגוד למנהיג באופן שימסמס את ייחודיותו? התשובה באהבה הנרקיסיסטית. הנרקיסיסט מעורר אהבה בשל כמות האנרגיה הנפשית המושקעת ב"אני" שלו, וכך גם המנהיג. אין דבר עוצמתי בחיי אדם, מסביר לאקאן כשהוא מתייחס למשיכה כלפי הנאציזם, מהנטייה להקריב לאל האפל של סיפוק דחף. מי שנמצאים היום בשלטון מציעים תערובת מפתה עד כלות היכולת להתנגד, של נרקיסיזם והזמנה להקרבה למען אידיאולוגיה שהאמת שלה היא סיפוק הדחף במובן הכי פראי וללא כל גבולות.

לאורך המאמר נעמוד על הקשר שבין סגידה למנהיג לבין נרקיסיזם, נעמוד על הסיבות לו, ונַראה את השלכותיו על תחומים מרכזיים בחברה בישראל: הצבא, החינוך והדת. נסביר מדוע המחאה אינה שבויה בדינמיקה נרקיסיסטית דומה, ונעמוד על דרכי הפעולה שעומדות בפני הַתרבות בהתמודדות עם קסמו האפל של הנרקיסיזם.

Netanyahu’s image \ Shirley Zisser and Efrat Biberman

How can we explain the fact that Benjamin Netanyahu enjoys such overwhelming support from those who lead lives far-removed from his ostentatious lifestyle? Why is it that voters who struggle for their daily living are prepared to accommodate, with love and devotion, the comforts of leadership that the prime minister demands for himself? This article explores these questions from a psychoanalytical perspective. It would seem that the answer lies, not in the historical feuds of the 1950s, and not in Netanyahu’s English fluency. Instead, his increasing self-preoccupation compensates for the daily hardships of his voters, who put him in the place of their ego ideal, thus becoming a mass. Another factor is the need of living creatures to be part of something larger than themselves; a kind of "death drive" operating in nature. Why, however, would anyone revere a leader to the extent that one’s own individuality disappears? The answer lies in narcissistic love. The narcissist arouses love because of the quantity of libidinal energy invested in his own ego. Such is the case with a leader. Referring to the lure of Nazism, Lacan explains that there is nothing more powerful in human nature than the tendency to sacrifice to a dark god manifesting the satisfaction of the drive. Those in positions of power in Israel today offer an irresistibly seductive mixture of narcissism, combined with a call to sacrifice for an ideology whose truth is the satisfaction of the drive in the wildest sense, and without limits. In this article, we will sketch the links between narcissism and leader worship – specify the roots of this adulation –  and follow its consequences in major spheres of Israeli life, including the army, education, and religion. We will also show why the protests in Israel do not reflect a narcissistic dynamic, and we will explain the modes of operation available to civilization for coping with the "dark magic" of narcissism.

  • מחאת 2023

שביתה פוליטית והשבתה פוליטית: היֵלכו שתיים יחדיו במחאת 2023?

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

בדמוקרטיה הישראלית הוכרה זכות לשביתה כלכלית הקשורה ליחסי עבודה ושכר, ואילו שביתה פוליטית, אשר מכוונת נגד מדיניות ונגד המדינה בכובעה כריבון, נתפסה מסורתית כשביתה אסורה. גם השבתה הֶתקפית מצד תאגידים ומעסיקים נתפסה לאורך השנים כבלתי־לגיטימית.

הגושפנקה שניתנה לשביתות פוליטיות במסגרת המחאה של 2023, חרף היותן מחוץ למגרש של יחסי העבודה, נבעה בין השאר מהתגבשות קהילה אפיסטמית המורכבת מאליטות פרופסיונליות־ליברליות, הכוללת אנשי אקדמיה ומדע, כלכלנים ורופאים, אשר תמכה בנקיטת שביתות ככלי למאבק ציבורי. קהילה אפיסטמית זו פעלה לצד קבוצות אליטה נוספות, ובהן אליטה כלכלית של מעסיקים, תאגידים ובעלי הון שתמכו בקיומן של שביתות פוליטיות וראו בהן מהלך לגיטימי. חלק מן הלגיטימיות של השביתות הפוליטיות נבע אף מכך שהיו מלוות בהשבתות פוליטיות, שגם הן תולדה של יוזמה מצד אליטות שונות.

גישת משאבי הכוח יכולה להסביר את התופעה של עליית השימוש בשביתות פוליטיות במסגרת המחאה. הגישה מתארת גידול בהפעלתם של אמצעים ארגוניים חרף ירידה תלולה בהיקף ההתארגנות, ירידת כוחן של מפלגות הפועלים ודחיקת ארגוני עובדים מהזירה הפוליטית. הגישה גורסת כי כיום יכולים ארגוני עובדים להיות פעילים מאוד בשביתות, אך בניגוד לעבר, הדבר מתבטא סביב סוגיות ציבוריות וחברתיות רחבות. לפי גישה זו, גורמים שונים מביאים לבניית יכולתם של ארגונים לפעול, ובהם רשתות קשרים עם גורמים אחרים. בהקשר זה יציג המאמר גישה חדשה – גישת משאבי הכוח התאגידית, שלפיה דחיקת ארגוני עובדים מהזירה הפוליטית בשל עליית כוחות ניאו־ליברליים מחזקת את יכולתם של התאגידים לפעול במסגרת השבתות פוליטיות, ומאפשרת לגיטימיזציה לשביתות פוליטיות שנלוות להשבתות. זאת בין השאר על רקע רשתות קשרים שנוצרות בין ארגוני עובדים לתאגידים, לקהילה אפיסטמית ולאליטות.

Political strikes and political lockouts: Can they co-exist? \ Lilach Litor

In Israeli democracy, the right to strike over labor relations and wages is legally recognized, while political strikes directed against the  policies and sovereignty of the State have traditionally been deemed illegitimate. Moreover, offensive lockouts by corporations and employers have also been perceived as illegitimate.

Even though they were outside the realm of labor relations, a  green light was given to political strikes during the 2023 protests,  driven, in part, by the formation of an epistemic community. This group of professional-liberal elites, including academics and scientists, economists, and doctors, were supportive of political strikes. They operated alongside other elite groups, and a mainly economic elite of employers, corporations, and capitalists who support the existence of political strikes and consider them a legitimate course of action. Political strikes also gained legitimacy since they were accompanied by political lockouts initiated  by various elites.

The power resources theory may explain the phenomenon of the increased use of political strikes as part of the 2023 protests. The approach describes an increase in labor collective measures despite a decline in union density, a reduction in the power of the labor parties, and the pushing of labor organizations outside the political arena. The approach holds that workers’ organizations may be very active in strikes today, but unlike in the past, this is manifested around broad public and social issues. The approach claims that various factors, including networks of relationships with other groups, lead to the increasing ability  of labor organizations to act. In this context, the article will present a new corporate power resources approach. Due to the rise of neoliberal forces, the exclusion of labor organizations from the political arena strengthens the ability of corporations to act within the framework of political lockouts.  In return, this allows for the legitimization of political strikes that accompany lockouts. Among other things, this takes place against the background of networks of connections that are created between trade unions and corporations, epistemic communities, and elites. Moreover, the legitimacy of the strikes that took place as part of the 2023 protests can be also explained based on the concept of civil disobedience that justifies taking radical measures to oppose the abuse of power by the government.

 

  • מחאת 2023

כאן זה לא פולין, אז יש"ע זה לא כאן: פוליטיקה של השוואות והצגת העצמי בשיח המחאה

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

השוואת המצב בישראל לפולין ולהונגריה הפכה לאחד המרכיבים הבולטים בשיח של המחאה נגד הרפורמה המשפטית. שיח השוואתי זה נעשה נפוץ ופרדיגמטי במסגרת המחאה; כך למשל, הסיסמה "יריב לוין, כאן זה לא פולין", הפכה לסלוגן מוביל. בחברה הידועה בנטייתה להניח כי היא ייחודית, מה מסביר את המקום הרחב שתפסו אנלוגיות למדינות אחרות בשיח המחאה? אילו פונקציות ממלאות האנלוגיות הללו בדמיון הפוליטי? לטענתנו, ניתוח בחירת מושאי ההשוואה ואופניה מאפשר הבנה של תפיסת המצב בקרב מובילי המחאה, כמו גם של המאוויים, החרדות, ונקודות העיוורון שמאחוריה. בכך תורם ניתוח ההשוואה להסבר המחאה בישראל של 2023, מהתופעות החברתיות־פוליטיות החשובות של דורנו. המאמר מתבסס על הגישה המחקרית המתמקדת ב"פוליטיקה של השוואות", שלפיה השאלה "מי משווה, את מה ולמה" יכולה להוות מפתח יעיל לזיהוי ולהבנה של הלכי רוח חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. באמצעות ההשוואה הסימבולית לפולין ולהונגריה, מצאנו שהמוחים מזהים את המגמות האנטי־דמוקרטיות כאיום חדש וחיצוני, שמתרחש בהשראת מדינות זרות, וכך מתאפשרת התעלמות מהתפתחויות עומק ארוכות שנים בישראל עצמה. לטענתנו, המקום המרכזי שנתן שיח המחאה להשוואה לפולין ולהונגריה מהווה הסטת מבט המכחישה את ליקויי המשטר הישראלי ומצמצמת את דרישות המחאה לחזרה ל"עידן זהב" מוקדם, תוך התעלמות מכך שעבור לא־יהודים החיים תחתיו, משטר זה לא היה דמוקרטי מעולם. ניתוח הבחירה להתבונן במראה מסוימת ולא אחרת הוא, אם כן, דרך יעילה ללמוד על זהות המתבוננים, מה מניע אותם וממה הם בוחרים להתעלם.

 

“This is not Poland”: The politics of comparison and self-presentation in the protest discourse \ Ron Dudai and Yifat Gutman

Comparing Israel to Poland and Hungary has become one of the prevalent aspects of the protest discourse against the 2023 legal reform. This discourse of comparisons became paradigmatic and was disseminated widely during the protests. For example, the phrase “Yariv Levin, this is not Poland” became a leading slogan. In a society known for its tendency to think of itself as unique, what can account for the central place given to analogies with other countries in the protest discourse? What functions do these comparisons fulfill in the political imagination? We argue that an analysis of the comparisons that were made enables us to better understand how protest leaders defined the situation, as well as the visions, anxieties, and blind spots behind the protests. In doing so, this analysis helps us understand the 2023 Israeli protests, one of the most significant sociopolitical phenomena of our generation. The article is based on the “politics of comparisons” approach, according to which the question “who compares, to what, and why?” is a key to identifying and understanding social, cultural and political currents. Through their symbolic comparison of Israel to Poland and Hungary, we found that Israeli protesters identified the antidemocratic trends as a new, external threat inspired by foreign countries; a position which disregards deep-rooted historical developments in Israel itself. We argue that the central place given to comparisons with Poland and Hungary was a form of denial and turned a blind eye to the shortcomings of the Israeli regime, which narrowed down the protestors’ claims to a return to an earlier “golden age.” At the same time, the fact that life has never been truly democratic for non-Jews under this regime was ignored. Analyzing the choice to focus on one specific mirror rather than another is therefore an effective way to learn about the identity of the protestors; what motivates them and what they choose not to see.

  • מחאת 2023

"בשם היהדות נגן על הדמוקרטיה": אתנוגרפיה של הבדלות מחאה רפורמיות בישראל

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

בעשור האחרון התרחב היקף פעילות התנועה הרפורמית בישראל משמעותית, ובד בבד גם מאבקה הציבורי לקידום חופש דת וזכויות אדם. חרף המאמץ התנועתי הזהיר והמתמשך לשמור על עמדה א־פוליטית, בפברואר 2023 נקטעה מדיניות זו נוכח ההחלטה להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית באמצעות ביצוע טקסי הבדלה מדי מוצאי השבת במוקדי המחאה השונים ברחבי הארץ.

מאמר זה, המבוסס על תצפיות משתתפות, ראיונות, שאלונים מקוונים וניתוח טקסטים, מציע ניתוח של השינויים הביצועיים והטקסטואליים שהוטמעו בהבדלות, ובוחן כיצד המשתתפים והמשתתפות, הרבנים והרבות, מפרשים את מעשיהם. לטענתי, בהבדלה נוצקות משמעויות חברתיות מגוונות, כך שהמחאה זוכה לתיקוף פוליטי ולאשרור בכסות המסורת היהודית. כמו כן, עשייה ריטואלית זו ממקמת את הקהילה הרפורמית הן כשחקנית פוליטית המבקשת לסמן את עשייתה החברתית במרחב הציבורי, הן כסוכנות דתית המדגימה, הלכה למעשה, כי מקומם של השיח והריטואל היהודיים אינו שמור באופן בלעדי למחנה הפוליטי הנגדי, התומך ברפורמה ומיוצג בידי הציבור והמפלגות האורתודוקסיים.

"In the name of Judaism, we will defend democracy": An ethnography of Reform havdalah ceremony protests in Israel \ Elazar Ben-Lulu

Over the past decade, the scope of the Reform Jewish Movement's activities in Israel has markedly increased. Simultaneously, there has been heightened public engagement in advocating for religious freedom and human rights. Despite the movement's diligent and persistent efforts to uphold an apolitical stance, in February 2023, this policy was temporarily disrupted. The formal decision was made to participate in demonstrations against the judicial overhaul by conducting Havdalah ceremonies every Saturday evening at various protest centers across the country.

This article, grounded in participant observations, interviews, online questionnaires, and text analysis, provides an ethnographic study of the performative and textual changes incorporated into the public Havdalah ceremonies. It explores how participants, including congregants and rabbis, interpret their actions. I argue that the Havdalah ceremony carries diverse political and social meanings that both legitimize and endorse protest within the framework of Jewish tradition. Moreover, this ritualistic activity positions the Reform community as a political agent aiming to assert its social impact in the public sphere, and as a religious entity.  Thus, its leaders and practitioners demonstrate that the realm of Jewish discourse and ritual is not exclusively reserved for the public and Orthodox parties of the opposing political camp who support judicial reform.

  • מחאת 2023

הגירה, מדומיין לאומי, משבר: מחאת 2023 בראי התקשורת הכתובה הצרפתית בישראל

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מאמר זה בודק כיצד מיוצגים אירועי מחאת 2023 בעיתונות הצרפתית המקומית, המסווגת כ"תקשורת אתנית". העלייה מצרפת, השלישית בגודלה אחרי העלייה מברית המועצות ומארצות הברית, הביאה קהל רחב הזקוק לעיתונות בשפתו ובלשונו, ומתווכת בינו לבין המציאות הנרקמת במדינתו החדשה. המאמר בוחן את נקודות הממשק שבין משבר ההגירה שחווים העולים מצרפת מאז שנות ה־2000 לבין משבר הזהות הנוכחי של החברה הישראלית, כפי שזו מצטיירת בדפי העיתונות הכתובה בצרפתית. מניתוח מאמרי דעה ודיווחים על אקטואליה, הקשורים במישרין או בעקיפין למחאת 2023, ניתן לראות כי נקודת המפגש בין שני המשברים חושפת את הזהות ההיברידית של העולים, המשלבת בין רכיבים יהודיים, צרפתיים וישראליים. ניתוח הדוגמאות מלמד כיצד הפרשנויות והתגובות למחאה משתמשות בנרטיבים מדומיינים לאומיים שונים, ולעיתים אף מערבבות ביניהם. כך, ניכר כי המדומיין הלאומי הצרפתי־יהודי ממשיך להיות נוכח בקרב אוכלוסיית המהגרים, ומבצבץ ללא הרף בניסיון לפרש את המציאות הנוכחית. מדומיין זה מייצר שיבושים והפרעות בניסיון לקרוא את המפה הפוליטית הישראלית. בדומה לכך, הנוסטלגיה ל"ארץ ישראל", המתקיימת – לפי תפיסה מדומיינת זאת – ברצף היסטורי מאז ימי התנ"ך ועד ימינו אנו, ו"המדומיין" של מדינת ישראל כמרחב בטוח ליהודי בדתו ובלאומו, מקשים לעיתים (במקום לתווך ולהקל) על הכרת המגוון התרבותי והפוליטי בישראל, על שלל אוכלוסיותיו ועמדותיהן.

Immigration, imaginaries, crisis: The 2023 protests viewed through the French-language press in Israel \ Maya Michaeli and Galia Yanoshevsky

The aliyah from France has resulted in a large readership that needs to be informed of local news in their own language. This article examines how the 2023 Israeli protests against the judicial overhaul were reflected in the local French-language press. It explores junctions between the immigration crisis experienced by French new immigrants since the 2000s and the current identity crisis in Israeli society, as depicted in the pages of the Israeli French-language press. An analysis of op-eds and articles on current affairs related to the protests demonstrates how – at the crossroads of the two crises – a hybrid identity is identified combining Jewish, French, and Israeli imaginaries. Examples show how the interpretations and responses to the protest make use of the various imagined national narratives, sometimes even using one to explain the other. Thus, the French national imaginary continues to be activated when immigrants seek to interpret the current events in their new homeland. This contact between imaginaries can prove to be disruptive while trying to make sense of the Israeli political map. Similarly, the nostalgia for the imaginaries of the "Land of Israel," that draw a line from ancient times to the present day, as well as those of the State of Israel as a refuge for the Jewish people and a safe haven for Jewish culture, sometimes obstruct "cultural translation" and block the ability to recognize Otherness or a variety of existing positions and opinions in Israeli society.

  • מחאת 2023

"כתוּב נשים שאננות": אוריינותן הפוליטית של נשים חרדיות אל מול המשבר המשטרי בישראל ב־2023

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

החברה החרדית, ובעיקר הנשים בה, התאפיינו באופן מסורתי בשיעורי הצבעה גבוהים, אך באוריינות ומעורבות פוליטיות נמוכות. המאמר הנוכחי מציג את התפתחות אוריינותן הפוליטית של נשים חרדיות מן הזרם המרכזי סביב השינוי המשטרי והמחאה הסובבת אותו. ממצאי המחקר מגלים שאף כי על פני השטח נשים חרדיות ממשיכות להרחיק עצמן מאוריינות פוליטית, הפחד המלווה אותן לנוכח המשבר המשטרי מהווה תמריץ לפיתוח אוריינות פוליטית נרחבת, ובמידה פחותה – גם פעילות פוליטית, בעיקר סביב חקיקה בעניין תהליכי ההסמכה במקצועות הטיפול. המאמר תורם להבנת השפעתם של המשבר והמחאה על החברה החרדית ועל שילובה בחברה הישראלית בתקופת הניסיון לשינוי משטרי והמחאה נגדו, ולהבנה מקיפה יותר של הקשר בין דת, מגדר ואוריינות פוליטית.

 

The rising political literacy of Haredi women in Israel in the wake of the regime crisis of 2023 \ Tehila Gado, Sari Vardi, Yehudit Miletzky and Michal Frenkel

Traditionally, Israel's Haredi population – particularly the women – were known for high voting rates but low political literacy and engagement. The current article discusses the development of political literacy among mainstream Haredi women in response to the regime crisis of 2023 and the political unrest surrounding it. We show that, despite their outward resistance to political involvement, the fear that has accompanied the political crisis has been an incentive for the growth of political literacy and, to a lesser extent, political activism. This has been most evident around proposed changes in the certification processes for healthcare professions. The article contributes to the understanding of the impact of the crisis and the protests on the Haredi population and its integration into Israeli society, and the relationship between religion, gender, and political literacy.

מעמד בחברה הישראלית בת־ימינו: קווי יסוד למחקר עתידי

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מאמר זה הוא הצעה פרוגרמטית, שנכתבה בהשראת מרקס, גראמשי ובורדייה, לניתוח מעמדי של החברה הישראלית. נטען כי מתחילת התקופה הניאו־ליברלית התגבשו שני גושים מעמדיים: האחד – מעמד שליט, הכולל בעלי הון עולמי ומקומי וכן מעמד משרת, שהוא שכבה גבוהה של אנשי מקצוע ומנהלים המשרתת את ההון; והאחר – מעמדות עממיים מגוונים, בהם מעמד בינוני עממי, מעמד פועלים מקצועי ומעמד פועלים שולי.

המעמד המשרת החדש צמח במקום המעמד הבינוני המבוסס שנשען על חוזה עם המדינה. בחלקו הוא נמצא בחוזה גלוי עם ההון, וממלא תפקידי ניהוג בשדה הכלכלי. בחלקו האחר הוא משרת את האינטרסים של ההון מתוך עמדות בכירות בשירות המדינה או בתרבות (תקשורת, אקדמיה) – אלה מקיימים חוזה שירות, סמוי בעיקרו, עם ההון. המעמד המשרת החדש מכונן יחסי כפיפות עם המעמדות העממיים, תוך הפעלת כוחו של ההון, הקובע גורלות וגבולות מציאות. אף שיחסי הכפיפות בעלי עוצמה, הם אינם שוללים לחלוטין מהכפופים שליטה וביטוי. בראש המעמדות העממיים ניצב המעמד הבינוני העממי, אך הוא שרוי ב"ריבוד מרובה" – אתנו־לאומי, מקצועי, מִגדרי – ובתחרות עזה על נכסים (הון כלכלי, חברתי ותרבותי). אשכנזים, מזרחים, ערבים ואחרים מפוזרים באופן שונה על פני מעמדות אלה, וממשיכים להיבדל זה מזה. בידול זה יכול להתקיים באופן חבוי באמצעות כינון "עצמי" ו"קומונסנס" קהילתי נפרד. האינדיבידואציה – אשר שמה דגש על הפרט היזָּמי – חודרת לכל רובד. בניגוד לצפוי, היא אינה מפוררת את המעמדות, אלא מעצימה אותם בדרכה הייחודית.

Class in Contemporary Israeli Society: Guidelines for Future Research \ Rami Adut, Dani Filc, Sara Helman

This programmatic paper, inspired by Marx, Gramsci and Bourdieu, presents a class analysis of Israeli society. We suggest that, since the rise of neoliberalism, two major class blocs have emerged in Israel. These are comprised of a ruling class, composed of rising global and local capitalists plus service professionals, and the popular classes. The latter group are characterized by their heterogeneity, within which we can distinguish a popular middle class, a skilled working class, and a marginal class.

The new “service class," characterized by its contract with capital, has replaced the upper-middle class that had served the State. Part of this class holds direct contract with capital owners, playing a steering role in economic fields. Others serve capital ends while being employed in senior positions in public service or cultural realms (media, academia), and maintain a tacit contract with capital. The "new service class" forms relations of subordination with the popular classes, exercising capital's determining power over them. Yet, these relations do not completely deprive the subordinated of their voice and agency.

The popular middle classes are characterized by "multiple stratification" on an ethno-national, professional, or gender basis; and in fierce competition for assets (economic, social, and cultural capital). Ashkenazis, Mizrahis, Arabs, and others are distributed unevenly along the popular classes. These ethnic distinctions might exist covertly through a distinct "self" and communal "common sense". Moreover, individuation plays a significant role in processes of class consolidation, paradoxically strengthening them.

זמן פוסט־חילוני: עיצוב טקסי "קבלת שבת" בידי קהילה יהודית מתהווה בישראל

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מחקר אתנוגרפי זה עוקב אחר דרכי עיצובם של טקסי "קבלת שבת" בקהילה חילונית יהודית בישראל בעשור האחרון. בהתבסס על עבודת השדה אנו טוענים שטקסי המעבר לשבָּת בקהילה זו מעצבים זמן נבדל, שמגלם רליגיוזיות וערכים ליברליים בשלושה ממדים – אישי, קהילתי ותיאולוגי. בממד האישי, בני הקהילה משתמשים במדיטציה ככלי לשינוי. בממד הקהילתי, הם מעצבים מחדש טקסים שונים, בהם ברכת רפואה לחולים. ברכה זו מבטאת עבורם הכרה בסבל אחרים בקהילה. בממד התיאולוגי, לאורך השנים הם מבררים מהי דמותו ומשמעותו של אלוהים בעבורם, ומותחים ביקורת על דמות האל במובנהּ האורתודוקסי. כנגד חולין וטהרנות חילונית מחד גיסא ואורתודוקסיה דתית מאידך גיסא, המעבר מיום שישי לשבת הופך בקהילה זו לזמן לימינלי, פוסט־חילוני, שלתוכו יוצקים משמעות חילונית פעילה. קבלת שבת זו מהווה נייר לקמוס להבנת עיצובה של חילוניות בישראל בראשית המאה ה־21. בהקשר תיאורטי רחב יותר, ניתוח פרגמטי של פוסט־חילוניות מקומית מציע להמשיך ולפתח את ביקורת תזת החילון הסוציולוגית בעזרת הצבעה על תהליכי שינוי ועיצוב של ממדים ספציפיים, דוגמת זמן, בקהילה חילונית מקומית.

Post-secular time: Forming Kabbalat Shabbat rituals in an emerging Jewish Israeli community \ Yehonatan Hershberg and Yehuda C. Goodman

This ethnographic study follows the emergence of Kabbalat Shabbat rituals over the last decade in a secular Jewish community in Israel. Drawing on the fieldwork, we argue that this community’s celebration of the transition to Shabbat forms a distinct time that embodies religiosity and liberal values ​​in three dimensions – personal, communal, and theological. First, community members use meditation as a tool for personal change. Second, they redesign various rituals, including a blessing for the sick, thus expressing solidarity with members’ suffering. Third, over the years, they have sorted out the images and meanings of God to suit their own values, and criticize the image of God in its Orthodox sense. Against secular purism on the one hand and religious orthodoxy on the other, this community imbues the transition from Friday to Shabbat with secular meanings inserted into a post-secular time. Their Kabbalat Shabbat is a litmus test for understanding the formation of secularism in Israel at the beginning of the twenty-first century. In a broader theoretical context, a pragmatic analysis of post-secularism suggests further developing the critique of the sociological secularization thesis by pointing out processes of change and the formation of specific dimensions, such as time, in a local secular community.

"הצעדים האבודים": סיורים מקוונים של מדריכי טיולים פלסטינים בעיר העתיקה של חברון/אלח'ליל

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מאמר זה מתאר ומנתח יוזמה תיירותית של מדריכי טיולים פלסטינים מחברון, שהקימו ערוץ יוטיוב הנושא את השם "ילא מענא ע-פלסטין (يلا معانا ع فلسطين) בתרגום חופשי "בואו אתנו לפלסטין"), המציע סיורים רגליים מצולמים בשפה הערבית בחברון/אלח'ליל ובכל רחבי הגדה המערבית. הערוץ הוקם בתקופת הסגרים של מגפת הקורונה.

במוקד המאמר סיור שנערך וצולם בשכונת אלקזזאזין שבעיר העתיקה של חברון/אלח'ליל.[1] הפעילות התיירותית של מארגני הסיור נבחנת לאור מושג "המבט התיירותי" (Tourist Gaze), שטבע הסוציולוג ג'ון אורי (Urry). המושג מתאר את החוויה התיירותית כהבניה חברתית המבוססת בעיקרה על חוש הראייה ועל משטרי מבט, וכן לאור הפילוסופיה המרחבית של הפילוסוף מישל דה סרטו, הבוחנת את הזיקות בין אופני הידיעה והמרחב. במהלך הדיון אבקש להצביע על שורת המתחים המכוננים את המבט התיירותי הכפול בשכונת אלקזזאזין ואת המערכת הסמיוטית שהוא מזמן לצופים/תיירים. העיון בסיור מלמד על השפעת הסגרגציה הנאכפת על תושבי העיר העתיקה בשל הכיבוש הישראלי ועל זו הנובעת מִסיבות חברתיות ומעמדיות, על תוכני הסיורים של מדריכי "ילא מענא ע-פלסטין".

[1]   אני כותבת את שמה הערבי והעברי של העיר הפלסטינית מתוך רצון להתייחס בו־זמנית לזיקות המסורתיות וההיסטוריות של יהודים אל חברון.

 

Representing the “lost steps”: Online tours by Palestinian tour guides in the Old City of Hebron/Al Khalil \ Ronit Hemyan

This article analyzes and describes the touristic initiatives of Palestinian tour guides from Hebron/Al-Khalil, who established a YouTube channel called Yalla Ma'ana e [Ala] Palestine (يلا معانا ع فلسطين). The channel, initiated during the COVID 19 closures, offers guided walking tours in Arabic that are filmed with a cellphone camera in Hebron/Al-Khalil and throughout the West Bank. The focus of this article is a particular tour conducted and photographed in the Alqazazin neighborhood in the Old City of Hebron/Al Khalil. The touristic performance of the tour guides has been analyzed by combining two conceptual frameworks. The first is based on the spatial philosophy of Michel de Certeau, which examines the relationship between modes of knowledge and space. The second applies the concept of the sociologist John Urry’s “tourist gaze (which describes the tourist experience as a social construction based mainly on the sense of sight), and gaze regimes. During the discussion, I highlight the line of tensions that constructs the double gazes in the Alqazazin neighborhood. The article shows how the narrative produced during the tour is affected by the segregation enforced by the Israeli occupation and the social alienation – an added circle of segregation – that the residents of Al-Khalil feel towards the residents of the Old City.

הומולאומיות, אי־הזדהות ופרפורמטיביות קווירית: סרטוני הווידיאו של ליין המסיבות ההומואי המזרחי "אריסה"

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מאמר זה מבקש לחקור את שיח זכויות הלהט"ב בקולנוע ובווידיאו ישראליים. חלק מהסרטים הישראליים, דוגמת הבועה ובננות, מקדמים שיח הומונורמטיבי והומולאומי של זכויות להט"ב, המונחה על־ידי נרטיב פרוגרסיבי הנע ממסורתיות למודרניות, מבושה לגאווה, מהומופוביה ומן הסודיות של הארון לשחרור ולזהות מינית הומואית המבוססת על ערכים וקריטריונים מערביים. בניגוד לכך, סרטוני הווידיאו של ליין המסיבות ההומואי המזרחי "אריסה" מותחים ביקורת על הנחות היסוד של פוליטיקת הזהות המינית המערבית, ההומונורמטיבית והומולאומית של הקהילה הלהט"בית בישראל. הם משתמשים בפרקטיקות של אי־הזדהות ושל פרפורמטיביות קווירית במסגרת התרבות הישראלית הדומיננטית, ובה בעת חותרים תחת הנורמות החברתיות שמְּמַשטרות זהויות לנורמטיביות לאומית, מינית, מגדרית ואתנית. סרטוני וידיאו אלה מציגים משא ומתן מורכב עם האידיאולוגיה הרשמית, ומציעים דרכים קוויריות מזרחיות חדשות של קיום בעולם, שאינן מבוססת על זהות לאומית או מינית משותפת.

Homonationalism, disidentification, and queer performativity: The Arisa Mizrahi party line videos / Raz Yosef

This article explores the homonormative and homonational politics and the discourse of LGBT rights in contemporary Israeli film and video. Some Israeli films, such as The Bubble and Cupcakes promote homonormative and homonational discourse. This has been guided by a progressive trajectory from traditional societies to modernity, from shame to pride, from homophobia and the secrecy of the closet to gay sexual liberation and identity that follows Western standards. In contrast, the Arisa Mizrahi party line videos critique the underlying premises of the homonormative and homonational sexual identity politics of the LGBT community in Israel. They use queer performative practices of disidentification within mainstream culture, while simultaneously subverting the social norms that regulate identities into national, sexual, ethnic, and gendered normativity. These videos present a complex negotiation of dominant ideology, creating new Mizrahi queer ways of being in the world that are not based on a shared national or sexual identity.

איזו אפוקליפסה שמחה!

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מיתוס המצור (מיתוס מצדה) הוא אחד המיתוסים המרכזיים שקנו אחיזה בתרבות הישראלית. דניאל בר־טל מגדיר את המצור כמצב מנטלי המאגד את (היהודים) הישראלים על יסוד ההנחה שהם מצויים לבדם בעולם עוין, ונתונים תחת איום תמידי (בר־טל, 1984). מיתוס המצור השתרש גם בקולנוע, כפי שהראה ניצן בן־שאול (בן־שאול, 1989), והוא בא לידי ביטוי בסרטים אפוקליפטיים, שכמו משחזרים את הנרטיב של מצדה ומבטאים את החרדה מפני חורבן עתידי: "הדרך לעין חרוד" (ערן, 1990), "החיים על פי אגפא" (דיין, 1992) ו"אגדת חורבן" (דר, 2021).

על רקע הדיסטופיות הללו בולטת בייחודה סדרת האנימציה הטלוויזיונית "סוף הדרך" (ברגר וששון, 2019), שניתן לראותה בה דיסטופיה אנומלית. הסדרה, שיוצריה פונים במופגן לדור האינסטגרם והטיק־טוק, בנויה מפרקים קצרצרים בני חמש דקות. עלילתה מתארת את קורותיהם של כִּנרת וירדן, אח ואחות המשוטטים בישראל ביום שאחרי השואה הגרעינית, בחיפוש אחר אחיהם הצעיר. המסע בישראל הפוסט־אפוקליפטית מזמֵן לשניים מפגשים משעשעים ומסמרי שיער עם פָּרות רצחניות, חייזרים תבוניים, רובוטים ענקיים, מוטציות ומפלצות שכמו הגיחו מעולם הקולנוע והטלוויזיה.

אראה כי באמצעות השילוב בין היסטוריה אלטרנטיבית, עיצוב מרחב פנטסטי, ודיון בתמות אוניברסליות וגלובליות, חותרים יוצרי הסדרה תחת תפיסת המצור, ופורצים את גבולות המרחב הישראלי לכל עבר: חיילים נאצים משתלטים על משרדי הממשלה בעת שאזרחים ישראלים מנסים להסתנן לאריתריאה, יהודים וערבים חולקים מרחב משותף בעיר מודיעין, ובירושלים מתגלה ים שבקרקעיתו שוכנת ממלכה סודית. כך, באמצעות תרחישי בלהה, פחדים וחרדות, חוגגים יוצרי "סוף הדרך" את סוף העולם ומציירים את השואה הגרעינית כנקודת התחלה, הטומנת בחובה תקווה לפריצת המצור המנטלי שבו שבויים הישראלים, ואפשרות לחיבור עתידי של מדינת ישראל אל משפחת העמים ואל המרחב הגלובלי.

What a jolly apocalypse! \ Dor Yaccobi

Against the background of typical Israeli apocalyptic films such as Doomsday (Eran, 1990), Life According to Agfa (Dayan, 1992), and Legend of Destruction (Dar, 2021) – which reflect anxiety associated with Israeli siege mentality, the TV animation series Dead End (Berger, 2019) is refreshingly unique. The series comprises short, five-minute episodes targeting the Instagram and TikTok generation. Its plot follows the experiences of a brother and sister wandering around Israel on the day following a nuclear holocaust in search of their younger brother. The journey through post-apocalyptic Israel offers the two siblings amusing but also hair-raising encounters with murderous cows, sentient aliens, and huge robots.

I argue that, thanks to an exceptional combination of surreal space, absurd reality, and an elaborate intertextual network, Dead End challenges the Israeli siege mentality and transcends the boundaries of Israeli space in every direction: Nazi troops take over government offices, while Israeli citizens seek refuge in Eritrea; Jews and Arabs share a common space in the Jewish city of Modiin; an ocean is discovered in Jerusalem, complete with a secret kingdom buried in its depths. Unlike the abovementioned cinematic dystopias, the series presents a carnivalesque text that celebrates the end of the world. Oddly enough, it appears that the inconceivable nuclear disaster is not the end, but actually, a beginning offers hope for breaking the Israeli siege mentality and connecting the State of Israel to the global sphere.

מחלוקות מתמשכות,מאבקים עיקשים: יחסי מגדר עכשוויים בישראל

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

נרטיב ציבורי רווח בשנים האחרונות טוען כי מעמדן של נשים נמצא במגמת שיפור מתמשכת, הודות לעלייה במודעות לאי־שוויון מגדרי, לפעולתם של ארגוני נשים ולחקיקות משפטיות עדכניות. כדי לבדוק טענה זאת אנחנו בוחנות במאמר זה ארבעה קונפליקטים בולטים שעימם מתמודדות נשים בישראל: פגיעות בגוף ובמיניות של נשים, השלכות הכלכלה הניאו־ליברלית על נשים מקבוצות מוחלשות, נשים במתח בין דת ומדינה; והמיקוח על מקומן של נשים בצבא. דרך בחינת קונפליקטים אלה נטען כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעיתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשאנו בוחנות את המציאות החברתית־פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות. אי־השוויון המבני הממוסד שעימו מתמודדות נשים בספֶרה הציבורית ובמרחב הביתי מוביל להמשׂגת המהפכה הפמיניסטית בישראל (ובעולם) כ"מהפכה מושהית". יתרה מכך, נדמה כי בישראל של 2023 מהפיכה זו אף הולכת ומתרחקת. השנים האחרונות בישראל מאופיינות בהתרחשויות פוליטיות, לאומיות וכלכליות קשות, אשר העמיקו את אי־השוויון המגדרי בישראל, ועיצבו באופן משמעותי, גם אם לא קוהרנטי, את המשטר המגדרי בחברה הישראלית, ונראה כי הן יספקו לנשים עוד סיבות רבות למאבק.

Constant conflicts, persistent struggles: Contemporary gender relations in Israel \ Tair Karazi-Presler and Orna Sasson-Levy

A prevailing public narrative in recent years argues that the status of women is continuously improving, thanks to an increase in awareness of gender inequality; efforts by women's organizations; and recent legal legislation. To examine this argument, we explored four prominent conflicts faced by women in Israel: assaults on women's bodies and sexuality; implications of the neoliberal economy for women in marginalized groups; women trapped in the tension between religion and state; and the negotiation of women's roles in the military. Using these conflicts as points of reference, we argue that progress in the status of women has not been linear – waves of progress often lead to backlash and even regression. The deterioration in the status of women is particularly noticeable when examining the socio-political reality from the perspective of women from discriminated groups in Israel. The institutionalized and persistent structural inequality that women face in the public sphere and the domestic space leads us to consider the feminist revolution in Israel (and in the world) a “stalled revolution.” The last few years in Israel have seen complex political, national, and economic events that have deepened gender inequality and significantly shaped, even if not coherently, the gender regime in Israeli society. It seems that women still have many more reasons to fight.

  • מוזיקה פופולרית

הכביש חלק, הראוּת אפס: המכונית כמטפורה ברוק הישראלי 1968–1988

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

במחצית השנייה של המאה ה־20 גילמה המכונית את חירות התנועה של תרבות הנגד, והיוותה ביטוי לחופש אישי, לניידות, למשובת נעורים ולתשוקה למרחבים. המכונית ומוזיקת הרוק נקשרו זו בזו במעשה של גילום הדדי בשל סמיכות הופעתן, אך גם משום שעבור דור הבייבי בומרס ביטאו ומימשו השתיים אותם ערכי ליבה: ערכים שהיו בלב המודרניזם ובה בעת מרדו בו.

השנים שבהן התגבש הרוק הישראלי כסגנון מוזיקלי היו השנים שחלו בהן תמורות בגיאוגרפיות – הפיזית והמדומיינת – של הישראלים. המכונית והנהיגה הפכו לשחקן מפתח בשירי הרוק, והכוריאוגרפיה נבנתה סביב נהיגה או נסיעה במכונית. באמצעות מחקר נרטיבי וגישות תרבותיות המשמשות בחקר מוזיקה פופולרית, מאמר זה מתחקה אחר מקומן של הדרך, של המכונית ושל הנהיגה כמטפורות בשני העשורים הראשונים של הרוק הישראלי (1968–1988).

מן הניתוח עולות שלוש מגמות: 1. הופעת המכונית ברוק הישראלי כמטפורה חופפת ומשלימה את פירוק נרטיב הדרך הקנוני שאפיין את השירה העברית הלאומית ואת שירי ארץ ישראל; 2. הרוק הישראלי דחה את השימושים המטפוריים של המכונית כפי שהתגבשו ברוק הגלובלי, והעניק להם תפקיד נרטיבי ייחודי בעל גוון ישראלי מקומי. המכונית ברוק הישראלי אינה סמל לחירות ולכיבוש המרחב, אלא ביטוי לניכור, לפסימיזם חברתי ולהתכחשות להנאה; 3. החל משנות ה־80 משמשת מטפורת המכונית והנהיגה ברוק הישראלי פלטפורמה לביקורת חברתית.

"The Road is Slippery, with Zero Visibility": The Car as a Metaphor in Israeli Rock Music, 1968-1988 \ Dotan Blais 

During the second half of the twentieth century, the car was one of the symbols of the counterculture movement, representing personal freedom, mobility, enjoyment, and passion for the road. In an act of mutual embodiment, cars became linked to rock music, due to their shared imagery. The baby boomer generation espoused the same core values of modernism as did cars and rock music, while also rebelling against it.

As Israeli rock took shape as a musical genre, Israeli geography – both the physical and the imagined – also underwent major changes. The car became a key element in rock & roll lyrics, as the “choreography” of the songs reflected themes of driving and traveling. Using an interpretive narrative methodology and cultural approach, this article explores how metaphors such as the open road, cars, and the act of driving were used during the first decades of Israeli rock music.

Three conclusions emerge from the analysis: A) The car metaphor in Israeli rock overlaps with the deconstruction of the canonical road narrative that dominated the Hebrew poetry and popular music of Israel’s early years. B) Israeli rock rejected the global metaphorical uses of the car and adopted a narrative role tinted with a unique Israeli hue. The car in Israeli rock is not a symbol of freedom and the conquest of territory, but rather an expression of alienation, social pessimism, and denial of pleasure. C) Beginning in the 1980s, Israeli rock songs used the car metaphor as a platform for social criticism.

  • מוזיקה פופולרית

הזמר המבצע את שיריו והאמריקניזציה של הרוק הישראלי

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

מאמר זה מבקש לתאר את האופן שבו אומץ דגם המבצע-היוצר (singer-songwriter) בישראל – כיצד ביססו זמרים ישראלים, בראשם שלום חנוך ושלמה ארצי, את זהותם האמנותית בסוף שנות ה־70 כיוצרים המבצעים שירים שהם עצמם כתבו והלחינו. עם זאת, את הצלחתם המסחרית, שהִתרגמה להופעות סוחפות באצטדיונים מול קהל אלפים, מימשו השניים רק החל מאמצע שנות ה־80, כשאימצו באופן גלוי וסמוי מחוות כתיבה, הגשה, ביצוע והפקה ממודלים אמריקניים. נבחן את המודלים שהשפיעו על חנוך ועל ארצי, ונדגיש את השפעתו של ברוס ספרינגסטין, מחשובי הכותבים-היוצרים האמריקנים, שתפקידו בתרבות הישראלית טרם נדון, דרך עבודתם עם המפיק לואי להב, שהיה שותף בהקלטת שלושת אלבומיו הראשונים של ספרינגסטין. נַראה כיצד יוצרים-מבצעים ישראלים הושפעו בעקיפין מתהליכים וממאורעות אמריקניים כגון טראומת וייטנאם והשפל הכלכלי של שנות ה־70, ובו בזמן מאורעות מקומיים, דוגמת מלחמת לבנון הראשונה, הותירו עליהם את רישומם הישיר. היה זה נדבך נוסף בתהליך האמריקניזציה של הרוק הישראלי בפרט ושל התרבות העברית בכלל. נבקש, אם כן, לברר את האופן שבו הותאם דגם הסינגר-סונגרייטר האמריקני לאתוס הישראלי המשתנה במהלך שנות ה־70 וה־80, ובכך אִפשר עליית שורה של זמרים וזמרות הכותבים את שיריהם האישיים בעברית. שירים אלו לא רק שהיו פעמים רבות אינטימיים, אלא לראשונה בזמר העברי הפופולרי, גם נשאו מסרים של מחאה חברתית נוקבת.

The Singer-Songwriter and the Americanization of Israeli Rock \ Alon Schab; Eran Shalev 

In this article, we describe how the singer-songwriter model was adopted by Israeli performers who established their artistic identities in the late 1970s. Led by Shalom Hanoch and Shlomo Artzi, these musical artists began by performing songs they wrote and composed. It was not, however, until they subtly adopted American models of writing, performance, and music production in the mid-1980s that they reached commercial success. Bruce Springsteen, one of the most creative American musicians, whose role in Israeli culture has yet to be studied, was the primary influential model for Hanoch and Artzi. We examine how his impact was felt through their work with producer Louis Lahav, who helped engineer and produce Springsteen's first three albums. Our study includes a discussion of how American cultural processes and events, such as the Vietnam War and the economic depression of the 1970s, indirectly influenced Israeli singer-songwriters. At the same time, local events, such as the First Lebanon War, affected their art more directly. The development of local singer-songwriters was another step in the Americanization process of Hebrew culture, especially Israeli rock music. The article explores how the American singer-songwriter model was adapted to the changing Israeli ethos during the 1970s and 1980s, thereby enabling the rise of a number of male and female musical artists who wrote their deeply personal songs in Hebrew. These early songs were not only works of intimate expression, but for the first time in popular Israeli music, also carried messages of poignant social protest.

  • מוזיקה פופולרית

"זה היה ביתי": סטריאוטיפים, זהות, ומוזיקה פופולרית בעיירת הפיתוח בית שמש, 1975–1990

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

במאמר זה אני מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין זהות, אתניות, מעמד ומוזיקה פופולרית דרך מקרה בוחן של עיירת הפיתוח בית שמש בשנים 1975–1990. המאמר דן בטעמים המוזיקליים ובזהויות המוזיקליות של מתבגרים חילונים. מאמר זה מראה כי בניגוד להנחות אקדמיות קודמות בדבר השסע העדתי, מתבגרים ממוצא מזרחי האזינו לתרבות הפופ בעלת המאפיינים הגלובליים, הקוסמופוליטיים, הליברליים, המודרניים והמערביים. לצד הצגת השגותיי על אודות התפיסות השכיחות על מוזיקה ואתניות בישראל, במאמר זה אטען כי בחלק נכבד של המחקר העוסק ב"מזרחים" נעדר כמעט לחלוטין דיון על הבדלים לוקליים, מעמדיים והשכלתיים המעצבים את זהותם של אותם "מזרחים" באופן מגוון. בניגוד לנרטיב המוכר על אודות אפלייתה של "ישראל השנייה", מתבגרים צעירים חילונים ממוצא מזרחי בבית שמש היו בעלי מאוויים בורגניים וליברליים ורצון לאסימילציה אל הזרם המרכזי, בעודם משלבים את התרבות של מוצאם עם התרבות ההגמונית. אולם למרות מוטיבציות האסימילציה, תרבותם של המתבגרים לא הייתה קונפורמיסטית באופן מובהק, אלא רב־גונית, רב־תרבותית, גלובלית ומודרנית, והעניקה "שטחים" ו"חללים" של העֲצמה, שונוּת וייחודיות, אותנטיות, חוויה וחלומות התנגדות מדומיינים. הזהות הייתה ועודנה נזילה יותר מכפי שמציעים הסטריאוטיפים.

"It was my Home": Stereotypes, Identity, and Popular Music in the Development Town of Beit Shemesh, 1975-1990 \ Ari Katorza

This article rethinks the relationship between identity, ethnicity, class, and pop music, as it examines the musical tastes and identities of secular teenagers in the Israeli development town of Beit Shemesh from 1975 to the 1990s. The essay shows that, contrary to previous academic assumptions regarding ethnic inequality and exploitation, teenagers of Mizrahi origin listened mostly to pop music with global, cosmopolitan, liberal, modern, and Western characteristics.

This article revises common beliefs regarding music and ethnicity in Israel. It contends that research on the pop music preferences of second- and third-generation Israelis from Muslim countries contains almost no discussion of locality, class, and the educational differences that shaped their identity. Contrary to the well-known narrative of discrimination and the rise of a separate ethnic "second Israel," the secular youth of Mizrahi origin in Beit Shemesh actually had bourgeois and liberal aspirations. These teenagers were inclined to assimilate into the hegemonic surrounding culture, while maintaining the ethos of their origins.  Despite the motivations of assimilation, however, the culture of these young people was not distinctly conformist but multifaceted, multicultural, global, and modern. It provided "territories" and "spaces" of empowerment, difference, uniqueness, authenticity, experience, and imagined dreams of resistance to provincialism. Identity was, and still is, more fluid than the stereotypes would suggest.

  • מוזיקה פופולרית

ביטויי שיר השירים בתקופה של תמורות בשיר הישראלי ובתרבות הישראלית (שנות ה־60 עד שנות ה־80)

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

למן הולדתו בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת עוצב הזמר העברי סביב תכנים ששיקפו את רוח הזמן והמקום, ובאו לידי ביטוי במסגרת מוזיקלית מגוונת – חלקה בעלת השפעות סלאביות, וחלקה חותרת לעבר סגנון מזרחי־מקומי. הסגנון, שכונה "ארץ ישראלי", שלט בתרבות הישראלית ללא עוררין עד לשנות ה־60, אז הפציעו סגנונות מוזיקליים חדשים בשמי המוזיקה הישראלית. שינויים חברתיים בעשור שלאחר מכן, שמקורם בעלייתה של התרבות הפופולרית ובהתחזקות קבוצות שוליים, הכשירו ביתר שׂאת את הקרקע לעלייתם של שני סגנונות מוזיקליים חדשים בולטים: סגנון המוזיקה המזרחית וסגנון הפופ/רוק.

במאמר זה אני מבקשת לבחון את יחסם של שני סגנונות אלו אל המסורת היהודית, כפי שהוא מתבטא בלחנים לפסוקים משיר השירים. פנייה אל שיר השירים כמקור טקסטואלי לשיר חושפת את הרצון לשמור על קשר עם העבר. מן העבודה עולה כי המוזיקה המזרחית המשיכה לשמור על קשר הדוק עם המסורת, ושירים שנכתבו במסגרת פופולרית המשלבת אלמנטים מזרחיים מובהקים עסקו רבות בתכנים מן העולם היהודי־דתי. למרבה ההפתעה, גם שירים שנכתבו בסגנון הפופ/רוק, שהוא מרדני באופיו, המשיכו לשמור על זיקה למקור התנ"כי, וביטאו אותה דרך שפתם המוזיקלית. המסקנה היא כי למרות שינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת בחברה הישראלית לא ננטשו העבר והמסורת, אלא קיבלו פנים חדשות המשולבות בסגנונות המרכזיים לתקופתם.

The Song of Songs in a period of change in Israeli music and culture (1960s – 1980s) \ Efrat Barth

From its inception in the late 1920s, Hebrew song was shaped around content that reflected the spirit of the times and settings. Musically, it was diverse, partly inspired by Slavic influences, and partly seeking a local, Middle Eastern style. This genre of Israeli folk music, termed “Eretz Yisraeli,” dominated Israeli culture until the 1960s, when new musical styles emerged. Moreover, social changes during the following decade, originating in the rise of popular culture and the strengthening of marginalized groups, laid the groundwork for two prominent new musical styles: Middle Eastern and pop/rock music.

This article examines the interplay between these genres and Jewish tradition, as expressed in melodies composed for verses from the Song of Songs. Choosing the Song of Songs as a textual source reveals the desire to preserve connection with the past. This study demonstrates that Middle Eastern music continues to preserve a close connection with religious tradition, frequently using content from the Jewish religious world in a popular framework integrating clear Middle Eastern elements. Surprisingly, pop/rock, which is more rebellious in nature, has also continued to maintain links to biblical sources through its musical language. I conclude that, despite far-reaching social and cultural changes that occurred in the 1960s–1980s, reverence for the past and religious traditions were not abandoned. Instead, they took on new facades, as they became integrated into the key musical styles of the period.

  • מוזיקה פופולרית

התקבלות הביטלס בקרב בני נוער בישראל הצעירה

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

"אותם אלו ששומעים חיפושיות לא יוכלו בב[ו]א הזמן לשכב על פגז כדי להציל את כיתתם"[1]

מטרת מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ישראלים בשנים 1964–1967, שנים שחלו בהן שינויים בתרבות הצעירים העירונית הישראלית. אעשה זאת דרך יחסם לביטלס כפי שהוא בא לביטוי בכתיבתם בעיתונות בני נוער. לניתוח עמדותיהם איעזר בתיאוריות "התרבות העולה", "התרבות הדומיננטית", ו"התרבות השיורית" של חוקר התרבות האנגלי ריימונד ויליאמס. אראה כי בקרב בני הנוער ניתן למצוא ניצנים של גילויי מחאה לצד קונפורמיות, שבאים לידי ביטוי בתחום התרבותי. חלק מבני נוער ראו עצמם שייכים לתרבות הישראלית הדומיננטית שעדיין הניפה את דגל הציונות החלוצית, אך רבים אחרים תמכו חלקית או אף הסתייגו מהפרויקט הציוני. יותר ויותר הם פיתחו זהות אינדיבידואלית, החלו לצרוך תרבות ומוצרים מערביים, עסקו בסתר ובגלוי בפעילות מינית, צרכו ספרות ארוטית ופורנוגרפית, היו מעורבים באלימות שכונתית, ומקצתם היו מעורבים בפעילות עבריינית. הגישה החיובית לביטלס שניכרה אצל חלקם היוותה, בין היתר, הוכחה להסתייגותם מהיבטים מסוימים בפרויקט הציוני.

בבוקרו של יום שני, 5 ביוני 1967, כשהחלה מלחמת ששת הימים, פרסם עיתון הארץ מכתב מנערה המתגוררת ברמת חן, שהתלוננה על "עודף השמעות ברדיו של להקת החיפושיות במקום שירי מלחמת השחרור שיכולים להשתלב במורל הגבוה שמפגין העם… בכך נקשר עם רוח הגבורה שפעמה בנו אז עם־זו של היום".[2] המכתב והציטטה בראש המאמר מציגים השקפה, רחשי לב ומגמה אחת מיני רבות שניתן למוצאן בכתיבתם של נערות ונערים רבים בין השנים 1964 ל־1967 בכל הנוגע לביטלס ולאופן התקבלותם בישראל הצעירה. ציטוטים אלו יכולים להעיד חלקית על מידת הפתיחות של הנוער הישראלי לתרבות המערב, כמו גם על יחסם לתהליכי המודרניזציה שחוותה ישראל באותם ימים (היילברונר, 2021). דרך יחסם לביטלס מבקש מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ובנות נוער ישראלים בשנים הללו, שנים שחלו בהן שינויים אף בתרבות הצעירים העירונית הישראלית.[3]

המאמר יעסוק בשנים שבין 1964 (השנה שבה לראשונה פורסמה התייחסות ללהקה, מעל דפי העיתון מעריב לנוער [נספח 1]) לשנת 1967. במוקד המאמר בני נוער עד גיל 18 ויחסם לביטלס כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתיבתם במגוון רחב של עיתוני נוער ובמספר מכתבים לרשות השידור. בהיסטוריה של החברה והתרבות הישראליים, ובפרט של תרבות הצעירים, שנת 1967, וביתר שׂאת השנים שלאחריה, הן קו שבר המסומן על־ידי מלחמת ששת הימים והשלכותיה ארוכות הטווח על החיים בישראל (היילברונר, 2014). לפני 1967 הושמעו שירי הביטלס רבות בתחנת הגל הקל של קול ישראל ורשות השידור (אין נתוני השמעה לגבי השמעתם בגלי צה"ל).[4] אפשר היה להשיג את תקליטיהם באופן סדיר, אם כי באיחור ניכר מיום צאתם לשוק בבריטניה,[5] והייתה היכרות די נרחבת עם השירים ועם סרטי הלהקה. האיסור על הופעתם בישראל, כפי שנראה בהמשך, עלה בקנה אחד עם ציפיותיהם של בני נוער מסוימים, אך סתר במידת מה את הפופולריות של מוזיקת הביטלס בקרב אחרים.[6] ניתן להניח כי לולא הייתה הלהקה מפסיקה להופיע בשנת 1966 והייתה מוזמנת לישראל, בקשתה הייתה נענית בחיוב בעקבות שינוי השיח סביבה, שמשנת 1966 לא ראה בה רק להקת פופ ורוק פופולרית, אלא הכיר בחבריה כאמנים-יוצרים החשובים ביותר במוזיקה הפופולרית המערבית. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, בני הנוער כלל לא היו מודעים לשינוי האיכותי שחל ברפרטואר הלהקה, ואף בשנים 1966 ו־1967 המשיכו מרבית תגובותיהם להתמקד בהיבטים חיצוניים הנוגעים להופעת הביטלס ולדימוי הלהקה וחבריה.

The Beatles, as Perceived by Urban Israeli Teenagers during the 1960s \ Oded Heilbronner

This article describes the attitudes of urban Israeli teenagers during the mid-1960s, when youth culture was undergoing change. I will examine those changes through the lens of the teens’ attitudes towards the Beatles. In order to analyze their transformation in perspective, I will use the cultural theory of Raymond Williams, the British cultural theorist, and his "residual culture," "dominant culture," and "emergent culture" definitions, as well as numerous essays written by teenagers, published in teen magazines.

As I will show, Israeli teen society fostered budding protest movements, even as conformity was expressed in the cultural sphere. Some of the youth saw themselves as belonging to hegemonic Israeli culture that continued to wave the pioneering Zionist flag. Many others, however, only partially supported, or even disapproved of the Zionist project. They established their individuality, began to consume Western culture and products, secretly or openly engaged in sexual activity, consumed erotic and pornographic literature, and became involved in neighborhood violence, and in some cases, in criminal activity. Their admiration of the Beatles, together with other manifestations, provides proof of their ambivalence towards certain parts of the Zionist project.

יישוב בין עמדות פוליטיות סותרות: מה ניתן ללמוד מהפילוסופיה של המדע?

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

בעיה מהותית בכל דמוקרטיה היא כיצד ליישב סתירות ערכיות בכלל, ובין קבוצות שביניהן פערי כוח – בפרט. ההתייחסות בספרות המחקרית לגבי הרלוונטיות של גישות בפילוסופיה של המדע ליישוב מתח בין עמדות סותרות – מוגבלת. טענתנו היא שאימוץ גישות אלה עשוי לתרום להידברות בין קבוצות, ובמיוחד אנו מדגישים את התרומה הפוטנציאלית העולה מתורתו של אייזק לוי לשינוי דעה, תוך התייחסות לחברה הישראלית כמקרה בוחן.

במאמר זה נסקור כיצד התיאוריות המרכזיות בפילוסופיה הפוליטית מתייחסות לסוגיה זו, בחלוקה לשני זרמים מרכזיים: הזרם המודרניסטי, שנציגו המובהק הוא ג'ון רולס, והזרם הפוסט־מודרניסטי, שבנציגותיו נכללות סימון דה בובואר ושנטל מוף. נטען כי בעוד גישות אלה הן הדומיננטיות והמרכזיות, האפשרות ליישמן בהידברות בין קבוצות – מוגבלת. לאחר מכן נסקור את תורתו של לוי, שעל־פיה יש להתחיל מצמצום (contraction) של העמדות לנקודות ההסכמה בין הקבוצות ומזיהוי אמונות הליבה של כל אחת מהקבוצות. לאחר מיפוי ראשוני זה ואיתור תחום הצמצום שבו יש הסכמה, יש להמשיך אל ניסיונות ההרחבה לפי מידת יעילותם – החל מהנקודות שבהן אין דעה מגובשת לאף אחד מהצדדים, וכלה בנקודות שבהן לשני הצדדים דעות מגובשות מנוגדות, ואצל אחד מהם או אצל שניהם דעה זו נוגעת לאמונות הליבה.

לבסוף נציע שגישתו של לוי יכולה להיות ישׂימה במגוון מעֲרכים ברמות שונות – ממפגשים רב־תרבותיים, דרך מוסדות שונים, כולל מוסדות חינוך, ועד לרמת המדינה.

Settling Conflicting Political Positions: What can be Learned from the Philosophy of Science? \ Avital Pilpel, Michal Hisherik and Shahar Gindi

A fundamental problem in any democracy is how to reconcile conflicting values, specifically those within the context of power relations. Although the literature on the philosophy of science's relevance to settling conflicting values is scant, we argue that this approach may contribute to dialogue between groups. In particular, we emphasize the potential contribution of Isaac Levi's approach to belief change, using Israel as a case study.

In this article, we review the major theories in political philosophy vis à vis this issue, dividing them into modernist and postmodernist approaches. The modernist approach is clearly represented by John Rawls, while Simone de Beauvoir and Chantal Mouffe epitomise postmodernist thought. While these approaches are dominant and central, it has been argued that implementing them in intergroup dialogue has limitations. According to Levi, one should start from the contraction of positions and move to points of agreement between groups, while identifying each group’s core beliefs. After initially mapping and charting the contraction area where consensus exists, attempts at expansion can be made using the hierarchy of effectiveness, which moves from the point at which neither party has a solid opinion, to the point at which both sides have opposing views that pertain to core beliefs.

Finally, we suggest that Levi's approach can be applied in a variety of settings, from multicultural encounters, to institutional (including educational) discussions, and even in state governance settings.

Keywords: rational belief change; philosophy of science; conflict situations; Jewish-Arab relations.

"תקלה במהלך החזיון"*: המשבר ב"החוט המשולש" של נתן אלתרמן

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

בכתיבתו העיתונאית הממושכת פעל אלתרמן בתור הוגה ציבורי. בכתיבתו זו העניק משמעות לתקופתו ולאירועי זמנו. ביצירת משמעות כזו, כבכול מתן משמעות לחיים, כלולה היכולת לתאר את האירועים כחלקי עלילה אחת מתמשכת, וכן היכולת להצביע על האפשרויות החורגות מן המציאות. מאמרי "החוט המשולש" מבטאים משבר בהגותו: כתיבתו איבדה את מגעה עם המציאות היומיומית (המגע שהזין את טוריו); היא עוסקת באובססיביות בנושא אחד; הדברים נכתבים באווירת בהלה ואימה; אלתרמן אינו יכול לחשוב על העתיד ועל מה שטמון בו מלבד מה שמסרב להגיע. בעבודה זו אבהיר מהו המשבר הניכר במאמרי "החוט המשולש", ואראה שהוא נעוץ במשבר מוקדם יותר, שנגלה בשלהי כתיבת "הטור השביעי" (1959–1965). בסוף המאמר אדון בפרשנות שניתנה לתפניתו הפוליטית של אלתרמן. אסביר גם מדוע עלינו לבחון את הפרשנות הזאת מחדש, לאור זאת שמוצעת כאן, ומדוע לכל זה ישנה משמעות רחבה.

The Crisis in Nathan Alterman's Later Journalistic Writing \ Gideon Katz

During his lengthy journalistic writing career, Nathan Alterman was also a public thinker who gave meaning to his era and the events of his time. His later articles, collected after his death in a volume titled The Three-way Thread, expressed a crisis in his thinking. This cognitive shift caused his writing to lose touch with everyday reality, as he became single-mindedly obsessed with one subject. Alterman, writing in panic and terror, was unable to think of the future and what might lie ahead, only of what had refused to arrive. In this article, I discuss the crisis evident in the Three-way Thread articles, and I will show that it is rooted in an even earlier crisis, revealed near the end of his "Seventh Column" articles (1959-1965). I also debate the interpretation given to Alterman's political turn, and explain why we must re-examine it.

גבריות שבירה: דמות החייל במכחולה של אימו

גיליון 4 I יוני 2023 I קובץ בנושא מוזיקה פופולרית בישראל
  • HE
  • EN

המחקר עוסק בסדרת ציורי שמן על בד, "יפי נשק", של האומנית זהר טל ענבר (נ' 1964). הסדרה מתארת דמויות של גברים צעירים, חיילים, וכוללת גם ציור אחד של אם ותינוק. הסדרה צוירה לאחר שחרורו מהצבא של בן האומנית, אשר אובחן כסובל מפוסט־טראומה (PTSD) על רקע שירותו הצבאי. המתודולוגיה משלבת ניתוח חזותי של הציורים עם ראיונות עומק עם האומנית. הממצאים חשפו כי סדרת הציורים משקפת הֲזרה כפולה: תמטית וסגנונית. מבחינה תמטית השתמשה האומנית באינטר־טקסטואליות מכוונת כדי לתאר את דמויות החיילים כגיבורים מן המיתולוגיות היוונית והרומית ומן הנצרות. אימוץ הסיפורים הרחוקים תרבותית שימש לה אמצעי לניסוח רעיונות הקשורים בחייל הישראלי בכלל, ובזה הפגוע נפשית בפרט. מבחינה סגנונית נטעה האומנית ציור פיגורטיבי קלאסי, שנוצר מתוך התבוננות במודלים בתוך מרחב ציורי בלתי־מוגדר, שכתמי צבע מופשטים ממלאים אותו. כאם לחיילים בישראל מבטאת האומנית בסדרה עמדה ביקורתית: היא חושפת את פגיעותו של החייל, ותוך כדי כך מרמזת על התופעה של פוסט־טראומה על רקע צבאי, שמקומה בשיח הישראלי הוא של "אובדן לא מוקר".

Fragile Masculinity: A Soldier’s Image Portrayed by his Mother’s Brush \ Shahar Marnin-Distelfeld 

For this study, Of  Beautiful Arms, a series of oil paintings by Zohar Tal Inbar (b. 1964) was examined. All but one of the works portray figures of young soldiers; a lone canvas depicts a mother holding an infant. The series was created after the artist’s son was diagnosed with PTSD following his discharge from military service. Research methodology combined both a visual analysis of the paintings and in-depth interviews with the artist. The study found that the series reflects both thematic and stylistic estrangement. Thematically, the artist employed intertextuality to depict the soldiers as heroes from Christianity and from Greek and Roman mythologies.  By adopting these culturally remote experiences, the artist was able to formulate ideas related to Israeli soldiers, specifically to those affected psychologically. Stylistically, she embraces classical figurative painting through model observation, locating her figures in a non-defined space filled with abstract colored stains. In executing this series, the artist, as a mother of soldiers, has taken a critical stand, exposing the fragility of soldiers, and bringing to light PTSD, regarded as “disenfranchised grief” in Israeli society.

להכיר, לזכור ולספר: מרחבי מבוכה כמנוף לתיקון

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

המאמר עוסק בניסיון האנושי למחוק ולהסתיר טראומות על ידי הרס המרחבים האדריכליים שבהם הן אירעו. אנו טוענים שניסיונות הטשטוש ההיסטוריים נדונים לכישלון ותמיד ברגע לא צפוי יצוץ משהו שיחשוף את המוסתר ויפגע בתכנון העתידי לקיום סביבה נורמלית. למרחבים אלה קראנו "מרחבי מבוכה".

המאמר הינו תוצאה של דיאלוג בין אדריכל לבין פסיכואנליטיקן. אדריכלות השימור והפסיכואנליזה מציגות ניסיון לשיתוף פעולה רעיוני שמנסה לחשוף את ההסתרה ומניעיה ואת חשיבות הגילוי, למען שימור ופיתוח סביבות חיים שפויות.

המחקר החל בבחינת חדרי האוכל הקיבוציים כמראה חברתית ואדריכלית לחברה בישראל, והורחב לבחינת איזורים פוסט־טראומטים כגון שכונת מנשייה, ואדי סאליב וטלביה. המשותף לכולם הוא היותם מרחבי מבוכה שבהם הטראומה הודחקה ולא טופלה.

A Quill-pen Emissions in Architectural Embarrassment Zones / Amnon Bar Or, Gabi Bonwitt

Historical attempts to erase and conceal traumatic events by destroying the architectural spaces in which they occurred have always ultimately failed. At some unexpected moment, something emerges that reveals that which is hidden, undermining future planning aimed at sustaining a normal environment. We call these spaces “embarrassment zones.”

This article emerged from a dialogue between an architect and a psychoanalyst. The collaboration between conservation architecture and psychoanalysis presents an opportunity to disclose concealment and its motivations. It also emphasizes the importance of disclosure in preserving and developing sound living environments.

Our research began with an exploration of the kibbutz dining hall as a social and architectural reflection of Israeli society and was expanded to explore other post-traumatic areas, such as the neighborhoods of Manshiya, Wadi Salib, and Talbiya – all embarrassment zones in which trauma has remained repressed and untreated.

רפורמות חינוכיות והישגים השכלתיים ותעסוקתיים ארוכי טווח של מי שלמדו בתיכון בשנות התשעים: מוצא ומגדר בקרב יהודים

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

בשנות התשעים של המאה ה־20 התחוללו שינויים משמעותיים במבנה הדמוגרפי של החברה היהודית בישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט. לתלמידים מקבוצות המוצא היהודיות הוותיקות הצטרפו תלמידים רבים מגלי ההגירה שהגיעו מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.[1] במקביל הגיעו לשיאם שני תהליכים אשר שינו באופן עמוק את מערכת החינוך בישראל: א. סדרה של רפורמות במבנה תעודת הבגרות ובאופן חלוקת תחומי הלימוד בתיכון; ב. רפורמה בהשכלה הגבוהה, אשר הרחיבה וגיוונה את היצע מוסדות הלימוד. באמצעות ניתוחו של קובץ נתונים הכולל מידע מקיף על הרקע החברתי־כלכלי, על לימודים גבוהים ועל שכר, מחקר זה בוחן את המבנה הריבודי בקרב יהודים בתחילת העשור הרביעי לחייהם, שהיו תלמידי תיכון בשנות התשעים.[2]

ברמה התיאורית, הניתוח מצביע על כך שבקרב האשכנזים נמצא השיעור הבולט ביותר של מי שרכשו השכלה גבוהה ושל בעלי הכנסה ממוצעת גבוהה, אחריהם במדדים אלה נמצאים יוצאי ברית המועצות לשעבר, מזרחים, ובפער גדול יחסית מאחור – יוצאי אתיופיה. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלה כי יוצאי ברית המועצות לשעבר נהנים מהשכר הגבוה ביותר, וכי נעלם הפער בשכר בין גברים אשכנזים וגברים מזרחים. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלים גם את פערי השכר בין גברים יוצאי אתיופיה וגברים מזרחים, אבל רק מצמצם אותם בין נשים יוצאות אתיופיה למזרחיות. לאחר הוספת הפיקוח, מזרחיות נהנות מהכנסה ממוצעת גבוהה יותר מאשכנזיות. ממצאים אלו מצביעים על כך שבמבנה הריבודי של החברה היהודית בישראל מתקיימות במקביל מגמות של יציבות בפערים לצד דינמיות רבה.

Educational reforms and long-term educational and occupational achievements of students who attended high school in the 1990s: Ethnicity and gender among Israeli Jews / Yariv Feniger, Eyal Bar-Haim, Anastasia Gorodzeisky and Hanna Ayalon

In the 1990s, important changes in Israel affected the demographic structure of Jewish society, as veteran Jewish origin groups were joined by many new immigrants from the former Soviet Union (FSU) and Ethiopia. At the same time, the culmination of two processes profoundly changed the Israeli education system. The first of these processes was a series of reforms surrounding high school curricula and matriculation. The second was the expansion and diversification of higher education programs and institutions. This study examined ethnic stratification among Jewish high school graduates in the 1990s through an analysis of a dataset that included comprehensive information on socio-economic background, enrollment in higher education, and wages at the ages of 32-34. Descriptive findings indicated that Ashkenazim from this age group had the highest rate of academic degrees and the highest average income, followed by FSU immigrants, Mizrahim, and immigrants from Ethiopia. Controlling for socioeconomic background, FSU immigrants earned the highest average salary among both men and women, and the wage gap between Ashkenazi and Mizrachi men disappeared. Among women, Mizrahim had a higher average salary when controlled for socio-economic background. Among men, the wage gap between immigrants from Ethiopia and Mizrahim disappeared after controlling for social background, but among women this gap only narrowed. These findings indicate both continuity and change in social stratification among Jewish ethnic groups in Israel and highlight the importance of an intersectional perspective on gender and ethnicity.

עבודה סוציאלית במדינה אתנית דמוקרטית: התפתחות המקצוע בחברה הערבית – מביטול הממשל הצבאי עד לתחילת הרפורמה בלשכות לשירותים חברתיים ב־2018

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

ישראל היא מדינה אתנית דמוקרטית, אולם אזרחיה היהודים והערבים אינם נהנים ממעמד אזרחי שווה. בין השאר משאביה הציבוריים אינם מחולקים באופן שוויוני על פי הצרכים של כל קבוצה. דוגמה להקצאה לא־שוויונית כזאת נמצאת בעבודה הסוציאלית בחברה הערבית במדינה. מאמר זה מתאר את התמורות בעבודה סוציאלית זו מסוף הממשל הצבאי במדינה ועד לתחילת הרפורמה האחרונה שנעשתה בלשכות לשירותים חברתיים (2018) על סמך מסמכים ארכיוניים, פרסומי משרד הרווחה ומאמרים בנושא עבודה סוציאלית בחברה הערבית, ראיונות עם עובדים סוציאליים ערבים שעבדו בשטח בתקופה הנסקרת וסקר משנת 2019 על המועסקים בעבודה סוציאלית ביישובים הערביים במדינה.

התמונה הכוללת מלמדת שלאורך התקופה הכירו ממשלות ישראל בצורכי החברה הערבית, אך למרות זאת הן לא סיפקו לה מענים נאותים, לא הכירו בהשלכות של התרבות הערבית על הספקת השירותים ונמנעו משיתוף נציגים מהחברה הערבית בתהליכי קבלת ההחלטות הרלוונטיות לעבודה הסוציאלית. עם זאת, לקראת סוף 2018 חל גידול ניכר במספר העובדים הסוציאליים הערבים והתרחבו תחומי העיסוק שלהם.

 Social work in a democratic ethnic state: The development of social work in Israel's Arab society from 1968-2018 / Ibrahim Mahajne, Arnon Bar-On

Israel is an ethnic state, and as such, Jewish and Arab citizens do not have equal civil status or public resource distribution. To illustrate the inequality in resource distribution, the article traces the development of social work in Israel's Arab population from 1968 (the end of the 20-year military regime under which this society resided) until the latest reform in the country's social welfare bureaus in 2018. The material is based on archival sources, Ministry of Welfare documents and interviews with Arab social workers employed during the period. The main findings show that while the government recognized Arab society's welfare needs in 1968, it failed to adequately meet them. Fewer resources were allocated to Arab social workers than to Jewish social services personnel. The government failed to recognize the Arab narrative and Arab representation in service planning and delivery. By 2018, however, the number of Arab social workers had substantially increased, as did their areas of intervention.

צועדות אל עבר העתיד: טמפורליות קווירית ומצעדי גאווה בעיר ישראלית

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

בעשור האחרון אנו עדים להתפשטותם של מצעדי גאווה בעולם, מערי המטרופולין הגדולות לעבר ערים קטנות, ואפילו לאזורים כפריים. תהליך זה כרוך בהתעצבות קבוצות אקטיביסטיות ושיחים פוליטיים מסוג חדש, הבוחנים מהם המקומות הנכונים וההולמים שבהם יש לקיים מצעדי גאווה. מאמר זה מתמקד באירועי הגאווה בעיר אשדוד, העיר השישית בגודלה בארץ, ובוחן ממדים של זמן ומרחב קוויריים המעוגנים בצורות אפקטיביות. ההתמקדות בניתוח המרחבי של מצעד הגאווה חושפת שהאקטיביסטים שואפים לכונן מרחב ללהט"ב בעיר דרך קיום מצעד מרכזי ובעל נוכחות, בעוד המרחב המוקצה למצעד בעיר הישראלית מנותק למעשה מהחיים העירוניים מבחינה מרחבית וטמפורלית. התוצאה היא שהמצעד הוא מעין בועה המתקיימת למשך שעות ספורות, והשפעתו על העיר ועל תושביה מועטה. לבסוף, המשתתפים הצעירים במצעד מסמנים היבט נוסף של טמפורליות, ולפיו המצעד נערך עבור צעירים, המסמלים בנוכחותם.

אפשרות להמשך של חיים קוויריים בוגרים באשדוד ולהתגבשותם. לפיכך, טענתנו המרכזית היא שמצעדים בערים ישראליות יוצקים לתוכם ממדים טמפורליים שבמסגרתם ההווה מדומיין כבועת זמן, המנותקת הן מהעבר והן מהעתיד, ואשר נשענת על עתיד מדומיין. מבחינה מרחבית, המאמר מראה שהלוגיקה המנחה את המצעד בעיר הגלובלית מועתקת למרחב העיר הישראלית כמעט ללא התאמות. דבר זה מחדד את השאלה אם העיר הישראלית יכולה להצמיח עתיד ללהט"ב שאינו תלוי בתרבות של העיר הגדולה.

The future of pride parades: Queer temporalities and pride parades in Ashdod / Gili Hartal, Adi Moreno and Yossi David

The past decade has seen major growth in the number of pride parades held worldwide in large metropolitan centers, smaller cities, and even in rural areas. This expansion has been accompanied by the formation of activist groups and groundbreaking political discourse that challenges the notions of where and how pride parades should take place. This paper focuses on pride events in Ashdod, a small Israeli city, and raises questions regarding queer temporality and space as they manifest through affective relations and practices. Our spatial analysis of pride parades revealed that, although activists favor parades as a means of demonstrating a proud, strong local LGBT presence, the actual city spaces allocated for such pageants are often fenced off from urban life. Thus, for several hours, parades form a temporal-spatial bubble with limited influence on the city and its inhabitants. Parade participants, mostly young teenagers and children, symbolize another temporal aspect of these events. On the one hand, participants are perceived as the promise for a different future; a promise of hope and inclusion. On the other hand, as youth, their influence is limited, and some of their needs are sidelined. The paper demonstrates how metropolitan parades often do not fit the local spatial-political arrangements of ordinary cities. This raises the question of whether typical cities in Israel can be sites for developing local LGBT politics, lives, and futures, independent of global, metropolitan cities

מה מחזיק אותנו יחד? נפלאות משחק הכדורגל

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

היסטוריונים ואנשי מדעי החברה מרבים לדון בשאלה מה מחזיק אותנו, החיים בישראל, יחד. לרוב מתמקדת השאלה בסקטור היהודי, ולעיתים בכלל האזרחים הישראלים, בהם גם הסקטור הערבי. עיקר הדיון ברמת המקרו – במאמץ להציע תשובה מלאה, תוך הישענות על ספרות תיאורטית ממקורות זרים שעניינה האינטגרציה של חברות שלמות. אשר לסקטור היהודי, סוציולוגים והיסטוריונים ידועים במקומותינו הציעו שני מגנטים, כלומר רכיבי זהות המהווים מכנה משותף של מרבית היהודים במדינת ישראל: יהדות וציונות. לטענתם, באופן טבעי ואפריורי יָצר הַרכיב היהודי שדה התייחסות שגיבש את כל הישראלים היהודים. השדה של הַרכיב הציוני היה מצומצם יותר (לא כל היהודים בישראל ראו עצמם ציונים), אך שימש מכנה משותף כמעט לכל הארגונים הפוליטיים (למשל, המפלגות), והוא שקבע את סדר היום הלאומי.

שתי סוגיות בולטות במיוחד בדיון הזה: האחת, גזירתה של התשובה מן ההקשר התיאורטי הרחב (מַקרו) אינה מציעה מכניזם אחיד ליישומה, והאחרת – ההתייחסות היא לשבט היהודי בלבד.

אל מול התיאוריות הסוציולוגיות וההיסטוריות הגדולות אני מציע מכניזם המכונֶה "הון מקשר" (Putnam, 2000), שמתייחס לכלל החברה הישראלית – משחק הכדורגל. מסיבות מסוימות היה משחק הכדורגל למכניזם מלכֵּד – מקיף ומעצים זהות לאומית כמעט בכל מקום שמשחקים בו. המשחק הזה נוכח בישראל מיום הקמתה ואף קודם לכן. האופן שהוא מאורגן במקומותינו – במבנה של משחקי ליגות ונבחרת לאומית – מקנה לו מעמד של מכניזם מלכד, חוצה גבולות שבטיים.

    What Keeps us Together / Amir Ben-Porat

For many years, historians and social scientists have been engaged with the question "what keeps us together?" Although this question has usually concerned Jewish Israelis, peripherally it has been relevant for all Israelis, including Arab citizens. The discussion has focused on the macro level in an effort to provide a general answer, supported by theories dealing with integration of entire societies. Regarding the dominant Jewish sector in Israel, sociologists and historians have offered "Jewish" and "Zionist" magnets, arguing that the Jewish magnet has created, a priory, an inclusive field for all. The Zionist magnet has been more limited (since it excludes the extreme Orthodox) but constitutes a common base for almost all political organizations.

Alongside the well-known theories, I introduce a "connecting capital" mechanism; namely, the game of football, that relates to all of Israeli society. Played in Israel since before 1948, this game, for a variety of reasons, has gained popularity across all sectors of society and has become a highly effective mechanism for keeping us together.

טראומת השבי פוגשת את מגפת הקורונה

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

מחקר זה ביקש לבחון כיצד משפיעה חשיפה לאירועים טראומטיים בעבר על תגובות עקה (סטרס), על תפיסת הבריאות ותפיסת הגיל הסובייקטיבי ועל שימוש בחומרים ממכרים בעת מגפת הקורונה. זהו גל המדידה החמישי במחקר אורך בן 29 שנים שבחן כיצד פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים וקבוצת ביקורת המורכבת מלוחמים אחרים שהשתתפו במלחמה (ולא נפלו בשבי) הסתגלו לסגר ולבידוד. המטרה הייתה לבדוק את השפעתם של שבי במלחמה ושל התסמונת הפוסט־טראומטית העלולה להתפתח בעקבות שבי על תגובות למגפת הקורונה – פחד ועקה – ועל תפיסת בריאות, תפיסת גיל סובייקטיבי ומידת השימוש בחומרים ממכרים בתקופת המגפה. בשנת 1991, שמונה­־עשרה שנים לאחר תום המלחמה, התבקשו 120 פדויי שבי ו־65 לוחמים דומים ממלחמת יום הכיפורים למלא שאלונים סטנדרטיים. השאלונים הבאים נמסרו ב־2003, 2008, 2015 ו־2020. פדויי השבי ומשתתפי קבוצת הביקורת לא נבדלו אלה מאלה ברמת החשיפה והאיום לקורונה. הממצאים העידו על פגיעוּת מוגברת של פדויי השבי בעת הקורונה, פחד רב יותר מהקורונה, הפרעת עקה (לחץ) חריפה יותר (Acute Stress Disorder), תפיסת בריאות פחותה וגיל סובייקטיבי גבוה וכמו כן שימוש מוגבר בחומרים ממכרים בעת המגפה. הממצאים מדגימים גם את השפעתה הניכרת של התסמונת הפוסט־טראומטית על הסתגלותם של פדויי השבי למשבר הקורונה. ממצאי המחקר מראים שטראומה קשה בבגרות הצעירה מותירה צלקות ומגבירה את פגיעותם של הניצולים למצבי עקה גם שנים רבות אחרי האירועים.

War Captivity as a Risk Factor for Covid-19 Induced Distress / Zahava Solomon, Karni Ginzburg, Avi Ohry, Avi Ohry, Mario Mikulincer

This study assesses the contributions of prior war captivity trauma, the appraisal of the current COVID-19 danger and its resemblance to the prior trauma, and long-term trajectories of posttraumatic stress disorder (PTSD) to risk for acute stress disorder (ASD), subjective age, and substance use during the COVID-19 pandemic. Capitalizing on a 29-year longitudinal study with four previous assessments, two groups of Israeli veterans – ex-prisoners-of-war (ex-POWs) of the 1973 Yom Kippur War and comparable combat veterans of the same war – were reassessed during the COVID-19 pandemic. Previous data were collected on their PTSD trajectory 18, 30, 35, and 42 years after the war. Currently, we collected data on their ASD, subjective age, and substance use during the COVID-19 pandemic and their appraisal of similarities of past trauma with the current pandemic. Previously traumatized ex-POWs were found to be more vulnerable and had significantly higher rates of ASD, higher subjective age, and more substance use during the current pandemic than comparable combat veterans. Moreover, veterans in both groups who perceived past adversity (captivity, combat) as hindering their current coping were more likely to suffer from all distress measures than veterans who perceived their previous trauma as a facilitating or irrelevant experience. In addition, chronic and delayed trajectories of PTSD among ex-POWs increased the risk for distress during the current pandemic. These findings support the stress vulnerability perspective indicating that the pathological response to previous trauma – PTSD and its trajectories – increases psychological risk following subsequent exposure to stress.

"אם תמשיכו להפיץ את המחלה והמספרים ימשיכו לעלות, אז נחזור שוב ושוב": נוסטלגיה בשירות ארץ ישראל הישנה והטובה בעונה השנייה של "זהו זה" בתקופת הקורונה

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

מחקר זה בוחן את העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "זהו זה", שחזרה לשידור עם פרוץ מגפת הקורונה. בעונה זו היו 21 פרקים, וכל פרק כלל כשבעה מערכונים וחידוש של שיר. אנו מראים כי התוכנית בחרה בקו נוסטלגי, עם אזכורים רבים לתרבות הישראלית, כדי למתוח ביקורת חברתית ובאותה עת להעביר מסרים מחזקים תוך הישענות על עבר משותף. אותו עבר משותף ומאחד לכאורה הוא בעל מאפיינים המתאימים לתרבות הצברית־אשכנזית־חילונית: מבין 21 השירים שחודשו בתוכנית, רק שניים היו מזרחיים; הפרות הבידוד של החרדים הוצגו במערכונים כסכנה וזלזול בציבור, בעוד אלו של החילונים הוצגו כ"תחמנות" וחוצפה ישראליות ראויות; העילית הפוליטית של השמאל האשכנזי־חילוני הוצגה כחלשה, חסרת "עמוד שדרה" ולא רלוונטית, אך כמי שמחזיקה בתרבות נעלה לעומת הפוליטיקאים המזרחים בעלי הכוח. אלה האחרונים הצטיירו כשקרנים וחסרי תרבות. כך, לצד הומור וסאטירה, הזכירה התוכנית "זהו זה" לחברה הישראלית את יכולתה להתגבר על קשיים וגם ניסתה לסמן לה את הערכים הראויים לה לכאורה.

Zehu Ze tackles COVID-19: Bringing back Israel's "good old days" through the use of nostalgia / Revital Windzberg, Yuval Benziman

 “Zehu Ze,” the fabled Israeli  comedy show of the 1980s and 1990s, returned to TV screens during the Covid pandemic. This paper examines its second season, which featured 21 episodes, each of which included, on average, seven sketches and a musical number. We argue that nostalgia was a prominent motif, as were various references to Israeli culture.  By choosing these themes, the show both mocked and criticized society, while attempting to strengthen it through a shared past. This "shared past," while intending to provide a unifying element, had an Ashkenazi-secular-Sabra flavor. Furthermore, different groups in Israel were lampooned, but each in a  very different way. Therefore, along with humor and satire, the show reminded Israelis of their capacity to overcome hardship while signaling "appropriate" Israeli values.

השפעות שינוי האקלים על הבריאות: ידע ומודעות בקרב צוותי סיעוד ורפואה בישראל

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

מאמר זה עוסק ברמת הידע והמודעות באשר לשינוי האקלים והשפעתו על הבריאות בקרב צוותי רפואה וסיעוד בבתי חולים בישראל על בסיס שאלון שהועבר בקרב 202 אנשי צוותים סיעודיים ורפואיים במחלקות לרפואה דחופה ופנימית.

שינוי אקלים נחשב אחד האיומים החמורים לבריאות הציבור במאה הנוכחית. על מערכת הבריאות להיערך להתמודדות איתו ועם השלכותיו, ולעובדיה תפקיד חשוב בהיערכות. למרות זאת, מחקרים מעטים בדקו את הידע ואת המודעות של צוותי הרפואה והסיעוד ואת נכונותם לפעול לקידום ההיערכות במערכת הבריאות. מהמחקר עולה שאנשי הצוותים הרפואיים והסיעודיים הם בעלי ידע ומודעות ברמה גבוהה בנושא של שינוי האקלים. המשתתפים ייחסו רמת חשיבות בינונית־גבוהה להטמעה של תוכני לימוד בנושא שינוי האקלים והשפעותיו בלימודי הרפואה והסיעוד והצהירו על רמה בינונית־גבוהה של נכונות לפעול בנושא. ממצאי המחקר מצביעים על ידע ועניין בקרב עובדי מערכת הבריאות בישראל בתחום שכמעט לא נחשפו אליו בהכשרתם המקצועית. רמת

הידע בקרב הצוות הסיעודי גבוהה במעט מרמת הידע בקרב הצוות הרפואי. לא נמצאו הבדלים גדולים ביניהם לפי רמת ותק והכשרה. ממצא זה הולם את הממצא שלפיו עיקר הידע בתחום נרכש באינטרנט או בטלוויזיה, ולא בהכשרות מקצועיות. במערכת הבריאות בישראל טרם פותחה תוכנית הכשרה לצוותים המטפלים כחלק מן ההיערכות לשינוי האקלים. ממצאי המחקר המוצג כאן יכולים לסייע בפיתוח תוכנית מתאימה שתרתום את הצוותים להתמודדות עם משבר האקלים.

Knowledge and Awareness of Climate Change and Public Health among Nursing and Medical Staff in Israel’s Health System / Aiham Gotani, Maya Negev 

Climate change is currently one of the most serious threats to public health. The health system, therefore, must prepare itself for the crisis and its consequences. Although health system employees play an important role in this regard, few studies have examined knowledge, awareness, and readiness to act among nursing and medical staff. This paper addresses the issue, based on data collected from a questionnaire that was distributed to 202 employees of emergency and internal medicine wards in various Israeli hospitals. Results show that participants demonstrated a high level of knowledge and awareness of climate change. They attributed moderate-high importance to the inclusion of study material on climate change and its impacts and declared moderate-high readiness to act on this issue. Thus, employees of Israel’s health system demonstrated knowledge and interest in a field to which they received scant exposure during their professional training. Nursing staff were slightly more knowledgeable than medical staff, but no significant differences were found. Likewise, levels of experience or training were not differentiating factors. This concurs with the finding that most knowledge on the topic is acquired from the internet and television, and not through professional training. A climate-change preparedness program has not yet been developed for Israel’s health system. Our findings, which indicate high knowledge, moderate awareness, and moderate-high readiness to act, supports the need for development of an appropriate program to recruit these staff members for action on climate change.

עוני אנרגטי בתנאים של שינויי אקלים והשלכותיו על החוסן הקהילתי

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

בעקבות שינויי האקלים יגברו תדירותם ומשכם של גלי חום וקור, הצפות, שרפות ומספר המקרים של קריסת תשתיות חשמל. כבר היום ההערכה היא שמיליונים ברחבי העולם סובלים מאי־ביטחון אנרגטי, והצפי הוא שמספרם יגדל בגלל קושי הולך וגובר להבטיח אנרגיה מספקת לצרכים הבסיסיים של משק הבית, ובייחוד קירור, חימום, בישול והפעלה של מכשירים חשמליים. זמינות ונגישות של תשתיות אנרגיה הן רכיב ליבה של חוסן קהילתי, שהוא יכולתה של קהילה להבטיח בריאות ורווחה לחבריה בעיתות שגרה ובתקופות משבר. הספרות המחקרית מלמדת כי מיעוטים אתניים נמצאים בסיכון גבוה יותר לחוות עוני אנרגטי ורמות נמוכות של חוסן קהילתי וכי הם פגיעים במיוחד להשלכותיהם. מטרת המחקר המוצג כאן היא לבחון את הקשר שבין עוני אנרגטי ובין חוסן קהילתי בקרב האוכלוסייה הערבית במשולש ובקרב האוכלוסייה הבדואית ביישובים מוסדרים ובכפרים בלתי מוכרים בנגב באמצעות שאלונים המשלבים מדדים סובייקטיביים של תחושת עוני אנרגטי לצד תפיסות של חוסן קהילתי.

ראשית נמצא כי בקרב כלל משקי הבית שהשתתפו במחקר, שיעור המחוברים ישירות לתשתית החשמל הארצית חלקי בלבד. שנית, בקרב המשתתפים הבדואים נמצא קשר שלילי בין חוויות הקשורות לעוני אנרגטי ובין תפיסות של חוסן קהילתי, בפרט אלו הקשורות למוכנות לחירום ולאמון במנהיגות המקומית. הדבר מצביע על קבוצת אוכלוסייה זו כפגיעה במיוחד בעיתות חירום ומשבר. מסקנת המחקר היא, בין היתר, שמחסור בגישה לתשתיות חשמל בישראל אינה בעיה של פרטים או של משקי בית יחידים אלא בעיה מבנית, ויש לטפל בה ברמה הקהילתית, המוניציפלית והלאומית.

Energy Insecurity during Climate Change: Implications for Community Resilience / Haneen Shibli, Na'ama Teschner, Stav Shapira

Climate change is expected to increase the frequency and duration of heat waves and cold spells, along with floods, fires, and electricity supply interruptions. Today, it is estimated that millions of people worldwide suffer from "energy insecurity" (EI), and their numbers are expected to rise as it may become more difficult to ensure sufficient energy for basic household needs such as heating, cooling, lighting, and cooking. The availability and accessibility of energy infrastructure is a core element of community resilience (CR), which is defined as a community's ability to promote health and well-being and cope with and recover from adversity. Ethnic minorities are less likely to be energy secure and more likely to experience low levels of CR. This study explores the association between indices of energy insecurity and perceived community resilience among groups within the Arab population in Israel, using two self-report questionnaires about experiences related to EI and CR. The results reinforce existing data and indicate that the proportion of households connected to the national electricity grid through another client or not at all is high among participants. Second, EI is negatively associated with CR only among the Bedouin population, particularly the indices of "emergency preparedness" and "trust in leadership," which emphasizes the vulnerability of these communities during times of emergency and crisis. Therefore, we conclude that EI is not only an individual or household burden, but an issue with broader communal and social implications, requiring the response of decision-makers at community, municipal and national levels.

רועים ואינם נראים: חוסן, פגיעוּת ואקלים הכיבוש בקהילות רועים פלסטינים בשטחי C

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

מאמר זה עוסק בקשר שבין שינויי האקלים, שיח האקלים המלווה אותם והכיבוש הישראלי. המאמר הוא פרי עבודת שדה אתנוגרפית הבוחנת כיצד רועים פלסטינים, החיים בשטחי C תחת שליטה ישראלית, חווים את לחצי הכיבוש ואת לחצי האקלים ומתמודדים עימם. המאמר מראה כי לחצים אלה מצטיירים ככוחות שאינם ניתנים להפרדה, ואף מכוננים זה את זה.

טענתנו היא שהכיבוש מתפקד עבור הרועים הפלסטינים גם כמשטר אקלימי וכסוג של אלימות סביבתית־אקלימית המייצרת סוציו־אקולוגיה חדשה של פגיעוּת, שבתוכה משתבשים מנגנוני החוסן וההסתגלות האקלימיים של קהילות הרועים. בחלקו האמפירי של המאמר נתאר את השיבושים הסביבתיים המתרחשים כתוצאה מפרקטיקות מדינתיות של שליטה ישראלית ומפרקטיקות מתנחליות לא־מוסדרות של השתלטות על שטחי מרעה, הגבלת תנועת עדרים ומניעת גישה למים ולמשאבים נוספים. פרקטיקות מגוונות אלה מעצבות מחדש את דפוסי הרעייה והתנועה העונתיים של הרועים הפלסטינים ועדריהם.

חלקו התאורטי של המאמר מעוגן במסגרת שמציעה האקולוגיה הפוליטית כאפיסטמולוגיה הבוחנת באופן ביקורתי את המונחים החדשים־ישנים הרווחים הן במחקר והן במדיניות של משבר האקלים. המאמר מתמקד בפער שבין מונחי שיח האקלים ובין האופן ששינויי אקלים הדרגתיים מצטלבים עם לחצים אחרים. בהיבט התאורטי טענתנו היא שאף על פי שהרועים הפלסטינים בקהילות הנחקרות יודעים להתמודד עם תופעות אקלימיות כמו בצורת ממושכת, שיטפונות ותנאי חום קשים, תנאי החיים תחת כיבוש מכוננים אותם כפליטי אקלים. הסיבה לכך היא שהכיבוש משבש את הנדידה העונתית של קהילות הרועים הנוודיות־למחצה ומערער את הגמישות, את החוסן, את הידע האקלימי ואת ההסתגלות לשינויי אקלים עונתיים ושנתיים המאפיינים קהילות רועים באזורנו ובעולם. כלומר, מונחי שיח האקלים הרווח מקבלים משמעות חדשה בהקשר של קהילות אלה.

המאמר מבקש לתרום לפיתוח "אקולוגיה פוליטית של ישראל ופלסטין" כשדה מרכזי במחקר החברתי של שינוי האקלים.

The Climate of Occupation: Climate (im)mobilities and Environmental Disruptions in Pastoralist Communities in Area C / Miri Lavi-Neeman, Shahar Shilohach

This paper explores the nexus between the Israeli occupation and climate change as experienced in pastoralist communities in Area C in the Jordan Valley and Samaria. An ethnographic study of these Palestinian communities forms the basis of this paper, which argues that formal and informal practices of occupation, such as land grabs and enclosures of grazing function as a social ecological regime to produce a new social ecology of vulnerability, resilience, and climate immobilities. The paper draws on the ways in which political ecology, as an epistemological framework, engages with climate change studies. It argues theoretically that investigating the nexus between the occupation and climate change illuminates the ways we understand climate concepts and vocabularies that now compose the new hegemonic discourses of climate research and policy. The paper contributes to the understanding of pastoralism's limits and its possibilities as a mitigating practice of coping with climate change. In addition, it highlights the importance of understanding climate change as articulated with other pressures in producing vulnerability and precarity. Finally, the paper attempts to further develop a political ecology of Israel/Palestine as a powerful framework for investigating sociopolitical dimensions of climate change in the region.

שירת אקלים: משבר האקלים וייצוגיו בשירה ישראלית עכשווית כסוג מיוחד של אקפרסיס

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

שירת אקלים היא שירה הנכתבת בתגובה למשבר האקלים העולמי; במרכזה – קינה על הפגיעה בטבע, ובכללו רכיביו החיים והדוממים. המאמר מתאר את אופני הפעולה של שירת האקלים ומראה כיצד הנושא הזה, המורכב והקשה להמחשה, מעוצב מבחינה פואטית.

הממצא הבולט העולה מן הבחינה המדוקדקת של ארבעת השירים שנבחרו למאמר הוא השימוש הנרחב ששירת אקלים עושה באקפרסיס – תיאור שירי של דימוי ויזואלי. בעיקרו של דבר, שירת אקלים מגיבה לתצלומים אייקוניים מן התקשורת המתעדים זירות של משבר האקלים בעולם. מהלך פואטי זה מאפשר למשוררים ולמשוררות ישראלים לצאת מן המסגרת המקומית המצומצמת יחסית המאפיינת את השיח השירי היהודי־עברי־ישראלי ולחבור אל משוררי אקלים בעולם המערבי – כולם פועלים ומגיבים למען הגשמתה של מטרה משותפת.

Climate Poetry: Climate Crisis and its Representations in Contemporary Israeli Poetry as a Special Kind of Ekphrasis / Vered Tohar, Adi Wolfson

The global climate crisis has spawned a genre of climate poetry centered on mourning the damage to nature and its biotic and abiotic components. This article describes how climatic poetry functions, and how a complex subject that is difficult to describe is poetically shaped. The main finding that emerged from the poems we examined was the use of ekphrasis, a detailed description of a work of visual art. We found that Israeli climate poetry responds to iconic photographs from global media that document, describe, and respond to scenes of climate change. Through this literary device, Israeli poets can break out of the relatively limited, local framework that characterizes Jewish-Hebrew-Israeli poetic discourse. Together with climate poets in the West, they will be able to respond to the crisis and work towards a common goal.

פרספקטיבה מגדרית בהיערכות של רשויות מקומיות למשבר האקלים

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

בעשור האחרון הצטברו עדויות מחקריות על פגיעוּתן הייחודית של נשים באירועי אקלים קיצוני. בעיקר מתועד העומס הלא־פרופורציונלי המוטל על נשים כתוצאה מנזקים בריאותיים, דפוסים מגדריים בחלוקת התפקידים במשפחה והעלייה במספר מקרי האלימות המגדרית בעת אירועי חירום אלו. בעוד הספרות המחקרית מציעה קשת של כלים לחיזוק ההתייחסות למגדר בתוכניות היערכות למשבר האקלים, טרם אומצה החשיבה המגדרית בפיתוח של תוכניות היערכות מקומיות, ולא נבחנו התנאים הניהוליים המקשים על יישומן. משבר הקורונה עשוי להיות חלון מדיניות לקידום התייחסות מגדרית בהיערכות לאירועי חירום אקלימי, מאחר שהצרכים הייחודיים לנשים כאימהות, כעובדות וכבנות זוג במערכות יחסים אלימות נותרו ללא מענה מספק.

מחקרנו בחן באילו תנאים ההשלכות המגדריות של משבר הקורונה עשויות לשמש חלון מדיניות לקידום נקודת מבט מגדרית בתוכניות היערכות מוניציפליות למשבר האקלים. בהסתמך על 20 ראיונות עם מנהלים ומנהלות מהדרג הבכיר ברשויות מקומיות בישראל, ממצאי המחקר חושפים כיצד הם מבינים את ההיבט המגדרי במצבי חירום ומהם החסמים להכללת שוויון מגדרי בפיתוח של תוכניות היערכות למצבי חירום אקלימי. יישומה של הפרספקטיבה המגדרית שפותחה במחקרנו תרם לחשיפת החסמים המרכזיים להפקת לקחים. נמצא כי הכרה חלקית בפגיעוּת המגדרית לצד ביטחון בהתנהלות של הרשות המקומית, דיאלוג חסר בין המחלקות ברשות המקומית והתפיסה המקובלת היום בישראל של ניהול אוכלוסייה בחירום מקשים על התהליך של הפקת לקחים מן ההתמודדות עם ההשלכות של משבר הקורונה לצורך אימוץ מדיניות המודעת למגדר בהיערכות לקראת מצב החירום הבא.

A Gender Perspective on Local Authority Adaptation Plans for Climate Change : COVID-19 as a Policy Window / Karni Krigel, Anat Tchetchik, Nir Cohen and Orly Benjamin

Over the past decade, evidence has pointed to the differentiated vulnerability of women to extreme climate events, This is manifested by the shouldering of increased healthcare needs and exposure to surging gender violence. Mechanisms proposed for addressing this situation have not been implemented, leading to a neglect of the needs of women as mothers, employees and abused partners during the COVID-19 crisis. Up until recently, a gender perspective was not applied to the analysis of local authority adaptation plans for climate change. Lessons learned during the COVID-19 crisis could constitute a policy window for promoting gender understanding in plans related to climate emergencies.

Our study aims to present a gender perspective on emergency planning and management in local governments while examining the heightening of gender awareness reflected in these plans. For this purpose, twenty senior administrators in local authority agencies were interviewed about their management of the COVID-19 crisis and about any lessons that could be applied to climate emergencies. The analysis revealed two administrative barriers to the incorporation of gender awareness in climate change planning. The first was a dissociation between the sense of confidence in managing the crisis and the reality of lack of response to gendered needs; the second disconnected the transfer of responsibility to welfare departments from relevant tool kits for understanding extreme climate events and their gendered significance. We discuss these gaps, keeping in mind that a discourse of climate justice and its gendered ramifications has been slow to forge.

משברי המים ומשבר האקלים בתקשורת הישראלית: שיח אירועי בצורות בעיתונים ובקמפיינים לחיסכון במים

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

מחקרי תקשורת סביבתית ממליצים להשתמש באירועי מזג אוויר קיצוני כדי להסביר לציבור את הסכנות הצפויות ממשבר האקלים על ידי הדגמת השפעתו על חיי היום־יום. מתחילת המאה ה־21 היו בישראל שלוש בצורות ארוכות, ושינוי האקלים צפוי להגביר את הלחץ על מקורות המים במדינה. מאמר זה בודק אם הייצוג התקשורתי של בצורות אלו והתגובה אליהן התייחס להקשר של שינוי האקלים וההתמודדות עימו ובוחן בתוך כך גם דפוסי שיח של דה־פוליטיזציה של חוסן סביבתי. המחקר מתבסס על ניתוח שיח אורכי של הסיקור בארבעה עיתונים – ידיעות אחרונות, הארץ, כלכליסט ודה מרקר – במהלך שלוש חקירות מוסדיות של מדיניוּת המים הלאומית (אחת בכל בצורת): ועדת חקירה פרלמנטרית (2001–2002), ועדת חקירה ממלכתית (2008–2010) ודוח מבקר המדינה (2018); וכן של תשדירי שירות מטעם רשות המים (2008–2018).

הממצאים מראים שבכל התקופות מסגרו העיתונים את הסיקור כ"משבר מים" שנגרם בשל "מחדל ממשלתי" ו"חוסר איזון בין היצע לביקוש", שייפתר בעתיד באמצעות התפלת מי ים ומנגנוני תמחור. בשתי התקופות הראשונות שינוי האקלים כמעט שלא הוזכר בהקשר של הבצורות – רק ב־1.8% מהכתבות בשנים 2001–2002 ו־3.4% בשנים 2008–2010. בתקופה השלישית הורחב ההקשר האקלימי ל־16% מהסיקור. בד בבד, תשדירי השירות חיזקו עד 2018 את נרטיב "משבר המים" במנותק ממשבר האקלים. הניתוק הדיסקורסיבי בין משבר האקלים למשברי המים שירת מגמות של דה־פוליטיזציה, שצמצמה את האפשרות להטמעה של מדיניות מים היוצרת חוסן אקלימי ולא רק חוסן בצורת.

Water Crises and Climate Crisis in Israel’s Media: Discourse of Droughts in Newspapers and Water Conservation Campaigns / Shai Kassirer

Studies in the field of environmental communication recommend using extreme weather events to explain the risks and effects of the climate crisis on daily life. Since the beginning of the century, Israel has experienced three lengthy droughts, and climate change is expected to exert increased pressure on its water resources. This paper deals with the ways in which the media has represented these droughts, focusing on the depoliticization of causes and solutions, and the connection to climate change.

Research methods included longitudinal discourse analysis of water conservation campaigns produced by the Israel Water Authority in 2008-2018, and articles published in Yedioth Ahronoth, Haaretz, Calcalist and The Marker during three investigations of national water policies: a Parliamentary Inquiry Committee (2001-2002), a National Inquiry Committee (2008-2010) and a State Comptroller Report (2018).  

The findings show that in each period, the newspapers framed the coverage as a “water crisis” caused by “supply and demand imbalance” which could be solved by seawater desalination and pricing adjustments. During the first two investigations, climate change was mentioned in, respectively, only 1.8% and 3.4% of the news items covering the drought (mainly in Haaretz). In contrast, during the third investigation, climate change was mentioned in 16% of the items. In parallel, until 2018, the conservation campaigns promoted the narrative of a “water crisis” detached from climate change

In conclusion, the discursive disconnect between the climate crisis and the water crises strengthen trends of depoliticization, which leads to reduced prospects for assimilating water policies that create climatic resilience and not just drought resilience.

הורים למען האקלים: רגשות הוריים באקטיביזם האקלימי של פעילי התנועה בישראל

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

מאמר זה בוחן – באמצעות התמקדות באקטיביזם האקלימי של פעילים ישראלים בתנועת "הורים למען האקלים" – את האופן שבו רגשות מעורבים בפעולה פוליטית. וביתר פירוט: המאמר בוחן את המופעים השונים של פחד בגיוס פעילים ובהנעה לפעולה של תנועת אקלים בראשית דרכה ומאפיין את פעילותה על בסיס ממצאי בחינה זו.

"הורים למען האקלים" היא תנועה ישראלית שנוסדה ב־2019 ופועלת כחלק מקואליציה של תנועות שמטרתן להתמודד עם משבר האקלים ולהביא אותו למודעות הציבור. התנועה מונה כ־30 פעילות ופעילים מרכזיים ועוד כמה מאות תומכים, כולם פועלים לקידום נושאים דוגמת הסטת השקעות של קרנות פנסיה וקידום הכרזה על מצב חירום אקלימי.

המאמר מציע מסגרת אנליטית להבנת הייחודיות שבאקטיביזם האקלימי של תנועת הורים, והשאלות העומדות בבסיסו הן איזה שימוש הפעילים עושים ברגשות במסגרת האקטיביזם שלהם, ומהי משמעותם של רגשות אלה ברטוריקה המשמשת את חברי התנועה.

הנתונים למחקר נאספו בעבודת שדה איכותנית שכללה ראיונות עומק עם פעילים מרכזיים, השתתפות בהרצאות ובמפגשים מקוונים וניתוח טקסטים שהתפרסמו באתר האינטרנט, בבלוג ובקבוצת הפייסבוק של התנועה בשנה הראשונה לאחר היווסדה.

ניתוח תמטי פרשני העלה שפעילותם של פעילי התנועה "הורים למען האקלים" רוויה ברגשות פחד ואשמה, והללו ממסגרים את פעולתם ככזו המתמקדת באחריותם ההורית לגורל ילדיהם הפרטיים ולגורל דור שלם של ילדים ברחבי העולם. רגשות אלו מיתרגמים לשיח פוליטי־סביבתני־אקלימי המשמש את ההורים החברים בתנועה להנעת פעילים וכאפיק לגיוס חברים חדשים לתנועה. פעילי התנועה קוראים לאחריות הורית בהתמודדות עם משבר האקלים, אך הם אינם מציגים תפיסת עולם קוהרנטית ואינם מגדירים באופן מעשי כיצד יש לפעול.

The Parents for Climate Movement: Parental Emotions as an Element of Activism for the Movement’s Israeli Members/ Einat Zamwel 

This article examines how emotions motivate political action; specifically, the use of fear in the climate activism of members of a young climate movement in Israel. The article focuses on the Parents for Climate organization, an Israeli movement founded in 2019 as part of a coalition of movements formed to deal with the climate crisis and raise public awareness. With some thirty main activists and several hundred supporters, the organization promotes issues such as diversion of pension funds and promoting the declaration of a climate emergency. This study offers an analytic framework for understanding the uniqueness of climate activism as a parent’s movement. The study was guided by the following research questions: How do movement members use emotions, and what is the meaning of these emotions in the rhetoric used by the activists? The findings are based on the analysis of data collected in the course of qualitative fieldwork, which included in-depth interviews with key activists, participation in online lectures and meetings, and analysis of texts published on the group’s website, blog, and Facebook group. Thematic-interpretive analysis showed that members of Parents for Climate frame their activism as motivated by their parental responsibility for their children’s future, and the future of generations of children worldwide. These views are laden with emotion, particularly various nuances of fear, which the activists translate into a political-environmental discourse used to motivate and recruit others. While members of Parents for Climate call for parental responsibility regarding the climate crisis, they do not offer practical suggestions for specific actions.

הרומן הישראלי, משבר האקלים וביקורת האנתרופוצנטריות

גיליון 2 I יוני 2022 I משבר האקלים בישראל
  • HE
  • EN

מאמר זה מציג מיפוי וניתוח ראשוני מסוגו של שדה הסיפורת האקלימית (climate fiction) בספרות הישראלית. הוא בודק אם השדה הזה קיים בה בכלל, ואם כן – מה מאפייניו. בהשראת ביקורת הספרות הסביבתית (ecocriticism), החוקרת את הספרות מנקודת מבט אקולוגית ובוחנת בין היתר את ייצוגם הספרותי של יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו, המאמר דן בתגובת הסיפורת הישראלית העכשווית, ובעיקר הרומן, למשבר האקלים ולהשלכותיו. בנוסף, וכמפתח לדיון, הוא מציע המשגה תאורטית של האנתרופוצנטריות הגלומה במעשה הסיפר (narration) כתופעה יחסית, המאפשרת להבחין בין ייצוגים ספרותיים אנתרופוצנטריים יותר ופחות.

בהתבססו על המתודה המכונה "קריאה רחוקה" (distant reading), המאמר מראה שבמבט־על הסיפורת הישראלית כמעט מתעלמת ממשבר האקלים, למרות העלייה בעיסוק בסוגיות האקלים והסביבה בסוגות לא־בדיוניות בעשור האחרון. עוד טוען המאמר, בהסתמכו על קריאה קרובה (close reading), שגם מנקודת מבט קרובה יותר, ההתייחסויות המעטות למשבר האקלים בסיפורת זו אינן מציעות, בדרך כלל, בשורה ספרותית של ממש. ארבעה רומנים אקלימיים ייצוגיים – מאת חמוטל שבתאי (1997), רועי בית לוי (2014), אסף צפור (2019) ומור קדישזון (2021) – ניצבים במוקד הדיון, לצד כמה יצירות נוספות העומדות בשוליו. המאמר מנתח אותם ועומד על האמצעים האמנותיים הפואטיים והצורניים האופייניים להם. מהניתוח עולה כי שלושת הרומנים הראשונים לעיל הם דיסטופיות מובהקות, המותירות רושם אנתרופוצנטרי במובהק. משבר האקלים משמש בהם רקע להתרחשות, בעוד בחזית ניצבות סוגיות שמעסיקות את הספרות העברית המודרנית מימים ימימה. הרומן הרביעי, לעומת זאת, עשוי לבשר על התפתחות חדשה בתחום, המתקרבת אל תפיסות אנתרופוצנטריות פחות, המכילות נקודות מבט מורכבות יותר על משבר האקלים.

The Hebrew Novel, the Climate Crisis, and the Limits of Anthropocentrism / Itay Marienberg-Milikovsky, Lia Charbit

This article presents an initial mapping and analysis of climate fiction in Israeli literature, inspired by contemporary environmental literary criticism (ecocriticism). We discuss Hebrew fiction – particularly novels – from an ecological angle, literary representations of the human–nature relationship, and outlines the response to various consequences of the climate crisis.

By conceptualizing the inherent anthropocentrism of narration as a relative phenomenon, the article proposes a way to differentiate between greater and lesser anthropocentric literary representations. Over the past decade, nonfiction Hebrew genres have touched upon climate and environmental issues more than in the past. However, an overview based on distant reading shows that Hebrew fiction has almost ignored the climate crisis. Even close reading shows that the few references found in Hebrew fiction do not, on the whole, offer significant literary innovation.

The artistic ways, forms, and poetic developments of four novels (by Hamutal Shabtai (1997), Roi Bet Levi (2014), Asaf Zippor (2019), and Mor Kadishzon (2021)) are the focus of this article. The first three novels are distinctly dystopian, giving a largely anthropocentric impression, with the climate crisis serving mostly as a backdrop for themes that have occupied modern Hebrew literature from its inception. The fourth novel is less anthropocentric and offers more complex perspectives on the current crisis, heralding a development in Hebrew climate fiction.

יהודים־מדינתיים: על תאולוגיה ציונית וריבונות יהודית

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

מהן השלכותיה העיקריות של תפיסת הריבונות הציונית על זהותם היהודית של יהודים במדינת ישראל?

האופן שמדינת הלאום הציונית מבנה־מבינה את ריבונותה כריבונות של יהודים, אפילו כ״ריבונות יהודית״, מחייב אותה לבנות ולשמר את קבוצת הרוב שלה כיהודית. כדי לעשות כן המדינה משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה כריבון. תוצריה של הבניה זו הם מי שאני מכנה ״יהודים־מדינתיים״, כלומר מי שהמשמעות של זהותם היהודית מכוּננת ומתוחזקת על ידי הריבון, קרי מדינת הלאום.

חלקו הראשון של המאמר מתחקה אחר התאופוליטיקה של היהודיות־המדינתית באמצעות עיון ביקורתי בהגותו הציונית של הסופר והפובליציסט א. ב. יהושע, מדובריה הבולטים של הריבונות הציונית. המאמר עומד על הזיהוי שתאופוליטיקה זו יוצרת בין זהות יהודית לבין הריבונות של מדינת הלאום ועל השלכותיו של זיהוי זה. החלק השני עוסק בפרקטיקה הראשית שבאמצעותה מתוחזקת יהודיותם של היהודים־המדינתיים, כלומר הסדרי הסטטוס קוו. המאמר טוען כי המפתח להבנת הסטטוס קוו הוא הצורך "לתחזק" ולאשרר את זהותם היהודית של בני קבוצת הרוב. במילים אחרות, מה שנחשב בדרך כלל ביטוי של פשרה וכפייה דתית הוא למעשה המנגנון הראשי שמשמש את המדינה ליצירתו ולשימורו של הרוב היהודי, ה״לא־דתי״, שבשמו היא טוענת לריבונות.

Statist Jews: Zionist Theology and Jewish Sovereignty / Yaacov Yadgar

This paper identifies and analyzes some of the primary implications of the Zionist conception of sovereignty on the Jewish identity of Israeli Jews. I argue that, in order to maintain the Zionist nation-state's construct of sovereignty as a "sovereignty of Jews" (if not a “Jewish sovereignty”) its majority must remain Jewish. To achieve this, the state utilizes all tools available to it as a sovereign state. The products of this paradigm are “statist Jews”: people whose Jewish identity is constituted and maintained by the sovereign state.

The first part of the paper studies the theopolitics of "statist Jewishness" through a study of A. B. Yehoshua’s Zionist thought. The second part focuses on the primary method for maintaining the Jewishness of statist Jews; that is to say, the “accommodations” entailed in the status quo. I argue that what is commonly taken to be an expression of compromise and religious coercion is, in effect, the primary mechanism by which the state creates and preserves its (mostly “non-religious”) Jewish majority, in whose name it claims its sovereignty.

פרדוקס החרדיות והמודרניות בשיח המחקרי על הקהילה החרדית

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

מאמר זה עוסק בתבנית של פרדוקס החרדיות והמודרניות בחקר החברה החרדית בישראל. הדיון בתבנית זו מאפשר לבחון את השיח המחקרי על החברה החרדית – אלף מחקרים בקירוב – באמצעות כמה צירים ראשיים המאפיינים אותו ובאים לידי ביטוי בתבנית זו: העמדה הדו־ערכית של החוקרים כלפי החרדים, ההקשר התאורטי של תזת החילון והיציאה ממנה והשפעת מקומם החברתי של חוקרי החברה החרדית על מחקריהם.

בחקר החרדים טמונה גישה אמביוולנטית כלפי החרדיות. תבנית הפרדוקס ממחישה זאת משום שהיא משקפת את הקונפליקט באשר לתזת החילון – הרואה במודרניות תהליך של השתחררות מן הדת ואת החברה החרדית כמנוגדת למודרניות. חקר החרדים מבטא, מצד אחד, היצמדות לתזה זו, אך מן הצד האחר הוא מלמד על חולשתה מכיוון שהוא משיג עליה בעצם ההכרה שלו בקיומה של החברה החרדית, המתריסה כנגד המודרניות, שורדת בה ומתפתחת דווקא בתוך עולם מודרני. תבנית הפרדוקס גם משקפת־מעצבת את ראיית החרדיות כ"אחרת" לישראלים הלא־חרדים, שכן אפיון החרדים ממבט פרדוקסלי הוא ביטוי למבט חיצוני על החברה החרדית וקשור למקום הבולט של חוקרים בני הציונות הדתית המודרנית בפיתוח תחום מחקר זה. מבט זה מאפשר להבליט את יכולתה של חברה דתית להתקיים בחברה מודרנית, כפי שמוכיחה החברה החרדית, ובתוך כך לחזק את תדמיתה העצמית של החברה הדתית־לאומית, שבעיני עצמה אינה חיה בפרדוקס זה ורואה עצמה מודעת למודרניות וחלק ממנה.

התייחסויות מחקריות בולטות משתמשות בתבנית הפרדוקס. הן מבטאות את הפרדוקסים ביחסם של החרדים ללאומיות היהודית, ליהודים החילונים בישראל, למעמד האישה החרדית, למתח שבין מסורת וחדשנות בעולם החרדי ולמודרניות המעודדת את קיומם של מסגרות חרדיות ופרדוקסים בהתפתחות של החברה החרדית.

 

 The Haredi-Modernity Paradox in the Research Discourse on Ultra-Orthodox Society / Malachi Kranzler

This article focuses on the way in which the paradox between ultra-Orthodoxy and modernity is viewed by researchers of Israeli Haredi society. Discussion of this contradictory paradigm enables us to examine the research discourse on Haredi society − a broad dialogue comprising nearly 1,000 studies. Researchers pursue a number of approaches which are reflective of their ambivalence towards Haredim, their concurrence or departure from the theoretical context of the secularization thesis, and their social status.

The article references eminent research in order to demonstrate the use of the paradoxical paradigm. These references express the conflict between Haredism, Jewish nationalism, and Israeli secularity, the status of Haredi women, the tension between tradition and innovation in the Haredi world, the support of Haredi frameworks by modern society, and the evolution of Haredi society. The article also describes additional paradoxes in a range of areas that are cited by researchers of Haredi society.

לכתוב על מושאים "לא־נכונים": אנתרופולוגיה ומוסר בשדות שנויים במחלוקת בהקשר פוליטי ישראלי

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

המחקר בשדות שנויים במחלוקת מעלה שאלות על המשמעות המוסרית של העבודה האתנוגרפית. השדות האלה מתאפיינים בהיררכיה מוסרית של מושאי המחקר. יש בהם שחקנים חברתיים המעוררים ביקורת או, לכל הפחות, שחקנים שאינם מתמיינים בקלות לקטגוריות ברורות של "טובים" ו"רעים". יש ששדות אלה תובעים מהחוקרת לחבר בין מחקר לבין סנגוּר (advocacy) על אוכלוסיית המחקר.

מערך הציפיות שהחוקרים פוגשים בשדות שבמחלוקת נדון כאן על בסיס הכתיבה האנתרופולוגית בנושא המגמות העכשוויות באנתרופולוגיה של מוסר ומתוך הסתמכות על ניסיוני המחקרי בשדה שנוי במחלוקת – מרכז מקצועי של אנשי בריאות הנפש המזוהים עם הציונות הדתית שטיפלו במפוני תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון (2005). מערך הציפיות הזה מאפשר להתחקות אחר המשמעויות של המפנה המוסרי המאפיין את הדיסציפלינה בעשורים האחרונים. הוא גם מאפשר לעמוד על האופנים שבהם משמעויות אלה באות לידי ביטוי במחקר ובכתיבה על סבל טראומטי בהקשר הפוליטי של ישראל ועל הדרכים שבהן הן מגיעות לכדי ערבוביה של סוגיות אנליטיות ונורמטיביות במחקר אנתרופולוגי.

המחקר והכתיבה בשדות שנויים במחלוקת מזמנים לחוקרים אסטרטגיות אפשריות אחדות להצגת המציאות החברתית במלוא מורכבותה המוסרית. באופן ספציפי, המאמר דן באמביוולנטיות ככלי מתודולוגי ובמיקוד המחקרי במופעים תלויי נסיבות של סוכנות מוסרית (moral agency) של השחקנים בשדה. טענתי היא שהאוריינטציה המחקרית הזאת מאפשרת לזנוח את הנחת קיומם של סובייקטים מוסריים קוהרנטיים הפועלים
על פי הנחות ותפיסות מוסריות ידועות מראש ולשחרר את החוקרת ממעמסת הציפיות בדבר הייצוג הראוי של השדה. אוריינטציה זו רלוונטית במיוחד בשדות שבלב המחלוקת הפוליטית והמוסרית בהם החוקרת אינה ניצבת מלכתחילה בצד של המוחלשים שיש להשמיע את קולם, ומצופה למיין את השחקנים בשדה על פי מפות מוסריות קיימות.

Writing on the "Wrong Subjects": Anthropology and morality in controversial social fields within the Israeli political context / Galia Plotkin Amrami

This paper discusses the moral significance of ethnographic research in controversial social fields. These fields are characterized by a moral hierarchy of research subjects and are inhabited by social actors who provoke criticism, or who cannot be assigned strict moral categories of "good" and "evil.” Some require that research be interwoven with advocacy for certain groups. Drawing on my own ethnographic study of a mental health center staffed by practitioners identified with religious Zionist ideology who provided professional services for settlers in the context of the evacuation from Gaza and the West Bank, I discuss the set of expectations that researchers face in such fields. My study in this controversial social field, together with recent scholarship that examines morality in anthropology, allows for an exploration of the meanings of the moral turn that has characterized the discipline of anthropology in recent decades. More specifically, it illuminates how these meanings are manifested in research on trauma and suffering in the Israeli political context, and how they create a combination of analytical and normative stances in anthropological research. The article discusses several strategies that researchers can use to present morally complex social realities. These include ambivalence, and focusing on interlocutors’ modes of moral subjectivation. Such strategies allow them to move beyond the idea of coherent moral subjects who act in accordance with pre-defined moral values. Furthermore, it frees researchers from burdensome expectations regarding the “proper” representation of the field. This is especially relevant for fields that are at the heart of political disagreement, in which the researcher is expected to map the social actors onto existing moral maps.

הדיאלקטיקה של הסְפָרגבול: מתיישבים, מדינה וכוחות גלובליים בפתחת ניצנה

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

לאחרונה גוברת ההתעניינות הציבורית והמחקרית באזורי גבול. היא נובעת, בין השאר, מהתעצמותם של גלי הגירה המאתגרים את הסדר הפוליטי והסוציו־מרחבי שגבולות מייצגים. ואולם בעוד עיקר הספרות המחקרית מתמקדת בהשפעת ההגירה על מדינת הלאום ובמדיניות שזו מאמצת בביצור גבולותיה, המאמר הזה מתרכז בניתוח התגובות של התושבים בגבול לתמורות שחלו במרחב ולמקום של הגבול המשתנה בעולמם החברתי.

על סמך עבודת שדה שקיימנו בשנים 2012 – 2020 בפתחת ניצנה שעל גבול מצרים-ישראל, ובעיקר על בסיס ראיונות עם תושביה היהודים־ישראלים, אנו מבקשים לאפיין את הסדר הסוציו־מרחבי באזור כ״סְפָרגבול״. המונח "סְפָרגבול" מצביע על המורכבות של יחסי הגומלין בין תושבים ומדינה, בעיקר בתנאים של שינוי מואץ. בפרויקט ההתיישבות בפתחת ניצנה מצטלבות שלוש תופעות המאפיינות את העידן הנוכחי, והן מקבלות תצורה ייחודית כשמדובר במרחב גבול: האחת, חיפוש אחר אורח חיים אלטרנטיבי, לעיתים פוסט־מטריאלי, המתאפשר במה שנתפס כסוג של סְפָר; השנייה, יישום של רעיונות קולוניאליים־התיישבותיים, המשך תפיסת עשיית־הגבול (bordering) של הפרויקט הציוני; והשלישית, התחברות של התושבים לסדר עולמי קפיטליסטי נאו־ליברלי.

Dialectics of a “Borderfrontier”: Settlers and State at Pitchat Nitzana / Efrat Ben Zeev, Nir Gazit

The Egypt-Israel border changed dramatically . These changes were  mainly due to a growing influx of African migrants into Israel, many of whom were escaping Darfur and Eritrea and seeking asylum. Insurgency within the Sinai has further increased militarization along the border. Our study, conducted between 2012 and 2020, explored how Israeli Jewish at Pitchat Nitzana  related to their life near the border and reacted to political developments. We also asked how disagreements between residents and state were negotiated during a time of accelerated change. Our study introduced the concept of “borderfrontier” to describe the inhabitants’ unique socio-spatial attitudes and contradictory worldviews toward the border zone. We argued that three contemporary phenomena intersect at the borderfrontier: First, a search for a post-material lifestyle, connected to the sense of frontier; second, the application of a settler-colonial logic that echoes the Zionist preoccupation with different forms of bordering; and third, the inhabitants’ connection to a global, neoliberal capitalism.

ממשבר גלובלי לעתיד לוקלי: מגמות חברתיות והתנהגותיות אפשריות בהשפעת משבר הקורונה

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

משבר הקורונה הוא לא רק משבר בריאותי המאיים על חיים רבים, אלא הוא גם טומן בחובו משבר כלכלי וחברתי המשפיע על העולם כולו, ובכלל זה ישראל. כחלק מן הניסיון לחזות מה ילד יום נכתב רבות על השאלה כיצד ישפיע המשבר על מגמות חברתיות. יש לקרוא את הדברים בזהירות, שכן במצבי אי־ודאות שכאלו הנטייה היא לזהות את המגמות הללו עם נטיות הלב, מעין "הטיית אישוש" מחקרית. לסקירה זו נבחרה המתודה ה"שועלית", כלומר "סריקת אופק" רחבת מבט והיקף ולא התמקדות בתחום תוכן מסוים אחד. השיקול שהוביל אותי להשתמש במתודה זו הוא שהמגמות השונות כרוכות זו בזו, מזינות זו את זו ומשפיעות זו על זו.

מטרתו של מאמר זה היא לנסות ולסמן מתוך הספרות המקצועית הקיימת את מגמות־העל החברתיות וההתנהגותיות המרכזיות שסביר לצפות שישתנו בעקבות המאבק בהתפשטות הנגיף ובהשלכותיו הכלכליות, בדגש על המגמות שקיבלו עד כה משקל מועט בשיח הציבורי בישראל.

שינויים חברתיים מתרחשים לאט וקשה לחזות את כיוונם. איני מתיימר לנבא את העתיד. היות שאנו נמצאים עדיין בעיצומה של ההתמודדות עם השלכות המגפה, אני מנסה לסמן כאן את המגמות המרכזיות האפשריות, בחלוקה למגמות מתחומים שונים ומתוך מודעות לשרירותיות האפשרית שבחלוקה זו.

  • בתחום הפוליטיקה והממשל – מגלובליזציה ללוקליזציה; חזרתה של מדינת הלאום לקדמת הבמה; ערבות הדדית בחסות המדינה; סוציאליזם פופוליסטי במשטרים ימניים.
  • בתחום החברה – המומחיות חוזרת לקדמת הבמה; הבריאות כחזית; שינוי בדפוסי האמונה והפולחן הדתי; משבר בחברות מסורתיות.
  • בתחום הקשר שבין טכנולוגיה לחברה – עלייתו של "המעמד הנייד"; חיים ברשת; מעקב ופרטיות.

The Local Future of a Global Crisis: The influence of COVID-19 on potential social and behavioral trends / Oshri Bar Gil

The COVID-19 crisis has not only been a life-threatening health crisis, but has also had economic and social ramifications. Repercussions have been felt around the world, including in Israel. Many studies have already attempted to forecast how different social trends will influence the aftermath of the crisis, and more are currently underway. These studies should be read carefully, since there is a tendency to characterize current trends based on preconceived notions, thus leading to "confirmation bias" in these uncertain times. Since the trends are interconnected, I chose a broad horizon-scanning method for reviewing the trends, rather than focusing on one specific area. The goal of this article is to identify the main social and behavioral mega-trends that are expected to emerge amid the COVID crisis, and the expected economic effects, based on current research.

Social changes take time to manifest and are difficult to forecast. Because we are currently dealing with the effects of the epidemic, the study does not attempt to predict the future, but instead focuses on identifying probable major changes in politics and government, from globalization to localization. Is the nation-state regaining prominence? I will discuss state-sponsored collective security, populist socialism in right-wing regimes, the central role of expertise; healthcare as a new frontier; and issues in religion. The paper will discuss social upheavals resulting from a technology-based response: the creation of a "mobile" class; living online; monitoring, and privacy.

הייאוש נמצא בטיפוגרפיה? משמעויות סמיוטיות בשלטי "להשכרה" כביטוי חזותי של המצוקה הכלכלית־חברתית בעת משבר הקורונה

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

מאמר זה נכתב על בסיס פרויקט חזותי שתיעד שלטים מסוג "להשכרה" ברחוב בן יהודה בתל אביב בחודש פברואר 2021, בסוף השבוע החמישי של סגר הקורונה השלישי. השלטים שתועדו משקפים מצב של משבר כלכלי, שהתווסף למשבר הבריאותי שיצרה מגפת הקורונה, והם נותחו על פי גישת הגאו־סמיוטיקה (geosemiotic– ניתוח סמיוטי של שפה כפי שהיא מופיעה בעולם הממשי). תחת ה"מטרייה" של גישה זו נותחו האינדקסליות של השלטים (הבנת סימן תרבותי מתוך המיקום וההקשר שלו) והסדר היחסי שלהם (interaction order – הבניית "אני חברתי" מתוך יחסי הגומלין החברתיים ויצירת יחסים של תפקיד וכוח), וכן, ובעיקר, הסמיוטיקה של הטיפוגרפיה (הפקת משמעות של גופנים מתוך מאפייניהם הצורניים או מתוך ההיסטוריה של השימוש בהם).

ניתוח בכלי המטפורה החווייתית – המסתמך על הפקת משמעות סמיוטית מתוך רכיבי הגופן (למשל, משקל, רוחב או זרימה), ואשר על כן מאפשר להאיר את משמעויות הגופנים ובעיקר להצביע על החריגים בקרב השלטים שתועדו ולהסביר את חריגותם – העלה כי ברוב השלטים נעשה שימוש בגופנים דומים שרובם ככולם חסרי הקשר קודם. הניתוח גילה מנעד ערכים שבקצהו האחד "יציבות" ו"ביטחון" ובקצהו האחר "הססנות" ו"זלזול". ואולם למרות ההתרשמות הראשונית כאילו תחושת הייאוש היא הערך הנפוץ ביותר העולה מן השלטים, התברר כי רובם ניתנים לפרשנות סמיוטית של "אדישות", בעיקר משום שלא היה אפילו באחד מהם ייחוד כלשהו.

הניתוח בגישת הגאו־סמיוטיקה הוא שהאיר את עוצמת השפעתו של החיבור שבין שלטים וסביבתם על תחושת המועקה הכבדה ברחוב בתקופה מורכבת כמו משבר הקורונה.

A typography of desperation? Semiotic meanings in "For Rent" signs, as a visual expression of economic and social distress during the COVID-19 period / Guy Eldar

This article explores a visual project that documented "For Rent" signs in Tel Aviv during February 2021, . The documented signs, serving as a visual expression of that resulted from the COVID-19 pandemic, were examined using geosemiotics . This analytical approach studies the sign's indexality (understanding a cultural sign through its placement and connotation), interaction order (the establishment of a "social self" out of social interactions and the dynamics of social roles and power), and especially, the semiotics of typography (deriving typeface significance from physical characteristics or from the history of past usage).

An examination using the experiential metaphor, which relies on extraction of semiotic meaning from the various typeface components (such as weight, width, or flow) . This analysis showed that most signs used similar typefaces, the majority of which lacked a strong prior context. Examination revealed an array of values ranging from "stability" and "reassurance" to "hesitation" and "contempt." As a result, despite a first impression that “despair” was the main feeling evoked by the signs, in actual fact, the majority could actually be semiotically interpreted as "apathy," chiefly due to their lack of uniqueness.

The geosemiotic analysis highlighted the connection of signs to their surroundings, and their major influence on the general gloominess of the population during the COVID-19 pandemic.

 

 

בין התקרבות לבחינה מחודשת: שותפויות פילנתרופיות ובין־מגזריות לנוכח משבר מגפת הקורונה בישראל

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

עם תחילתו של משבר הקורונה בישראל פרסמו ארגוני הגג המרכזיים בשדה פילנתרופיית העילית המקומי הצהרת תמיכה משותפת ובה מסר חד־משמעי לארגוני החברה האזרחית, שניצבו בפתחו של מאבק הישרדות. מהלך מיידי ומשותף זה הוא דוגמה לשותפויות שנרקמו בין שחקנים בשדה בעקבות המשבר ובמהלכו, והוא מעלה שתי שאלות: כיצד הושפעו שיתופי פעולה פילנתרופיים בישראל לנוכח משבר מגפת הקורונה; וכיצד הושפעו תפיסותיהם של שחקנים בשדה הפילנתרופי כלפי שיתופי פעולה בין־פילנתרופיים ועם הממשלה?

שיתופי פעולה בין־פילנתרופיים ובין־מגזריים התקיימו ברמות שונות עוד טרם המשבר. עם זאת, ברקע עמדו יחסי גומלין מורכבים ודינמיים של פילנתרופים ישראלים עם הממשל. מדובר ביחסי כוח שהושפעו במשך שנים מתמורות סוציו־פוליטיות וממתחים שהתגלעו בין המגזר העסקי לאליטה הפוליטית. זאת ועוד, המגפה הגיעה לישראל כאשר המדינה הייתה שרויה במשבר פוליטי מתמשך, שהתבטא בקיומן של ממשלות זמניות שמתנהלות ללא תקציב, ומצב זה השפיע לרעה על ארגונים חברתיים ועל מוטביהם. על רקע זה, ולנוכח משבר הקורונה ותחושת החירום, ננקטו צעדים מצד הממשלה ומצד שחקנים פילנתרופיים בפרויקטים המשותפים.

בהתבסס על חקירה אתנוגרפית אנו טוענות כי משבר הקורונה בישראל שימש גורם מאיץ ומחדד בשני מרחבי פעולה: במרחב התוך־פילנתרופי הוא האיץ וחיזק שותפויות בין שחקנים וחידד את ההבנה בדבר יתרונותיהן של שותפות וחיבוריות בין־פילנתרופית; ואילו במרחב הבין־מגזרי הוא האיץ ראייה מפוכחת וזהירה של שחקנים בשדה באשר לשותפויות עם הממשל וחידד חשיבה מחודשת על טיבן.

Betweeen Rapprochement and Reexamination: Intraphilanthropic and intersectoral partnerships amid the COVID-19 crisis in Israel / Noa Krauz-Lahav, Galia Feit

Following the outbreak of COVID-19, the leading elite philanthropic networks in Israel issued a decisive statement of support, conveying an unequivocal message to local NPOs, who were facing overwhelming challenges due to the crisis.

This immediate joint move is an example of partnerships that were formed between players in the field throughout the crisis. The show of philanthropic unity led us to ask: How were philanthropic collaborations affected by the pandemic, and how were the perceptions of the philanthropic actors affected regarding intraphilanthropic collaborations and intersectoral partnerships with the government?

Intraphilanthropic and intersectoral collaborations existed at various levels before COVID-19, however, they took place against a background of complex and dynamic interactions between Israeli philanthropists and the government. These power relations were affected over the years by sociopolitical changes and tensions that arose between the business sector and the political elite. Moreover, the pandemic reached Israel in the midst of a protracted political crisis, which resulted in a series of provisional governments lacking an approved budget, which in turn adversely affected the NPOs.

Based on an ethnographic study, we contend that the pandemic unfolded as a catalyst and a refiner. Within the intraphilanthropic sphere, it accelerated and strengthened collaborations, and sharpened an understanding of their advantages; while in the sphere of intersectoral partnerships, it promoted a sober and careful perspective towards governmental agencies among philanthropic actors, and sharpened their rethinking of the nature and essence of such partnerships.