הומולאומיות, אי־הזדהות ופרפורמטיביות קווירית: סרטוני הווידיאו של ליין המסיבות ההומואי המזרחי "אריסה"

גיליון 5 I פברואר 2024 I קובץ בנושא המחאה נגד הרפורמה המשפטית
  • HE
  • EN

מאמר זה מבקש לחקור את שיח זכויות הלהט"ב בקולנוע ובווידיאו ישראליים. חלק מהסרטים הישראליים, דוגמת הבועה ובננות, מקדמים שיח הומונורמטיבי והומולאומי של זכויות להט"ב, המונחה על־ידי נרטיב פרוגרסיבי הנע ממסורתיות למודרניות, מבושה לגאווה, מהומופוביה ומן הסודיות של הארון לשחרור ולזהות מינית הומואית המבוססת על ערכים וקריטריונים מערביים. בניגוד לכך, סרטוני הווידיאו של ליין המסיבות ההומואי המזרחי "אריסה" מותחים ביקורת על הנחות היסוד של פוליטיקת הזהות המינית המערבית, ההומונורמטיבית והומולאומית של הקהילה הלהט"בית בישראל. הם משתמשים בפרקטיקות של אי־הזדהות ושל פרפורמטיביות קווירית במסגרת התרבות הישראלית הדומיננטית, ובה בעת חותרים תחת הנורמות החברתיות שמְּמַשטרות זהויות לנורמטיביות לאומית, מינית, מגדרית ואתנית. סרטוני וידיאו אלה מציגים משא ומתן מורכב עם האידיאולוגיה הרשמית, ומציעים דרכים קוויריות מזרחיות חדשות של קיום בעולם, שאינן מבוססת על זהות לאומית או מינית משותפת.

Homonationalism, disidentification, and queer performativity: The Arisa Mizrahi party line videos / Raz Yosef

This article explores the homonormative and homonational politics and the discourse of LGBT rights in contemporary Israeli film and video. Some Israeli films, such as The Bubble and Cupcakes promote homonormative and homonational discourse. This has been guided by a progressive trajectory from traditional societies to modernity, from shame to pride, from homophobia and the secrecy of the closet to gay sexual liberation and identity that follows Western standards. In contrast, the Arisa Mizrahi party line videos critique the underlying premises of the homonormative and homonational sexual identity politics of the LGBT community in Israel. They use queer performative practices of disidentification within mainstream culture, while simultaneously subverting the social norms that regulate identities into national, sexual, ethnic, and gendered normativity. These videos present a complex negotiation of dominant ideology, creating new Mizrahi queer ways of being in the world that are not based on a shared national or sexual identity.

"אם תמשיכו להפיץ את המחלה והמספרים ימשיכו לעלות, אז נחזור שוב ושוב": נוסטלגיה בשירות ארץ ישראל הישנה והטובה בעונה השנייה של "זהו זה" בתקופת הקורונה

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

מחקר זה בוחן את העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "זהו זה", שחזרה לשידור עם פרוץ מגפת הקורונה. בעונה זו היו 21 פרקים, וכל פרק כלל כשבעה מערכונים וחידוש של שיר. אנו מראים כי התוכנית בחרה בקו נוסטלגי, עם אזכורים רבים לתרבות הישראלית, כדי למתוח ביקורת חברתית ובאותה עת להעביר מסרים מחזקים תוך הישענות על עבר משותף. אותו עבר משותף ומאחד לכאורה הוא בעל מאפיינים המתאימים לתרבות הצברית־אשכנזית־חילונית: מבין 21 השירים שחודשו בתוכנית, רק שניים היו מזרחיים; הפרות הבידוד של החרדים הוצגו במערכונים כסכנה וזלזול בציבור, בעוד אלו של החילונים הוצגו כ"תחמנות" וחוצפה ישראליות ראויות; העילית הפוליטית של השמאל האשכנזי־חילוני הוצגה כחלשה, חסרת "עמוד שדרה" ולא רלוונטית, אך כמי שמחזיקה בתרבות נעלה לעומת הפוליטיקאים המזרחים בעלי הכוח. אלה האחרונים הצטיירו כשקרנים וחסרי תרבות. כך, לצד הומור וסאטירה, הזכירה התוכנית "זהו זה" לחברה הישראלית את יכולתה להתגבר על קשיים וגם ניסתה לסמן לה את הערכים הראויים לה לכאורה.

Zehu Ze tackles COVID-19: Bringing back Israel's "good old days" through the use of nostalgia / Revital Windzberg, Yuval Benziman

 “Zehu Ze,” the fabled Israeli  comedy show of the 1980s and 1990s, returned to TV screens during the Covid pandemic. This paper examines its second season, which featured 21 episodes, each of which included, on average, seven sketches and a musical number. We argue that nostalgia was a prominent motif, as were various references to Israeli culture.  By choosing these themes, the show both mocked and criticized society, while attempting to strengthen it through a shared past. This "shared past," while intending to provide a unifying element, had an Ashkenazi-secular-Sabra flavor. Furthermore, different groups in Israel were lampooned, but each in a  very different way. Therefore, along with humor and satire, the show reminded Israelis of their capacity to overcome hardship while signaling "appropriate" Israeli values.

מעשה החיים המזרחיים

מירב אלוש לברון (2020). לנגד עיניים מזרחיות: זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי. תל אביב: עם עובד ובית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש – אוניברסיטת תל אביב. 421 עמודים.

גיליון 1 I ינואר 2022