דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון – שיחה עם דלית מתתיהו

"תערוכת האוסף הישראלי, דמיון חומרי, מוּנעת מהתשוקה להשיב את יצירת האמנות ואת חוויית הצפייה בה אל המחוזות הגופניים והאינטואיטיביים, במובנם העמוק".

דלית מתתיהו, אוצרת התערוכה

מדי כמה שנים מוזיאונים גדולים מרעננים את חדרי התצוגה של האמנות המקומית שלהם. על העושות במלאכה להחליט כיצד להראות חלק מן המכלול השמור במחסנים, חלק שיהיה מעין כרטיס ביקור של סיפור האמנות המקומית. את הסיפור הזה רואים וקוראים מבקרים רבים לאורך זמן עד לריענון הבא. הוא נטוע בחלל ייעודי ומזמין אליו, נוסף על המבקרים הרגילים, כיתות לימוד וסיורים מודרכים רבים. בחדרי התצוגה הללו נעשים ניסיונות להבין מגמות, לסמן מהלך היסטורי, לאפיין סגנונות ולספר סיפור. יש להניח, אם כן, שמעבר למחשבה המרובה המושקעת בהצבתה של כל תערוכה חדשה, עוטפת את החלפת התצוגה של האמנות הישראלית גם תחושה של אחריות מיוחדת.

אולי משום כך עלה על פניי חיוך רחב כשקראתי בעיתון כי שם התערוכה החדשה, שאצרה דלית מתתיהו, המופקדת על אוסף האמנות הישראלית של מוזיאון תל אביב, יהיה דמיון חומרי.

כחוקרות אנחנו מרגישות לא פעם שתחומי העניין שלנו מגיעים מתוך נביעה פנימית של עניין וסקרנות. אך כמה מדהים לגלות, ובעיניי גם – כמה משמח, שמשהו חדש שחשבנו לעסוק בו מעסיק רבות ורבים אחרים. נראה שאכן יש דבר כזה שנקרא "צייטגייסט" .

רוח זמן זו, שהחלה לנשב בסוף המאה הקודמת והתעצמה מאוד בעשור השני של המאה הנוכחית, מחזיקה בהחלט מרכיבים של דמיון וחומר. אלה מככבים במחשבה התרבותית, אך לא רק בה. המפנה האונטולוגי, המפנה אל היש, או המפנה אל החומר, ניכר בלימודים ההומניסטיים, באמנות, בקולנוע ובטלוויזיה, אך גם בלימודי הסביבה ומדעי החיים (בעיקר במסגרת העיסוק בעידן האנתרופוקן).

דלית מתתיהו בחרה בחומר כדי לעשות תפנית; כדי להיחלץ מן המובן מאליו. החומר משהה את הדיבור. אם ניגשים אל מעשה האמנות, או אל כל מכלול חומרי אחר, בבחינת צבר ראיות פיזי למצב חברתי ידוע, הרי הסיפור שתספר האמנות ייפול אל תוך תבניות מוכרות וישעתק אותן. נחזור במהלך טאוטולוגי להבין את מה שאנחנו כבר יודעות. ייתכן שנקבל סיפור לא רע, אבל כוח החידוש שלו יהיה מוגבל. לעומת זאת אם נשתהה ליד החומר, נתאפק מן הדיבור ונבקש להרגיש את התכונות שלו, אולי נשמע דברים אחרים. אולי נספר סיפורים אחרים.

שתי האפשרויות השונות הללו מחזיקות את תשתית הטקסט הראשי של האוצרת. הפתיחה מסמנת את המצב המקובל בקריאת האמנות המקומית:

האמנות הישראלית והנראטיב הלאומי כרוכים זו בזה בקשר סבוך ובלתי ניתן להתרה. שורשי הסבך הזה נתונים בהשרשתה של האמנות המקומית כביטוי חזותי לעבריות המתחדשת, ובחלקו של המכחול הציוני במשיחת הלאום. הקריאות הרבות והמנוגדות בהיסטוריה של האמנות המקומית, כולן כאחת, ראו ביצירת האמנות את ביטויה השלם של המציאות היהודית והישראלית, על גליה ומשבריה. נדמה שהכרוניקה ההיסטורית תבעה מציור, פסל או תצלום לומר דבר־מה, כאילו היה כמוסה של מילוליות מנוסחת.

מול האפשרות הזו – המוּנעת מתמלול, מתרגום, מקריאה ומשיזור נרטיב היסטורי – מגלה האוצרת הנעה אחרת:

תערוכת האוסף הישראלי, דמיון חומרי, מוּנעת מהתשוקה להשיב את יצירת האמנות ואת חוויית הצפייה בה אל המחוזות הגופניים והאינטואיטיביים, במובנם העמוק.

נוכח אלפי היצירות המוחזקות במחסן, התבקשו עקרונות בחירה חלופיים, שימוססו את ההתניות המורגלות של מבטנו באמנות הישראלית ויאפשר לעבודות מסוימות, שמעולם לא נראו, "לראות אור".

העקרונות החליפיים שנבחרו למימוש אותה תשוקה הם עקרונות חומריים: אדמה, אוויר, מים, אש.

יש לכם שלוש שנים לפחות ללכת אל החומר, אך אל תתמהמהו. בינתיים אתן מוזמנות להאזין לשיחה בין דלית לביני, בתנאֵי "זום" הפעם, וסליחה על זה, אך בתקווה שהחומרים יעשו את שלהם.

תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והעורכת המדעית של מדור "תערוכות" בכתב העת "קריאות ישראליות".