"אם תמשיכו להפיץ את המחלה והמספרים ימשיכו לעלות, אז נחזור שוב ושוב": נוסטלגיה בשירות ארץ ישראל הישנה והטובה בעונה השנייה של "זהו זה" בתקופת הקורונה

גיליון 3 I ינואר 2023
  • HE
  • EN

מחקר זה בוחן את העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "זהו זה", שחזרה לשידור עם פרוץ מגפת הקורונה. בעונה זו היו 21 פרקים, וכל פרק כלל כשבעה מערכונים וחידוש של שיר. אנו מראים כי התוכנית בחרה בקו נוסטלגי, עם אזכורים רבים לתרבות הישראלית, כדי למתוח ביקורת חברתית ובאותה עת להעביר מסרים מחזקים תוך הישענות על עבר משותף. אותו עבר משותף ומאחד לכאורה הוא בעל מאפיינים המתאימים לתרבות הצברית־אשכנזית־חילונית: מבין 21 השירים שחודשו בתוכנית, רק שניים היו מזרחיים; הפרות הבידוד של החרדים הוצגו במערכונים כסכנה וזלזול בציבור, בעוד אלו של החילונים הוצגו כ"תחמנות" וחוצפה ישראליות ראויות; העילית הפוליטית של השמאל האשכנזי־חילוני הוצגה כחלשה, חסרת "עמוד שדרה" ולא רלוונטית, אך כמי שמחזיקה בתרבות נעלה לעומת הפוליטיקאים המזרחים בעלי הכוח. אלה האחרונים הצטיירו כשקרנים וחסרי תרבות. כך, לצד הומור וסאטירה, הזכירה התוכנית "זהו זה" לחברה הישראלית את יכולתה להתגבר על קשיים וגם ניסתה לסמן לה את הערכים הראויים לה לכאורה.

Zehu Ze tackles COVID-19: Bringing back Israel's "good old days" through the use of nostalgia / Revital Windzberg, Yuval Benziman

 “Zehu Ze,” the fabled Israeli  comedy show of the 1980s and 1990s, returned to TV screens during the Covid pandemic. This paper examines its second season, which featured 21 episodes, each of which included, on average, seven sketches and a musical number. We argue that nostalgia was a prominent motif, as were various references to Israeli culture.  By choosing these themes, the show both mocked and criticized society, while attempting to strengthen it through a shared past. This "shared past," while intending to provide a unifying element, had an Ashkenazi-secular-Sabra flavor. Furthermore, different groups in Israel were lampooned, but each in a  very different way. Therefore, along with humor and satire, the show reminded Israelis of their capacity to overcome hardship while signaling "appropriate" Israeli values.

פרדוקס החרדיות והמודרניות בשיח המחקרי על הקהילה החרדית

גיליון 1 I ינואר 2022
  • HE
  • EN

מאמר זה עוסק בתבנית של פרדוקס החרדיות והמודרניות בחקר החברה החרדית בישראל. הדיון בתבנית זו מאפשר לבחון את השיח המחקרי על החברה החרדית – אלף מחקרים בקירוב – באמצעות כמה צירים ראשיים המאפיינים אותו ובאים לידי ביטוי בתבנית זו: העמדה הדו־ערכית של החוקרים כלפי החרדים, ההקשר התאורטי של תזת החילון והיציאה ממנה והשפעת מקומם החברתי של חוקרי החברה החרדית על מחקריהם.

בחקר החרדים טמונה גישה אמביוולנטית כלפי החרדיות. תבנית הפרדוקס ממחישה זאת משום שהיא משקפת את הקונפליקט באשר לתזת החילון – הרואה במודרניות תהליך של השתחררות מן הדת ואת החברה החרדית כמנוגדת למודרניות. חקר החרדים מבטא, מצד אחד, היצמדות לתזה זו, אך מן הצד האחר הוא מלמד על חולשתה מכיוון שהוא משיג עליה בעצם ההכרה שלו בקיומה של החברה החרדית, המתריסה כנגד המודרניות, שורדת בה ומתפתחת דווקא בתוך עולם מודרני. תבנית הפרדוקס גם משקפת־מעצבת את ראיית החרדיות כ"אחרת" לישראלים הלא־חרדים, שכן אפיון החרדים ממבט פרדוקסלי הוא ביטוי למבט חיצוני על החברה החרדית וקשור למקום הבולט של חוקרים בני הציונות הדתית המודרנית בפיתוח תחום מחקר זה. מבט זה מאפשר להבליט את יכולתה של חברה דתית להתקיים בחברה מודרנית, כפי שמוכיחה החברה החרדית, ובתוך כך לחזק את תדמיתה העצמית של החברה הדתית־לאומית, שבעיני עצמה אינה חיה בפרדוקס זה ורואה עצמה מודעת למודרניות וחלק ממנה.

התייחסויות מחקריות בולטות משתמשות בתבנית הפרדוקס. הן מבטאות את הפרדוקסים ביחסם של החרדים ללאומיות היהודית, ליהודים החילונים בישראל, למעמד האישה החרדית, למתח שבין מסורת וחדשנות בעולם החרדי ולמודרניות המעודדת את קיומם של מסגרות חרדיות ופרדוקסים בהתפתחות של החברה החרדית.

 

 The Haredi-Modernity Paradox in the Research Discourse on Ultra-Orthodox Society / Malachi Kranzler

This article focuses on the way in which the paradox between ultra-Orthodoxy and modernity is viewed by researchers of Israeli Haredi society. Discussion of this contradictory paradigm enables us to examine the research discourse on Haredi society − a broad dialogue comprising nearly 1,000 studies. Researchers pursue a number of approaches which are reflective of their ambivalence towards Haredim, their concurrence or departure from the theoretical context of the secularization thesis, and their social status.

The article references eminent research in order to demonstrate the use of the paradoxical paradigm. These references express the conflict between Haredism, Jewish nationalism, and Israeli secularity, the status of Haredi women, the tension between tradition and innovation in the Haredi world, the support of Haredi frameworks by modern society, and the evolution of Haredi society. The article also describes additional paradoxes in a range of areas that are cited by researchers of Haredi society.