גיליונות

מחקרי תקשורת סביבתית ממליצים להשתמש באירועי מזג אוויר קיצוני כדי להסביר לציבור את הסכנות הצפויות ממשבר האקלים על ידי הדגמת השפעתו על חיי היום־יום. מתחילת המאה ה־21 היו בישראל שלוש בצורות ארוכות, ושינוי האקלים צפוי להגביר את הלחץ על מקורות המים במדינה. מאמר זה בודק אם הייצוג התקשורתי של בצורות אלו והתגובה אליהן התייחס להקשר של שינוי האקלים וההתמודדות עימו ובוחן בתוך כך גם דפוסי שיח של דה־פוליטיזציה של חוסן סביבתי. המחקר מתבסס על ניתוח שיח אורכי של הסיקור בארבעה עיתונים – ידיעות אחרונות, הארץ, כלכליסט ודה מרקר – במהלך שלוש חקירות מוסדיות של מדיניוּת המים הלאומית (אחת בכל בצורת): ועדת חקירה פרלמנטרית (2001–2002), ועדת חקירה ממלכתית (2008–2010) ודוח מבקר המדינה (2018); וכן של תשדירי שירות מטעם רשות המים (2008–2018).

הממצאים מראים שבכל התקופות מסגרו העיתונים את הסיקור כ"משבר מים" שנגרם בשל "מחדל ממשלתי" ו"חוסר איזון בין היצע לביקוש", שייפתר בעתיד באמצעות התפלת מי ים ומנגנוני תמחור. בשתי התקופות הראשונות שינוי האקלים כמעט שלא הוזכר בהקשר של הבצורות – רק ב־1.8% מהכתבות בשנים 2001–2002 ו־3.4% בשנים 2008–2010. בתקופה השלישית הורחב ההקשר האקלימי ל־16% מהסיקור. בד בבד, תשדירי השירות חיזקו עד 2018 את נרטיב "משבר המים" במנותק ממשבר האקלים. הניתוק הדיסקורסיבי בין משבר האקלים למשברי המים שירת מגמות של דה־פוליטיזציה, שצמצמה את האפשרות להטמעה של מדיניות מים היוצרת חוסן אקלימי ולא רק חוסן בצורת.

Water Crises and Climate Crisis in Israel’s Media: Discourse of Droughts in Newspapers and Water Conservation Campaigns / Shai Kassirer

Studies in the field of environmental communication recommend using extreme weather events to explain the risks and effects of the climate crisis on daily life. Since the beginning of the century, Israel has experienced three lengthy droughts, and climate change is expected to exert increased pressure on its water resources. This paper deals with the ways in which the media has represented these droughts, focusing on the depoliticization of causes and solutions, and the connection to climate change.

Research methods included longitudinal discourse analysis of water conservation campaigns produced by the Israel Water Authority in 2008-2018, and articles published in Yedioth Ahronoth, Haaretz, Calcalist and The Marker during three investigations of national water policies: a Parliamentary Inquiry Committee (2001-2002), a National Inquiry Committee (2008-2010) and a State Comptroller Report (2018).  

The findings show that in each period, the newspapers framed the coverage as a “water crisis” caused by “supply and demand imbalance” which could be solved by seawater desalination and pricing adjustments. During the first two investigations, climate change was mentioned in, respectively, only 1.8% and 3.4% of the news items covering the drought (mainly in Haaretz). In contrast, during the third investigation, climate change was mentioned in 16% of the items. In parallel, until 2018, the conservation campaigns promoted the narrative of a “water crisis” detached from climate change

In conclusion, the discursive disconnect between the climate crisis and the water crises strengthen trends of depoliticization, which leads to reduced prospects for assimilating water policies that create climatic resilience and not just drought resilience.

מאמר זה בוחן – באמצעות התמקדות באקטיביזם האקלימי של פעילים ישראלים בתנועת "הורים למען האקלים" – את האופן שבו רגשות מעורבים בפעולה פוליטית. וביתר פירוט: המאמר בוחן את המופעים השונים של פחד בגיוס פעילים ובהנעה לפעולה של תנועת אקלים בראשית דרכה ומאפיין את פעילותה על בסיס ממצאי בחינה זו.

"הורים למען האקלים" היא תנועה ישראלית שנוסדה ב־2019 ופועלת כחלק מקואליציה של תנועות שמטרתן להתמודד עם משבר האקלים ולהביא אותו למודעות הציבור. התנועה מונה כ־30 פעילות ופעילים מרכזיים ועוד כמה מאות תומכים, כולם פועלים לקידום נושאים דוגמת הסטת השקעות של קרנות פנסיה וקידום הכרזה על מצב חירום אקלימי.

המאמר מציע מסגרת אנליטית להבנת הייחודיות שבאקטיביזם האקלימי של תנועת הורים, והשאלות העומדות בבסיסו הן איזה שימוש הפעילים עושים ברגשות במסגרת האקטיביזם שלהם, ומהי משמעותם של רגשות אלה ברטוריקה המשמשת את חברי התנועה.

הנתונים למחקר נאספו בעבודת שדה איכותנית שכללה ראיונות עומק עם פעילים מרכזיים, השתתפות בהרצאות ובמפגשים מקוונים וניתוח טקסטים שהתפרסמו באתר האינטרנט, בבלוג ובקבוצת הפייסבוק של התנועה בשנה הראשונה לאחר היווסדה.

ניתוח תמטי פרשני העלה שפעילותם של פעילי התנועה "הורים למען האקלים" רוויה ברגשות פחד ואשמה, והללו ממסגרים את פעולתם ככזו המתמקדת באחריותם ההורית לגורל ילדיהם הפרטיים ולגורל דור שלם של ילדים ברחבי העולם. רגשות אלו מיתרגמים לשיח פוליטי־סביבתני־אקלימי המשמש את ההורים החברים בתנועה להנעת פעילים וכאפיק לגיוס חברים חדשים לתנועה. פעילי התנועה קוראים לאחריות הורית בהתמודדות עם משבר האקלים, אך הם אינם מציגים תפיסת עולם קוהרנטית ואינם מגדירים באופן מעשי כיצד יש לפעול.

The Parents for Climate Movement: Parental Emotions as an Element of Activism for the Movement’s Israeli Members/ Einat Zamwel 

This article examines how emotions motivate political action; specifically, the use of fear in the climate activism of members of a young climate movement in Israel. The article focuses on the Parents for Climate organization, an Israeli movement founded in 2019 as part of a coalition of movements formed to deal with the climate crisis and raise public awareness. With some thirty main activists and several hundred supporters, the organization promotes issues such as diversion of pension funds and promoting the declaration of a climate emergency. This study offers an analytic framework for understanding the uniqueness of climate activism as a parent’s movement. The study was guided by the following research questions: How do movement members use emotions, and what is the meaning of these emotions in the rhetoric used by the activists? The findings are based on the analysis of data collected in the course of qualitative fieldwork, which included in-depth interviews with key activists, participation in online lectures and meetings, and analysis of texts published on the group’s website, blog, and Facebook group. Thematic-interpretive analysis showed that members of Parents for Climate frame their activism as motivated by their parental responsibility for their children’s future, and the future of generations of children worldwide. These views are laden with emotion, particularly various nuances of fear, which the activists translate into a political-environmental discourse used to motivate and recruit others. While members of Parents for Climate call for parental responsibility regarding the climate crisis, they do not offer practical suggestions for specific actions.

מאמר זה מציג מיפוי וניתוח ראשוני מסוגו של שדה הסיפורת האקלימית (climate fiction) בספרות הישראלית. הוא בודק אם השדה הזה קיים בה בכלל, ואם כן – מה מאפייניו. בהשראת ביקורת הספרות הסביבתית (ecocriticism), החוקרת את הספרות מנקודת מבט אקולוגית ובוחנת בין היתר את ייצוגם הספרותי של יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו, המאמר דן בתגובת הסיפורת הישראלית העכשווית, ובעיקר הרומן, למשבר האקלים ולהשלכותיו. בנוסף, וכמפתח לדיון, הוא מציע המשגה תאורטית של האנתרופוצנטריות הגלומה במעשה הסיפר (narration) כתופעה יחסית, המאפשרת להבחין בין ייצוגים ספרותיים אנתרופוצנטריים יותר ופחות.

בהתבססו על המתודה המכונה "קריאה רחוקה" (distant reading), המאמר מראה שבמבט־על הסיפורת הישראלית כמעט מתעלמת ממשבר האקלים, למרות העלייה בעיסוק בסוגיות האקלים והסביבה בסוגות לא־בדיוניות בעשור האחרון. עוד טוען המאמר, בהסתמכו על קריאה קרובה (close reading), שגם מנקודת מבט קרובה יותר, ההתייחסויות המעטות למשבר האקלים בסיפורת זו אינן מציעות, בדרך כלל, בשורה ספרותית של ממש. ארבעה רומנים אקלימיים ייצוגיים – מאת חמוטל שבתאי (1997), רועי בית לוי (2014), אסף צפור (2019) ומור קדישזון (2021) – ניצבים במוקד הדיון, לצד כמה יצירות נוספות העומדות בשוליו. המאמר מנתח אותם ועומד על האמצעים האמנותיים הפואטיים והצורניים האופייניים להם. מהניתוח עולה כי שלושת הרומנים הראשונים לעיל הם דיסטופיות מובהקות, המותירות רושם אנתרופוצנטרי במובהק. משבר האקלים משמש בהם רקע להתרחשות, בעוד בחזית ניצבות סוגיות שמעסיקות את הספרות העברית המודרנית מימים ימימה. הרומן הרביעי, לעומת זאת, עשוי לבשר על התפתחות חדשה בתחום, המתקרבת אל תפיסות אנתרופוצנטריות פחות, המכילות נקודות מבט מורכבות יותר על משבר האקלים.

The Hebrew Novel, the Climate Crisis, and the Limits of Anthropocentrism / Itay Marienberg-Milikovsky, Lia Charbit

This article presents an initial mapping and analysis of climate fiction in Israeli literature, inspired by contemporary environmental literary criticism (ecocriticism). We discuss Hebrew fiction – particularly novels – from an ecological angle, literary representations of the human–nature relationship, and outlines the response to various consequences of the climate crisis.

By conceptualizing the inherent anthropocentrism of narration as a relative phenomenon, the article proposes a way to differentiate between greater and lesser anthropocentric literary representations. Over the past decade, nonfiction Hebrew genres have touched upon climate and environmental issues more than in the past. However, an overview based on distant reading shows that Hebrew fiction has almost ignored the climate crisis. Even close reading shows that the few references found in Hebrew fiction do not, on the whole, offer significant literary innovation.

The artistic ways, forms, and poetic developments of four novels (by Hamutal Shabtai (1997), Roi Bet Levi (2014), Asaf Zippor (2019), and Mor Kadishzon (2021)) are the focus of this article. The first three novels are distinctly dystopian, giving a largely anthropocentric impression, with the climate crisis serving mostly as a backdrop for themes that have occupied modern Hebrew literature from its inception. The fourth novel is less anthropocentric and offers more complex perspectives on the current crisis, heralding a development in Hebrew climate fiction.

מהן השלכותיה העיקריות של תפיסת הריבונות הציונית על זהותם היהודית של יהודים במדינת ישראל?

האופן שמדינת הלאום הציונית מבנה־מבינה את ריבונותה כריבונות של יהודים, אפילו כ״ריבונות יהודית״, מחייב אותה לבנות ולשמר את קבוצת הרוב שלה כיהודית. כדי לעשות כן המדינה משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה כריבון. תוצריה של הבניה זו הם מי שאני מכנה ״יהודים־מדינתיים״, כלומר מי שהמשמעות של זהותם היהודית מכוּננת ומתוחזקת על ידי הריבון, קרי מדינת הלאום.

חלקו הראשון של המאמר מתחקה אחר התאופוליטיקה של היהודיות־המדינתית באמצעות עיון ביקורתי בהגותו הציונית של הסופר והפובליציסט א. ב. יהושע, מדובריה הבולטים של הריבונות הציונית. המאמר עומד על הזיהוי שתאופוליטיקה זו יוצרת בין זהות יהודית לבין הריבונות של מדינת הלאום ועל השלכותיו של זיהוי זה. החלק השני עוסק בפרקטיקה הראשית שבאמצעותה מתוחזקת יהודיותם של היהודים־המדינתיים, כלומר הסדרי הסטטוס קוו. המאמר טוען כי המפתח להבנת הסטטוס קוו הוא הצורך "לתחזק" ולאשרר את זהותם היהודית של בני קבוצת הרוב. במילים אחרות, מה שנחשב בדרך כלל ביטוי של פשרה וכפייה דתית הוא למעשה המנגנון הראשי שמשמש את המדינה ליצירתו ולשימורו של הרוב היהודי, ה״לא־דתי״, שבשמו היא טוענת לריבונות.

Statist Jews: Zionist Theology and Jewish Sovereignty / Yaacov Yadgar

This paper identifies and analyzes some of the primary implications of the Zionist conception of sovereignty on the Jewish identity of Israeli Jews. I argue that, in order to maintain the Zionist nation-state's construct of sovereignty as a "sovereignty of Jews" (if not a “Jewish sovereignty”) its majority must remain Jewish. To achieve this, the state utilizes all tools available to it as a sovereign state. The products of this paradigm are “statist Jews”: people whose Jewish identity is constituted and maintained by the sovereign state.

The first part of the paper studies the theopolitics of "statist Jewishness" through a study of A. B. Yehoshua’s Zionist thought. The second part focuses on the primary method for maintaining the Jewishness of statist Jews; that is to say, the “accommodations” entailed in the status quo. I argue that what is commonly taken to be an expression of compromise and religious coercion is, in effect, the primary mechanism by which the state creates and preserves its (mostly “non-religious”) Jewish majority, in whose name it claims its sovereignty.

מאמר זה עוסק בתבנית של פרדוקס החרדיות והמודרניות בחקר החברה החרדית בישראל. הדיון בתבנית זו מאפשר לבחון את השיח המחקרי על החברה החרדית – אלף מחקרים בקירוב – באמצעות כמה צירים ראשיים המאפיינים אותו ובאים לידי ביטוי בתבנית זו: העמדה הדו־ערכית של החוקרים כלפי החרדים, ההקשר התאורטי של תזת החילון והיציאה ממנה והשפעת מקומם החברתי של חוקרי החברה החרדית על מחקריהם.

בחקר החרדים טמונה גישה אמביוולנטית כלפי החרדיות. תבנית הפרדוקס ממחישה זאת משום שהיא משקפת את הקונפליקט באשר לתזת החילון – הרואה במודרניות תהליך של השתחררות מן הדת ואת החברה החרדית כמנוגדת למודרניות. חקר החרדים מבטא, מצד אחד, היצמדות לתזה זו, אך מן הצד האחר הוא מלמד על חולשתה מכיוון שהוא משיג עליה בעצם ההכרה שלו בקיומה של החברה החרדית, המתריסה כנגד המודרניות, שורדת בה ומתפתחת דווקא בתוך עולם מודרני. תבנית הפרדוקס גם משקפת־מעצבת את ראיית החרדיות כ"אחרת" לישראלים הלא־חרדים, שכן אפיון החרדים ממבט פרדוקסלי הוא ביטוי למבט חיצוני על החברה החרדית וקשור למקום הבולט של חוקרים בני הציונות הדתית המודרנית בפיתוח תחום מחקר זה. מבט זה מאפשר להבליט את יכולתה של חברה דתית להתקיים בחברה מודרנית, כפי שמוכיחה החברה החרדית, ובתוך כך לחזק את תדמיתה העצמית של החברה הדתית־לאומית, שבעיני עצמה אינה חיה בפרדוקס זה ורואה עצמה מודעת למודרניות וחלק ממנה.

התייחסויות מחקריות בולטות משתמשות בתבנית הפרדוקס. הן מבטאות את הפרדוקסים ביחסם של החרדים ללאומיות היהודית, ליהודים החילונים בישראל, למעמד האישה החרדית, למתח שבין מסורת וחדשנות בעולם החרדי ולמודרניות המעודדת את קיומם של מסגרות חרדיות ופרדוקסים בהתפתחות של החברה החרדית.

 The Haredi-Modernity Paradox in the Research Discourse on Ultra-Orthodox Society / Malachi Kranzler

This article focuses on the way in which the paradox between ultra-Orthodoxy and modernity is viewed by researchers of Israeli Haredi society. Discussion of this contradictory paradigm enables us to examine the research discourse on Haredi society − a broad dialogue comprising nearly 1,000 studies. Researchers pursue a number of approaches which are reflective of their ambivalence towards Haredim, their concurrence or departure from the theoretical context of the secularization thesis, and their social status.

The article references eminent research in order to demonstrate the use of the paradoxical paradigm. These references express the conflict between Haredism, Jewish nationalism, and Israeli secularity, the status of Haredi women, the tension between tradition and innovation in the Haredi world, the support of Haredi frameworks by modern society, and the evolution of Haredi society. The article also describes additional paradoxes in a range of areas that are cited by researchers of Haredi society.

המחקר בשדות שנויים במחלוקת מעלה שאלות על המשמעות המוסרית של העבודה האתנוגרפית. השדות האלה מתאפיינים בהיררכיה מוסרית של מושאי המחקר. יש בהם שחקנים חברתיים המעוררים ביקורת או, לכל הפחות, שחקנים שאינם מתמיינים בקלות לקטגוריות ברורות של "טובים" ו"רעים". יש ששדות אלה תובעים מהחוקרת לחבר בין מחקר לבין סנגוּר (advocacy) על אוכלוסיית המחקר.

מערך הציפיות שהחוקרים פוגשים בשדות שבמחלוקת נדון כאן על בסיס הכתיבה האנתרופולוגית בנושא המגמות העכשוויות באנתרופולוגיה של מוסר ומתוך הסתמכות על ניסיוני המחקרי בשדה שנוי במחלוקת – מרכז מקצועי של אנשי בריאות הנפש המזוהים עם הציונות הדתית שטיפלו במפוני תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון (2005). מערך הציפיות הזה מאפשר להתחקות אחר המשמעויות של המפנה המוסרי המאפיין את הדיסציפלינה בעשורים האחרונים. הוא גם מאפשר לעמוד על האופנים שבהם משמעויות אלה באות לידי ביטוי במחקר ובכתיבה על סבל טראומטי בהקשר הפוליטי של ישראל ועל הדרכים שבהן הן מגיעות לכדי ערבוביה של סוגיות אנליטיות ונורמטיביות במחקר אנתרופולוגי.

המחקר והכתיבה בשדות שנויים במחלוקת מזמנים לחוקרים אסטרטגיות אפשריות אחדות להצגת המציאות החברתית במלוא מורכבותה המוסרית. באופן ספציפי, המאמר דן באמביוולנטיות ככלי מתודולוגי ובמיקוד המחקרי במופעים תלויי נסיבות של סוכנות מוסרית (moral agency) של השחקנים בשדה. טענתי היא שהאוריינטציה המחקרית הזאת מאפשרת לזנוח את הנחת קיומם של סובייקטים מוסריים קוהרנטיים הפועלים
על פי הנחות ותפיסות מוסריות ידועות מראש ולשחרר את החוקרת ממעמסת הציפיות בדבר הייצוג הראוי של השדה. אוריינטציה זו רלוונטית במיוחד בשדות שבלב המחלוקת הפוליטית והמוסרית בהם החוקרת אינה ניצבת מלכתחילה בצד של המוחלשים שיש להשמיע את קולם, ומצופה למיין את השחקנים בשדה על פי מפות מוסריות קיימות.

Writing on the "Wrong Subjects": Anthropology and morality in controversial social fields within the Israeli political context / Galia Plotkin Amrami

This paper discusses the moral significance of ethnographic research in controversial social fields. These fields are characterized by a moral hierarchy of research subjects and are inhabited by social actors who provoke criticism, or who cannot be assigned strict moral categories of "good" and "evil.” Some require that research be interwoven with advocacy for certain groups. Drawing on my own ethnographic study of a mental health center staffed by practitioners identified with religious Zionist ideology who provided professional services for settlers in the context of the evacuation from Gaza and the West Bank, I discuss the set of expectations that researchers face in such fields. My study in this controversial social field, together with recent scholarship that examines morality in anthropology, allows for an exploration of the meanings of the moral turn that has characterized the discipline of anthropology in recent decades. More specifically, it illuminates how these meanings are manifested in research on trauma and suffering in the Israeli political context, and how they create a combination of analytical and normative stances in anthropological research. The article discusses several strategies that researchers can use to present morally complex social realities. These include ambivalence, and focusing on interlocutors’ modes of moral subjectivation. Such strategies allow them to move beyond the idea of coherent moral subjects who act in accordance with pre-defined moral values. Furthermore, it frees researchers from burdensome expectations regarding the “proper” representation of the field. This is especially relevant for fields that are at the heart of political disagreement, in which the researcher is expected to map the social actors onto existing moral maps.

לאחרונה גוברת ההתעניינות הציבורית והמחקרית באזורי גבול. היא נובעת, בין השאר, מהתעצמותם של גלי הגירה המאתגרים את הסדר הפוליטי והסוציו־מרחבי שגבולות מייצגים. ואולם בעוד עיקר הספרות המחקרית מתמקדת בהשפעת ההגירה על מדינת הלאום ובמדיניות שזו מאמצת בביצור גבולותיה, המאמר הזה מתרכז בניתוח התגובות של התושבים בגבול לתמורות שחלו במרחב ולמקום של הגבול המשתנה בעולמם החברתי.

על סמך עבודת שדה שקיימנו בשנים 2012 – 2020 בפתחת ניצנה שעל גבול מצרים-ישראל, ובעיקר על בסיס ראיונות עם תושביה היהודים־ישראלים, אנו מבקשים לאפיין את הסדר הסוציו־מרחבי באזור כ״סְפָרגבול״. המונח "סְפָרגבול" מצביע על המורכבות של יחסי הגומלין בין תושבים ומדינה, בעיקר בתנאים של שינוי מואץ. בפרויקט ההתיישבות בפתחת ניצנה מצטלבות שלוש תופעות המאפיינות את העידן הנוכחי, והן מקבלות תצורה ייחודית כשמדובר במרחב גבול: האחת, חיפוש אחר אורח חיים אלטרנטיבי, לעיתים פוסט־מטריאלי, המתאפשר במה שנתפס כסוג של סְפָר; השנייה, יישום של רעיונות קולוניאליים־התיישבותיים, המשך תפיסת עשיית־הגבול (bordering) של הפרויקט הציוני; והשלישית, התחברות של התושבים לסדר עולמי קפיטליסטי נאו־ליברלי.

Dialectics of a “Borderfrontier”: Settlers and State at Pitchat Nitzana / Efrat Ben Zeev, Nir Gazit

The Egypt-Israel border changed dramatically . These changes were  mainly due to a growing influx of African migrants into Israel, many of whom were escaping Darfur and Eritrea and seeking asylum. Insurgency within the Sinai has further increased militarization along the border. Our study, conducted between 2012 and 2020, explored how Israeli Jewish at Pitchat Nitzana  related to their life near the border and reacted to political developments. We also asked how disagreements between residents and state were negotiated during a time of accelerated change. Our study introduced the concept of “borderfrontier” to describe the inhabitants’ unique socio-spatial attitudes and contradictory worldviews toward the border zone. We argued that three contemporary phenomena intersect at the borderfrontier: First, a search for a post-material lifestyle, connected to the sense of frontier; second, the application of a settler-colonial logic that echoes the Zionist preoccupation with different forms of bordering; and third, the inhabitants’ connection to a global, neoliberal capitalism.

משבר הקורונה הוא לא רק משבר בריאותי המאיים על חיים רבים, אלא הוא גם טומן בחובו משבר כלכלי וחברתי המשפיע על העולם כולו, ובכלל זה ישראל. כחלק מן הניסיון לחזות מה ילד יום נכתב רבות על השאלה כיצד ישפיע המשבר על מגמות חברתיות. יש לקרוא את הדברים בזהירות, שכן במצבי אי־ודאות שכאלו הנטייה היא לזהות את המגמות הללו עם נטיות הלב, מעין "הטיית אישוש" מחקרית. לסקירה זו נבחרה המתודה ה"שועלית", כלומר "סריקת אופק" רחבת מבט והיקף ולא התמקדות בתחום תוכן מסוים אחד. השיקול שהוביל אותי להשתמש במתודה זו הוא שהמגמות השונות כרוכות זו בזו, מזינות זו את זו ומשפיעות זו על זו.

מטרתו של מאמר זה היא לנסות ולסמן מתוך הספרות המקצועית הקיימת את מגמות־העל החברתיות וההתנהגותיות המרכזיות שסביר לצפות שישתנו בעקבות המאבק בהתפשטות הנגיף ובהשלכותיו הכלכליות, בדגש על המגמות שקיבלו עד כה משקל מועט בשיח הציבורי בישראל.

שינויים חברתיים מתרחשים לאט וקשה לחזות את כיוונם. איני מתיימר לנבא את העתיד. היות שאנו נמצאים עדיין בעיצומה של ההתמודדות עם השלכות המגפה, אני מנסה לסמן כאן את המגמות המרכזיות האפשריות, בחלוקה למגמות מתחומים שונים ומתוך מודעות לשרירותיות האפשרית שבחלוקה זו.

• בתחום הפוליטיקה והממשל – מגלובליזציה ללוקליזציה; חזרתה של מדינת הלאום לקדמת הבמה; ערבות הדדית בחסות המדינה; סוציאליזם פופוליסטי במשטרים ימניים.
• בתחום החברה – המומחיות חוזרת לקדמת הבמה; הבריאות כחזית; שינוי בדפוסי האמונה והפולחן הדתי; משבר בחברות מסורתיות.
• בתחום הקשר שבין טכנולוגיה לחברה – עלייתו של "המעמד הנייד"; חיים ברשת; מעקב ופרטיות.

The Local Future of a Global Crisis: The influence of COVID-19 on potential social and behavioral trends / Oshri Bar Gil

The COVID-19 crisis has not only been a life-threatening health crisis, but has also had economic and social ramifications. Repercussions have been felt around the world, including in Israel. Many studies have already attempted to forecast how different social trends will influence the aftermath of the crisis, and more are currently underway. These studies should be read carefully, since there is a tendency to characterize current trends based on preconceived notions, thus leading to "confirmation bias" in these uncertain times. Since the trends are interconnected, I chose a broad horizon-scanning method for reviewing the trends, rather than focusing on one specific area. The goal of this article is to identify the main social and behavioral mega-trends that are expected to emerge amid the COVID crisis, and the expected economic effects, based on current research.

Social changes take time to manifest and are difficult to forecast. Because we are currently dealing with the effects of the epidemic, the study does not attempt to predict the future, but instead focuses on identifying probable major changes in politics and government, from globalization to localization. Is the nation-state regaining prominence? I will discuss state-sponsored collective security, populist socialism in right-wing regimes, the central role of expertise; healthcare as a new frontier; and issues in religion. The paper will discuss social upheavals resulting from a technology-based response: the creation of a "mobile" class; living online; monitoring, and privacy.

מאמר זה נכתב על בסיס פרויקט חזותי שתיעד שלטים מסוג "להשכרה" ברחוב בן יהודה בתל אביב בחודש פברואר 2021, בסוף השבוע החמישי של סגר הקורונה השלישי. השלטים שתועדו משקפים מצב של משבר כלכלי, שהתווסף למשבר הבריאותי שיצרה מגפת הקורונה, והם נותחו על פי גישת הגאו־סמיוטיקה (geosemiotic– ניתוח סמיוטי של שפה כפי שהיא מופיעה בעולם הממשי). תחת ה"מטרייה" של גישה זו נותחו האינדקסליות של השלטים (הבנת סימן תרבותי מתוך המיקום וההקשר שלו) והסדר היחסי שלהם (interaction order – הבניית "אני חברתי" מתוך יחסי הגומלין החברתיים ויצירת יחסים של תפקיד וכוח), וכן, ובעיקר, הסמיוטיקה של הטיפוגרפיה (הפקת משמעות של גופנים מתוך מאפייניהם הצורניים או מתוך ההיסטוריה של השימוש בהם).

ניתוח בכלי המטפורה החווייתית – המסתמך על הפקת משמעות סמיוטית מתוך רכיבי הגופן (למשל, משקל, רוחב או זרימה), ואשר על כן מאפשר להאיר את משמעויות הגופנים ובעיקר להצביע על החריגים בקרב השלטים שתועדו ולהסביר את חריגותם – העלה כי ברוב השלטים נעשה שימוש בגופנים דומים שרובם ככולם חסרי הקשר קודם. הניתוח גילה מנעד ערכים שבקצהו האחד "יציבות" ו"ביטחון" ובקצהו האחר "הססנות" ו"זלזול". ואולם למרות ההתרשמות הראשונית כאילו תחושת הייאוש היא הערך הנפוץ ביותר העולה מן השלטים, התברר כי רובם ניתנים לפרשנות סמיוטית של "אדישות", בעיקר משום שלא היה אפילו באחד מהם ייחוד כלשהו.

הניתוח בגישת הגאו־סמיוטיקה הוא שהאיר את עוצמת השפעתו של החיבור שבין שלטים וסביבתם על תחושת המועקה הכבדה ברחוב בתקופה מורכבת כמו משבר הקורונה.

A typography of desperation? Semiotic meanings in "For Rent" signs, as a visual expression of economic and social distress during the COVID-19 period / Guy Eldar

This article explores a visual project that documented "For Rent" signs in Tel Aviv during February 2021, . The documented signs, serving as a visual expression of that resulted from the COVID-19 pandemic, were examined using geosemiotics . This analytical approach studies the sign's indexality (understanding a cultural sign through its placement and connotation), interaction order (the establishment of a "social self" out of social interactions and the dynamics of social roles and power), and especially, the semiotics of typography (deriving typeface significance from physical characteristics or from the history of past usage).

An examination using the experiential metaphor, which relies on extraction of semiotic meaning from the various typeface components (such as weight, width, or flow) . This analysis showed that most signs used similar typefaces, the majority of which lacked a strong prior context. Examination revealed an array of values ranging from "stability" and "reassurance" to "hesitation" and "contempt." As a result, despite a first impression that “despair” was the main feeling evoked by the signs, in actual fact, the majority could actually be semiotically interpreted as "apathy," chiefly due to their lack of uniqueness.

The geosemiotic analysis highlighted the connection of signs to their surroundings, and their major influence on the general gloominess of the population during the COVID-19 pandemic.

עם תחילתו של משבר הקורונה בישראל פרסמו ארגוני הגג המרכזיים בשדה פילנתרופיית העילית המקומי הצהרת תמיכה משותפת ובה מסר חד־משמעי לארגוני החברה האזרחית, שניצבו בפתחו של מאבק הישרדות. מהלך מיידי ומשותף זה הוא דוגמה לשותפויות שנרקמו בין שחקנים בשדה בעקבות המשבר ובמהלכו, והוא מעלה שתי שאלות: כיצד הושפעו שיתופי פעולה פילנתרופיים בישראל לנוכח משבר מגפת הקורונה; וכיצד הושפעו תפיסותיהם של שחקנים בשדה הפילנתרופי כלפי שיתופי פעולה בין־פילנתרופיים ועם הממשלה?

שיתופי פעולה בין־פילנתרופיים ובין־מגזריים התקיימו ברמות שונות עוד טרם המשבר. עם זאת, ברקע עמדו יחסי גומלין מורכבים ודינמיים של פילנתרופים ישראלים עם הממשל. מדובר ביחסי כוח שהושפעו במשך שנים מתמורות סוציו־פוליטיות וממתחים שהתגלעו בין המגזר העסקי לאליטה הפוליטית. זאת ועוד, המגפה הגיעה לישראל כאשר המדינה הייתה שרויה במשבר פוליטי מתמשך, שהתבטא בקיומן של ממשלות זמניות שמתנהלות ללא תקציב, ומצב זה השפיע לרעה על ארגונים חברתיים ועל מוטביהם. על רקע זה, ולנוכח משבר הקורונה ותחושת החירום, ננקטו צעדים מצד הממשלה ומצד שחקנים פילנתרופיים בפרויקטים המשותפים.

בהתבסס על חקירה אתנוגרפית אנו טוענות כי משבר הקורונה בישראל שימש גורם מאיץ ומחדד בשני מרחבי פעולה: במרחב התוך־פילנתרופי הוא האיץ וחיזק שותפויות בין שחקנים וחידד את ההבנה בדבר יתרונותיהן של שותפות וחיבוריות בין־פילנתרופית; ואילו במרחב הבין־מגזרי הוא האיץ ראייה מפוכחת וזהירה של שחקנים בשדה באשר לשותפויות עם הממשל וחידד חשיבה מחודשת על טיבן.

Betweeen Rapprochement and Reexamination: Intraphilanthropic and intersectoral partnerships amid the COVID-19 crisis in Israel / Noa Krauz-Lahav, Galia Feit

Following the outbreak of COVID-19, the leading elite philanthropic networks in Israel issued a decisive statement of support, conveying an unequivocal message to local NPOs, who were facing overwhelming challenges due to the crisis.

This immediate joint move is an example of partnerships that were formed between players in the field throughout the crisis. The show of philanthropic unity led us to ask: How were philanthropic collaborations affected by the pandemic, and how were the perceptions of the philanthropic actors affected regarding intraphilanthropic collaborations and intersectoral partnerships with the government?

Intraphilanthropic and intersectoral collaborations existed at various levels before COVID-19, however, they took place against a background of complex and dynamic interactions between Israeli philanthropists and the government. These power relations were affected over the years by sociopolitical changes and tensions that arose between the business sector and the political elite. Moreover, the pandemic reached Israel in the midst of a protracted political crisis, which resulted in a series of provisional governments lacking an approved budget, which in turn adversely affected the NPOs.

Based on an ethnographic study, we contend that the pandemic unfolded as a catalyst and a refiner. Within the intraphilanthropic sphere, it accelerated and strengthened collaborations, and sharpened an understanding of their advantages; while in the sphere of intersectoral partnerships, it promoted a sober and careful perspective towards governmental agencies among philanthropic actors, and sharpened their rethinking of the nature and essence of such partnerships.