גיליונות

בשנות התשעים של המאה ה־20 התחוללו שינויים משמעותיים במבנה הדמוגרפי של החברה היהודית בישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט. לתלמידים מקבוצות המוצא היהודיות הוותיקות הצטרפו תלמידים רבים מגלי ההגירה שהגיעו מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.[1] במקביל הגיעו לשיאם שני תהליכים אשר שינו באופן עמוק את מערכת החינוך בישראל: א. סדרה של רפורמות במבנה תעודת הבגרות ובאופן חלוקת תחומי הלימוד בתיכון; ב. רפורמה בהשכלה הגבוהה, אשר הרחיבה וגיוונה את היצע מוסדות הלימוד. באמצעות ניתוחו של קובץ נתונים הכולל מידע מקיף על הרקע החברתי־כלכלי, על לימודים גבוהים ועל שכר, מחקר זה בוחן את המבנה הריבודי בקרב יהודים בתחילת העשור הרביעי לחייהם, שהיו תלמידי תיכון בשנות התשעים.[2]

ברמה התיאורית, הניתוח מצביע על כך שבקרב האשכנזים נמצא השיעור הבולט ביותר של מי שרכשו השכלה גבוהה ושל בעלי הכנסה ממוצעת גבוהה, אחריהם במדדים אלה נמצאים יוצאי ברית המועצות לשעבר, מזרחים, ובפער גדול יחסית מאחור – יוצאי אתיופיה. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלה כי יוצאי ברית המועצות לשעבר נהנים מהשכר הגבוה ביותר, וכי נעלם הפער בשכר בין גברים אשכנזים וגברים מזרחים. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלים גם את פערי השכר בין גברים יוצאי אתיופיה וגברים מזרחים, אבל רק מצמצם אותם בין נשים יוצאות אתיופיה למזרחיות. לאחר הוספת הפיקוח, מזרחיות נהנות מהכנסה ממוצעת גבוהה יותר מאשכנזיות. ממצאים אלו מצביעים על כך שבמבנה הריבודי של החברה היהודית בישראל מתקיימות במקביל מגמות של יציבות בפערים לצד דינמיות רבה.

Educational reforms and long-term educational and occupational achievements of students who attended high school in the 1990s: Ethnicity and gender among Israeli Jews / Yariv Feniger, Eyal Bar-Haim, Anastasia Gorodzeisky and Hanna Ayalon

In the 1990s, important changes in Israel affected the demographic structure of Jewish society, as veteran Jewish origin groups were joined by many new immigrants from the former Soviet Union (FSU) and Ethiopia. At the same time, the culmination of two processes profoundly changed the Israeli education system. The first of these processes was a series of reforms surrounding high school curricula and matriculation. The second was the expansion and diversification of higher education programs and institutions. This study examined ethnic stratification among Jewish high school graduates in the 1990s through an analysis of a dataset that included comprehensive information on socio-economic background, enrollment in higher education, and wages at the ages of 32-34. Descriptive findings indicated that Ashkenazim from this age group had the highest rate of academic degrees and the highest average income, followed by FSU immigrants, Mizrahim, and immigrants from Ethiopia. Controlling for socioeconomic background, FSU immigrants earned the highest average salary among both men and women, and the wage gap between Ashkenazi and Mizrachi men disappeared. Among women, Mizrahim had a higher average salary when controlled for socio-economic background. Among men, the wage gap between immigrants from Ethiopia and Mizrahim disappeared after controlling for social background, but among women this gap only narrowed. These findings indicate both continuity and change in social stratification among Jewish ethnic groups in Israel and highlight the importance of an intersectional perspective on gender and ethnicity.

ישראל היא מדינה אתנית דמוקרטית, אולם אזרחיה היהודים והערבים אינם נהנים ממעמד אזרחי שווה. בין השאר משאביה הציבוריים אינם מחולקים באופן שוויוני על פי הצרכים של כל קבוצה. דוגמה להקצאה לא־שוויונית כזאת נמצאת בעבודה הסוציאלית בחברה הערבית במדינה. מאמר זה מתאר את התמורות בעבודה סוציאלית זו מסוף הממשל הצבאי במדינה ועד לתחילת הרפורמה האחרונה שנעשתה בלשכות לשירותים חברתיים (2018) על סמך מסמכים ארכיוניים, פרסומי משרד הרווחה ומאמרים בנושא עבודה סוציאלית בחברה הערבית, ראיונות עם עובדים סוציאליים ערבים שעבדו בשטח בתקופה הנסקרת וסקר משנת 2019 על המועסקים בעבודה סוציאלית ביישובים הערביים במדינה.

התמונה הכוללת מלמדת שלאורך התקופה הכירו ממשלות ישראל בצורכי החברה הערבית, אך למרות זאת הן לא סיפקו לה מענים נאותים, לא הכירו בהשלכות של התרבות הערבית על הספקת השירותים ונמנעו משיתוף נציגים מהחברה הערבית בתהליכי קבלת ההחלטות הרלוונטיות לעבודה הסוציאלית. עם זאת, לקראת סוף 2018 חל גידול ניכר במספר העובדים הסוציאליים הערבים והתרחבו תחומי העיסוק שלהם.

 Social work in a democratic ethnic state: The development of social work in Israel's Arab society from 1968-2018 / Ibrahim Mahajne, Arnon Bar-On

Israel is an ethnic state, and as such, Jewish and Arab citizens do not have equal civil status or public resource distribution. To illustrate the inequality in resource distribution, the article traces the development of social work in Israel's Arab population from 1968 (the end of the 20-year military regime under which this society resided) until the latest reform in the country's social welfare bureaus in 2018. The material is based on archival sources, Ministry of Welfare documents and interviews with Arab social workers employed during the period. The main findings show that while the government recognized Arab society's welfare needs in 1968, it failed to adequately meet them. Fewer resources were allocated to Arab social workers than to Jewish social services personnel. The government failed to recognize the Arab narrative and Arab representation in service planning and delivery. By 2018, however, the number of Arab social workers had substantially increased, as did their areas of intervention.

בעשור האחרון אנו עדים להתפשטותם של מצעדי גאווה בעולם, מערי המטרופולין הגדולות לעבר ערים קטנות, ואפילו לאזורים כפריים. תהליך זה כרוך בהתעצבות קבוצות אקטיביסטיות ושיחים פוליטיים מסוג חדש, הבוחנים מהם המקומות הנכונים וההולמים שבהם יש לקיים מצעדי גאווה. מאמר זה מתמקד באירועי הגאווה בעיר אשדוד, העיר השישית בגודלה בארץ, ובוחן ממדים של זמן ומרחב קוויריים המעוגנים בצורות אפקטיביות. ההתמקדות בניתוח המרחבי של מצעד הגאווה חושפת שהאקטיביסטים שואפים לכונן מרחב ללהט"ב בעיר דרך קיום מצעד מרכזי ובעל נוכחות, בעוד המרחב המוקצה למצעד בעיר הישראלית מנותק למעשה מהחיים העירוניים מבחינה מרחבית וטמפורלית. התוצאה היא שהמצעד הוא מעין בועה המתקיימת למשך שעות ספורות, והשפעתו על העיר ועל תושביה מועטה. לבסוף, המשתתפים הצעירים במצעד מסמנים היבט נוסף של טמפורליות, ולפיו המצעד נערך עבור צעירים, המסמלים בנוכחותם.

אפשרות להמשך של חיים קוויריים בוגרים באשדוד ולהתגבשותם. לפיכך, טענתנו המרכזית היא שמצעדים בערים ישראליות יוצקים לתוכם ממדים טמפורליים שבמסגרתם ההווה מדומיין כבועת זמן, המנותקת הן מהעבר והן מהעתיד, ואשר נשענת על עתיד מדומיין. מבחינה מרחבית, המאמר מראה שהלוגיקה המנחה את המצעד בעיר הגלובלית מועתקת למרחב העיר הישראלית כמעט ללא התאמות. דבר זה מחדד את השאלה אם העיר הישראלית יכולה להצמיח עתיד ללהט"ב שאינו תלוי בתרבות של העיר הגדולה.

The future of pride parades: Queer temporalities and pride parades in Ashdod / Gili Hartal, Adi Moreno and Yossi David

The past decade has seen major growth in the number of pride parades held worldwide in large metropolitan centers, smaller cities, and even in rural areas. This expansion has been accompanied by the formation of activist groups and groundbreaking political discourse that challenges the notions of where and how pride parades should take place. This paper focuses on pride events in Ashdod, a small Israeli city, and raises questions regarding queer temporality and space as they manifest through affective relations and practices. Our spatial analysis of pride parades revealed that, although activists favor parades as a means of demonstrating a proud, strong local LGBT presence, the actual city spaces allocated for such pageants are often fenced off from urban life. Thus, for several hours, parades form a temporal-spatial bubble with limited influence on the city and its inhabitants. Parade participants, mostly young teenagers and children, symbolize another temporal aspect of these events. On the one hand, participants are perceived as the promise for a different future; a promise of hope and inclusion. On the other hand, as youth, their influence is limited, and some of their needs are sidelined. The paper demonstrates how metropolitan parades often do not fit the local spatial-political arrangements of ordinary cities. This raises the question of whether typical cities in Israel can be sites for developing local LGBT politics, lives, and futures, independent of global, metropolitan cities

היסטוריונים ואנשי מדעי החברה מרבים לדון בשאלה מה מחזיק אותנו, החיים בישראל, יחד. לרוב מתמקדת השאלה בסקטור היהודי, ולעיתים בכלל האזרחים הישראלים, בהם גם הסקטור הערבי. עיקר הדיון ברמת המקרו – במאמץ להציע תשובה מלאה, תוך הישענות על ספרות תיאורטית ממקורות זרים שעניינה האינטגרציה של חברות שלמות. אשר לסקטור היהודי, סוציולוגים והיסטוריונים ידועים במקומותינו הציעו שני מגנטים, כלומר רכיבי זהות המהווים מכנה משותף של מרבית היהודים במדינת ישראל: יהדות וציונות. לטענתם, באופן טבעי ואפריורי יָצר הַרכיב היהודי שדה התייחסות שגיבש את כל הישראלים היהודים. השדה של הַרכיב הציוני היה מצומצם יותר (לא כל היהודים בישראל ראו עצמם ציונים), אך שימש מכנה משותף כמעט לכל הארגונים הפוליטיים (למשל, המפלגות), והוא שקבע את סדר היום הלאומי.

שתי סוגיות בולטות במיוחד בדיון הזה: האחת, גזירתה של התשובה מן ההקשר התיאורטי הרחב (מַקרו) אינה מציעה מכניזם אחיד ליישומה, והאחרת – ההתייחסות היא לשבט היהודי בלבד.

אל מול התיאוריות הסוציולוגיות וההיסטוריות הגדולות אני מציע מכניזם המכונֶה "הון מקשר" (Putnam, 2000), שמתייחס לכלל החברה הישראלית – משחק הכדורגל. מסיבות מסוימות היה משחק הכדורגל למכניזם מלכֵּד – מקיף ומעצים זהות לאומית כמעט בכל מקום שמשחקים בו. המשחק הזה נוכח בישראל מיום הקמתה ואף קודם לכן. האופן שהוא מאורגן במקומותינו – במבנה של משחקי ליגות ונבחרת לאומית – מקנה לו מעמד של מכניזם מלכד, חוצה גבולות שבטיים.

    What Keeps us Together / Amir Ben-Porat

For many years, historians and social scientists have been engaged with the question "what keeps us together?" Although this question has usually concerned Jewish Israelis, peripherally it has been relevant for all Israelis, including Arab citizens. The discussion has focused on the macro level in an effort to provide a general answer, supported by theories dealing with integration of entire societies. Regarding the dominant Jewish sector in Israel, sociologists and historians have offered "Jewish" and "Zionist" magnets, arguing that the Jewish magnet has created, a priory, an inclusive field for all. The Zionist magnet has been more limited (since it excludes the extreme Orthodox) but constitutes a common base for almost all political organizations.

Alongside the well-known theories, I introduce a "connecting capital" mechanism; namely, the game of football, that relates to all of Israeli society. Played in Israel since before 1948, this game, for a variety of reasons, has gained popularity across all sectors of society and has become a highly effective mechanism for keeping us together.

מחקר זה ביקש לבחון כיצד משפיעה חשיפה לאירועים טראומטיים בעבר על תגובות עקה (סטרס), על תפיסת הבריאות ותפיסת הגיל הסובייקטיבי ועל שימוש בחומרים ממכרים בעת מגפת הקורונה. זהו גל המדידה החמישי במחקר אורך בן 29 שנים שבחן כיצד פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים וקבוצת ביקורת המורכבת מלוחמים אחרים שהשתתפו במלחמה (ולא נפלו בשבי) הסתגלו לסגר ולבידוד. המטרה הייתה לבדוק את השפעתם של שבי במלחמה ושל התסמונת הפוסט־טראומטית העלולה להתפתח בעקבות שבי על תגובות למגפת הקורונה – פחד ועקה – ועל תפיסת בריאות, תפיסת גיל סובייקטיבי ומידת השימוש בחומרים ממכרים בתקופת המגפה. בשנת 1991, שמונה­־עשרה שנים לאחר תום המלחמה, התבקשו 120 פדויי שבי ו־65 לוחמים דומים ממלחמת יום הכיפורים למלא שאלונים סטנדרטיים. השאלונים הבאים נמסרו ב־2003, 2008, 2015 ו־2020. פדויי השבי ומשתתפי קבוצת הביקורת לא נבדלו אלה מאלה ברמת החשיפה והאיום לקורונה. הממצאים העידו על פגיעוּת מוגברת של פדויי השבי בעת הקורונה, פחד רב יותר מהקורונה, הפרעת עקה (לחץ) חריפה יותר (Acute Stress Disorder), תפיסת בריאות פחותה וגיל סובייקטיבי גבוה וכמו כן שימוש מוגבר בחומרים ממכרים בעת המגפה. הממצאים מדגימים גם את השפעתה הניכרת של התסמונת הפוסט־טראומטית על הסתגלותם של פדויי השבי למשבר הקורונה. ממצאי המחקר מראים שטראומה קשה בבגרות הצעירה מותירה צלקות ומגבירה את פגיעותם של הניצולים למצבי עקה גם שנים רבות אחרי האירועים.

War Captivity as a Risk Factor for Covid-19 Induced Distress / Zahava Solomon, Karni Ginzburg, Avi Ohry, Avi Ohry, Mario Mikulincer

This study assesses the contributions of prior war captivity trauma, the appraisal of the current COVID-19 danger and its resemblance to the prior trauma, and long-term trajectories of posttraumatic stress disorder (PTSD) to risk for acute stress disorder (ASD), subjective age, and substance use during the COVID-19 pandemic. Capitalizing on a 29-year longitudinal study with four previous assessments, two groups of Israeli veterans – ex-prisoners-of-war (ex-POWs) of the 1973 Yom Kippur War and comparable combat veterans of the same war – were reassessed during the COVID-19 pandemic. Previous data were collected on their PTSD trajectory 18, 30, 35, and 42 years after the war. Currently, we collected data on their ASD, subjective age, and substance use during the COVID-19 pandemic and their appraisal of similarities of past trauma with the current pandemic. Previously traumatized ex-POWs were found to be more vulnerable and had significantly higher rates of ASD, higher subjective age, and more substance use during the current pandemic than comparable combat veterans. Moreover, veterans in both groups who perceived past adversity (captivity, combat) as hindering their current coping were more likely to suffer from all distress measures than veterans who perceived their previous trauma as a facilitating or irrelevant experience. In addition, chronic and delayed trajectories of PTSD among ex-POWs increased the risk for distress during the current pandemic. These findings support the stress vulnerability perspective indicating that the pathological response to previous trauma – PTSD and its trajectories – increases psychological risk following subsequent exposure to stress.

מחקר זה בוחן את העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "זהו זה", שחזרה לשידור עם פרוץ מגפת הקורונה. בעונה זו היו 21 פרקים, וכל פרק כלל כשבעה מערכונים וחידוש של שיר. אנו מראים כי התוכנית בחרה בקו נוסטלגי, עם אזכורים רבים לתרבות הישראלית, כדי למתוח ביקורת חברתית ובאותה עת להעביר מסרים מחזקים תוך הישענות על עבר משותף. אותו עבר משותף ומאחד לכאורה הוא בעל מאפיינים המתאימים לתרבות הצברית־אשכנזית־חילונית: מבין 21 השירים שחודשו בתוכנית, רק שניים היו מזרחיים; הפרות הבידוד של החרדים הוצגו במערכונים כסכנה וזלזול בציבור, בעוד אלו של החילונים הוצגו כ"תחמנות" וחוצפה ישראליות ראויות; העילית הפוליטית של השמאל האשכנזי־חילוני הוצגה כחלשה, חסרת "עמוד שדרה" ולא רלוונטית, אך כמי שמחזיקה בתרבות נעלה לעומת הפוליטיקאים המזרחים בעלי הכוח. אלה האחרונים הצטיירו כשקרנים וחסרי תרבות. כך, לצד הומור וסאטירה, הזכירה התוכנית "זהו זה" לחברה הישראלית את יכולתה להתגבר על קשיים וגם ניסתה לסמן לה את הערכים הראויים לה לכאורה.

Zehu Ze tackles COVID-19: Bringing back Israel's "good old days" through the use of nostalgia / Revital Windzberg, Yuval Benziman

 “Zehu Ze,” the fabled Israeli  comedy show of the 1980s and 1990s, returned to TV screens during the Covid pandemic. This paper examines its second season, which featured 21 episodes, each of which included, on average, seven sketches and a musical number. We argue that nostalgia was a prominent motif, as were various references to Israeli culture.  By choosing these themes, the show both mocked and criticized society, while attempting to strengthen it through a shared past. This "shared past," while intending to provide a unifying element, had an Ashkenazi-secular-Sabra flavor. Furthermore, different groups in Israel were lampooned, but each in a  very different way. Therefore, along with humor and satire, the show reminded Israelis of their capacity to overcome hardship while signaling "appropriate" Israeli values.

דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון היא תצוגת הקבע החדשה של אוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות. בתערוכה יוצגו מעל 120 יצירות של מיטב האמניות והאמנים, חלקן ידועות ומוּכּרות ומקצתן מוצגות בפעם הראשונה. התערוכה דמיון חומרי נפרדת מסיפורה של אמנות ישראל כנראטיב כרונולוגי המקביל לסיפור הלאומי. דמיון חומרי הוא מודל של מחשבה שטבע הפילוסוף גסטון בשלאר, בשנים של התעמקות בארבעת יסודות החומר — אדמה, מים, אוויר ואש — ובאופני התגלמותם בדמיון וביצירה. הדמיון החומרי משגשג בדיאלוג בין חומרי העולם ובין דימויים קדומים, ארכיטיפים שנאספו בתודעה האנושית ונטבעו בהכרתנו.

האמנים המשתתפים: ווליד אבו-שקרה, אתי אברג'יל, לארי אברמסון, עליזה אורבך, אביבה אורי, חנה אורלוף, ברכה ל' אטינגר, צבי אלדובי, אלימה, מעיין אליקים, דליה אמוץ, ליאון אנגלסברג, קטה אפרים-מרכוס, אריה ארוך, ביאנקה אשל-גרשוני, יוסף בודקו, יהושע (שוקי) בורקובסקי, יעל בורשטיין, נפתלי בזם, ארנון בן-דוד, איתן בן-משה, אסף בן-צבי, "בצלאל", עדינה בר-און, עדו בר-אל, יואב בראל, שמואל בק, אדם ברג, יוסי ברגר, בלה בריזל, דגנית ברסט, מיכה בר-עם, ציבי גבע, נחום גוטמן, יצחק גולומבק, מיכאל גיטלין, דוד גינתון, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, מיכאל גרובמן, מיכאל גרוס, יהושע גרוסברד, משה גרשוני, אליהו גת, משה גת, נורית דוד, שושנה היימן, שמואל הירשנברג, יוסף הלוי, מיכל הלפמן, עמנואל הצופה, גל וינשטיין, יוסף זריצקי, אירית חמו, שחר יהלום, אתי יעקובי, רות דורית יעקובי, מרים כבסה, חן כהן, מירית כהן, פנחס כהן גן, רפי לביא, יהודית לוין, פנחס ליטבינובסקי, אלה ליטביץ, בתיה לישנסקי, הלמר לרסקי, משה מטוסובסקי, יעקב מישורי, אברהם מלניקוב, מריאן, מיכל נאמן, איברהים נובאני, יהושע נוישטיין, נורה ונעמי, משה ניניו, לאה ניקל, אפרת נתן, מריה סאלח-מחאמיד, אבי סבח, מיכאל סגן-כהן, סולטנה סורוז'ון, הדס סט, פסח סלבוסקי, פורת סלומון, אבשלום עוקשי, אלי פטל, מרדכי פיטקין, סיגל פרימור, נעמה צבר, בן ציון, זויה צ'רקסקי-נאדי, חיים קיוה, משה קסטל, אורי קצנשטיין, יחיאל קריזה, זאב רבן, ראובן רובין, גלעד רטמן, דוד ריב, רחל שביט, בנו שוץ, יעקב שטיינהרדט, משה שטרנשוס, רות שלוס, שמואל שלזינגר, הנרי שלזניאק, יחיאל שמי, פאטמה שנאן, ציונה תג'ר, יגאל תומרקין

אוצרת: דלית מתתיהו | ללא תאריך נעילה

מאמר זה עוסק ברמת הידע והמודעות באשר לשינוי האקלים והשפעתו על הבריאות בקרב צוותי רפואה וסיעוד בבתי חולים בישראל על בסיס שאלון שהועבר בקרב 202 אנשי צוותים סיעודיים ורפואיים במחלקות לרפואה דחופה ופנימית.

שינוי אקלים נחשב אחד האיומים החמורים לבריאות הציבור במאה הנוכחית. על מערכת הבריאות להיערך להתמודדות איתו ועם השלכותיו, ולעובדיה תפקיד חשוב בהיערכות. למרות זאת, מחקרים מעטים בדקו את הידע ואת המודעות של צוותי הרפואה והסיעוד ואת נכונותם לפעול לקידום ההיערכות במערכת הבריאות. מהמחקר עולה שאנשי הצוותים הרפואיים והסיעודיים הם בעלי ידע ומודעות ברמה גבוהה בנושא של שינוי האקלים. המשתתפים ייחסו רמת חשיבות בינונית־גבוהה להטמעה של תוכני לימוד בנושא שינוי האקלים והשפעותיו בלימודי הרפואה והסיעוד והצהירו על רמה בינונית־גבוהה של נכונות לפעול בנושא. ממצאי המחקר מצביעים על ידע ועניין בקרב עובדי מערכת הבריאות בישראל בתחום שכמעט לא נחשפו אליו בהכשרתם המקצועית. רמת

הידע בקרב הצוות הסיעודי גבוהה במעט מרמת הידע בקרב הצוות הרפואי. לא נמצאו הבדלים גדולים ביניהם לפי רמת ותק והכשרה. ממצא זה הולם את הממצא שלפיו עיקר הידע בתחום נרכש באינטרנט או בטלוויזיה, ולא בהכשרות מקצועיות. במערכת הבריאות בישראל טרם פותחה תוכנית הכשרה לצוותים המטפלים כחלק מן ההיערכות לשינוי האקלים. ממצאי המחקר המוצג כאן יכולים לסייע בפיתוח תוכנית מתאימה שתרתום את הצוותים להתמודדות עם משבר האקלים.

Knowledge and Awareness of Climate Change and Public Health among Nursing and Medical Staff in Israel’s Health System / Aiham Gotani, Maya Negev 

Climate change is currently one of the most serious threats to public health. The health system, therefore, must prepare itself for the crisis and its consequences. Although health system employees play an important role in this regard, few studies have examined knowledge, awareness, and readiness to act among nursing and medical staff. This paper addresses the issue, based on data collected from a questionnaire that was distributed to 202 employees of emergency and internal medicine wards in various Israeli hospitals. Results show that participants demonstrated a high level of knowledge and awareness of climate change. They attributed moderate-high importance to the inclusion of study material on climate change and its impacts and declared moderate-high readiness to act on this issue. Thus, employees of Israel’s health system demonstrated knowledge and interest in a field to which they received scant exposure during their professional training. Nursing staff were slightly more knowledgeable than medical staff, but no significant differences were found. Likewise, levels of experience or training were not differentiating factors. This concurs with the finding that most knowledge on the topic is acquired from the internet and television, and not through professional training. A climate-change preparedness program has not yet been developed for Israel’s health system. Our findings, which indicate high knowledge, moderate awareness, and moderate-high readiness to act, supports the need for development of an appropriate program to recruit these staff members for action on climate change.

בעקבות שינויי האקלים יגברו תדירותם ומשכם של גלי חום וקור, הצפות, שרפות ומספר המקרים של קריסת תשתיות חשמל. כבר היום ההערכה היא שמיליונים ברחבי העולם סובלים מאי־ביטחון אנרגטי, והצפי הוא שמספרם יגדל בגלל קושי הולך וגובר להבטיח אנרגיה מספקת לצרכים הבסיסיים של משק הבית, ובייחוד קירור, חימום, בישול והפעלה של מכשירים חשמליים. זמינות ונגישות של תשתיות אנרגיה הן רכיב ליבה של חוסן קהילתי, שהוא יכולתה של קהילה להבטיח בריאות ורווחה לחבריה בעיתות שגרה ובתקופות משבר. הספרות המחקרית מלמדת כי מיעוטים אתניים נמצאים בסיכון גבוה יותר לחוות עוני אנרגטי ורמות נמוכות של חוסן קהילתי וכי הם פגיעים במיוחד להשלכותיהם. מטרת המחקר המוצג כאן היא לבחון את הקשר שבין עוני אנרגטי ובין חוסן קהילתי בקרב האוכלוסייה הערבית במשולש ובקרב האוכלוסייה הבדואית ביישובים מוסדרים ובכפרים בלתי מוכרים בנגב באמצעות שאלונים המשלבים מדדים סובייקטיביים של תחושת עוני אנרגטי לצד תפיסות של חוסן קהילתי.

ראשית נמצא כי בקרב כלל משקי הבית שהשתתפו במחקר, שיעור המחוברים ישירות לתשתית החשמל הארצית חלקי בלבד. שנית, בקרב המשתתפים הבדואים נמצא קשר שלילי בין חוויות הקשורות לעוני אנרגטי ובין תפיסות של חוסן קהילתי, בפרט אלו הקשורות למוכנות לחירום ולאמון במנהיגות המקומית. הדבר מצביע על קבוצת אוכלוסייה זו כפגיעה במיוחד בעיתות חירום ומשבר. מסקנת המחקר היא, בין היתר, שמחסור בגישה לתשתיות חשמל בישראל אינה בעיה של פרטים או של משקי בית יחידים אלא בעיה מבנית, ויש לטפל בה ברמה הקהילתית, המוניציפלית והלאומית.

Energy Insecurity during Climate Change: Implications for Community Resilience / Haneen Shibli, Na'ama Teschner, Stav Shapira

Climate change is expected to increase the frequency and duration of heat waves and cold spells, along with floods, fires, and electricity supply interruptions. Today, it is estimated that millions of people worldwide suffer from "energy insecurity" (EI), and their numbers are expected to rise as it may become more difficult to ensure sufficient energy for basic household needs such as heating, cooling, lighting, and cooking. The availability and accessibility of energy infrastructure is a core element of community resilience (CR), which is defined as a community's ability to promote health and well-being and cope with and recover from adversity. Ethnic minorities are less likely to be energy secure and more likely to experience low levels of CR. This study explores the association between indices of energy insecurity and perceived community resilience among groups within the Arab population in Israel, using two self-report questionnaires about experiences related to EI and CR. The results reinforce existing data and indicate that the proportion of households connected to the national electricity grid through another client or not at all is high among participants. Second, EI is negatively associated with CR only among the Bedouin population, particularly the indices of "emergency preparedness" and "trust in leadership," which emphasizes the vulnerability of these communities during times of emergency and crisis. Therefore, we conclude that EI is not only an individual or household burden, but an issue with broader communal and social implications, requiring the response of decision-makers at community, municipal and national levels.

מאמר זה עוסק בקשר שבין שינויי האקלים, שיח האקלים המלווה אותם והכיבוש הישראלי. המאמר הוא פרי עבודת שדה אתנוגרפית הבוחנת כיצד רועים פלסטינים, החיים בשטחי C תחת שליטה ישראלית, חווים את לחצי הכיבוש ואת לחצי האקלים ומתמודדים עימם. המאמר מראה כי לחצים אלה מצטיירים ככוחות שאינם ניתנים להפרדה, ואף מכוננים זה את זה.

טענתנו היא שהכיבוש מתפקד עבור הרועים הפלסטינים גם כמשטר אקלימי וכסוג של אלימות סביבתית־אקלימית המייצרת סוציו־אקולוגיה חדשה של פגיעוּת, שבתוכה משתבשים מנגנוני החוסן וההסתגלות האקלימיים של קהילות הרועים. בחלקו האמפירי של המאמר נתאר את השיבושים הסביבתיים המתרחשים כתוצאה מפרקטיקות מדינתיות של שליטה ישראלית ומפרקטיקות מתנחליות לא־מוסדרות של השתלטות על שטחי מרעה, הגבלת תנועת עדרים ומניעת גישה למים ולמשאבים נוספים. פרקטיקות מגוונות אלה מעצבות מחדש את דפוסי הרעייה והתנועה העונתיים של הרועים הפלסטינים ועדריהם.

חלקו התאורטי של המאמר מעוגן במסגרת שמציעה האקולוגיה הפוליטית כאפיסטמולוגיה הבוחנת באופן ביקורתי את המונחים החדשים־ישנים הרווחים הן במחקר והן במדיניות של משבר האקלים. המאמר מתמקד בפער שבין מונחי שיח האקלים ובין האופן ששינויי אקלים הדרגתיים מצטלבים עם לחצים אחרים. בהיבט התאורטי טענתנו היא שאף על פי שהרועים הפלסטינים בקהילות הנחקרות יודעים להתמודד עם תופעות אקלימיות כמו בצורת ממושכת, שיטפונות ותנאי חום קשים, תנאי החיים תחת כיבוש מכוננים אותם כפליטי אקלים. הסיבה לכך היא שהכיבוש משבש את הנדידה העונתית של קהילות הרועים הנוודיות־למחצה ומערער את הגמישות, את החוסן, את הידע האקלימי ואת ההסתגלות לשינויי אקלים עונתיים ושנתיים המאפיינים קהילות רועים באזורנו ובעולם. כלומר, מונחי שיח האקלים הרווח מקבלים משמעות חדשה בהקשר של קהילות אלה.

המאמר מבקש לתרום לפיתוח "אקולוגיה פוליטית של ישראל ופלסטין" כשדה מרכזי במחקר החברתי של שינוי האקלים.

The Climate of Occupation: Climate (im)mobilities and Environmental Disruptions in Pastoralist Communities in Area C / Miri Lavi-Neeman, Shahar Shilohach

This paper explores the nexus between the Israeli occupation and climate change as experienced in pastoralist communities in Area C in the Jordan Valley and Samaria. An ethnographic study of these Palestinian communities forms the basis of this paper, which argues that formal and informal practices of occupation, such as land grabs and enclosures of grazing function as a social ecological regime to produce a new social ecology of vulnerability, resilience, and climate immobilities. The paper draws on the ways in which political ecology, as an epistemological framework, engages with climate change studies. It argues theoretically that investigating the nexus between the occupation and climate change illuminates the ways we understand climate concepts and vocabularies that now compose the new hegemonic discourses of climate research and policy. The paper contributes to the understanding of pastoralism's limits and its possibilities as a mitigating practice of coping with climate change. In addition, it highlights the importance of understanding climate change as articulated with other pressures in producing vulnerability and precarity. Finally, the paper attempts to further develop a political ecology of Israel/Palestine as a powerful framework for investigating sociopolitical dimensions of climate change in the region.

שירת אקלים היא שירה הנכתבת בתגובה למשבר האקלים העולמי; במרכזה – קינה על הפגיעה בטבע, ובכללו רכיביו החיים והדוממים. המאמר מתאר את אופני הפעולה של שירת האקלים ומראה כיצד הנושא הזה, המורכב והקשה להמחשה, מעוצב מבחינה פואטית.

הממצא הבולט העולה מן הבחינה המדוקדקת של ארבעת השירים שנבחרו למאמר הוא השימוש הנרחב ששירת אקלים עושה באקפרסיס – תיאור שירי של דימוי ויזואלי. בעיקרו של דבר, שירת אקלים מגיבה לתצלומים אייקוניים מן התקשורת המתעדים זירות של משבר האקלים בעולם. מהלך פואטי זה מאפשר למשוררים ולמשוררות ישראלים לצאת מן המסגרת המקומית המצומצמת יחסית המאפיינת את השיח השירי היהודי־עברי־ישראלי ולחבור אל משוררי אקלים בעולם המערבי – כולם פועלים ומגיבים למען הגשמתה של מטרה משותפת.

Climate Poetry: Climate Crisis and its Representations in Contemporary Israeli Poetry as a Special Kind of Ekphrasis / Vered Tohar, Adi Wolfson

The global climate crisis has spawned a genre of climate poetry centered on mourning the damage to nature and its biotic and abiotic components. This article describes how climatic poetry functions, and how a complex subject that is difficult to describe is poetically shaped. The main finding that emerged from the poems we examined was the use of ekphrasis, a detailed description of a work of visual art. We found that Israeli climate poetry responds to iconic photographs from global media that document, describe, and respond to scenes of climate change. Through this literary device, Israeli poets can break out of the relatively limited, local framework that characterizes Jewish-Hebrew-Israeli poetic discourse. Together with climate poets in the West, they will be able to respond to the crisis and work towards a common goal.

בעשור האחרון הצטברו עדויות מחקריות על פגיעוּתן הייחודית של נשים באירועי אקלים קיצוני. בעיקר מתועד העומס הלא־פרופורציונלי המוטל על נשים כתוצאה מנזקים בריאותיים, דפוסים מגדריים בחלוקת התפקידים במשפחה והעלייה במספר מקרי האלימות המגדרית בעת אירועי חירום אלו. בעוד הספרות המחקרית מציעה קשת של כלים לחיזוק ההתייחסות למגדר בתוכניות היערכות למשבר האקלים, טרם אומצה החשיבה המגדרית בפיתוח של תוכניות היערכות מקומיות, ולא נבחנו התנאים הניהוליים המקשים על יישומן. משבר הקורונה עשוי להיות חלון מדיניות לקידום התייחסות מגדרית בהיערכות לאירועי חירום אקלימי, מאחר שהצרכים הייחודיים לנשים כאימהות, כעובדות וכבנות זוג במערכות יחסים אלימות נותרו ללא מענה מספק.

מחקרנו בחן באילו תנאים ההשלכות המגדריות של משבר הקורונה עשויות לשמש חלון מדיניות לקידום נקודת מבט מגדרית בתוכניות היערכות מוניציפליות למשבר האקלים. בהסתמך על 20 ראיונות עם מנהלים ומנהלות מהדרג הבכיר ברשויות מקומיות בישראל, ממצאי המחקר חושפים כיצד הם מבינים את ההיבט המגדרי במצבי חירום ומהם החסמים להכללת שוויון מגדרי בפיתוח של תוכניות היערכות למצבי חירום אקלימי. יישומה של הפרספקטיבה המגדרית שפותחה במחקרנו תרם לחשיפת החסמים המרכזיים להפקת לקחים. נמצא כי הכרה חלקית בפגיעוּת המגדרית לצד ביטחון בהתנהלות של הרשות המקומית, דיאלוג חסר בין המחלקות ברשות המקומית והתפיסה המקובלת היום בישראל של ניהול אוכלוסייה בחירום מקשים על התהליך של הפקת לקחים מן ההתמודדות עם ההשלכות של משבר הקורונה לצורך אימוץ מדיניות המודעת למגדר בהיערכות לקראת מצב החירום הבא.

A Gender Perspective on Local Authority Adaptation Plans for Climate Change : COVID-19 as a Policy Window / Karni Krigel, Anat Tchetchik, Nir Cohen and Orly Benjamin

Over the past decade, evidence has pointed to the differentiated vulnerability of women to extreme climate events, This is manifested by the shouldering of increased healthcare needs and exposure to surging gender violence. Mechanisms proposed for addressing this situation have not been implemented, leading to a neglect of the needs of women as mothers, employees and abused partners during the COVID-19 crisis. Up until recently, a gender perspective was not applied to the analysis of local authority adaptation plans for climate change. Lessons learned during the COVID-19 crisis could constitute a policy window for promoting gender understanding in plans related to climate emergencies.

Our study aims to present a gender perspective on emergency planning and management in local governments while examining the heightening of gender awareness reflected in these plans. For this purpose, twenty senior administrators in local authority agencies were interviewed about their management of the COVID-19 crisis and about any lessons that could be applied to climate emergencies. The analysis revealed two administrative barriers to the incorporation of gender awareness in climate change planning. The first was a dissociation between the sense of confidence in managing the crisis and the reality of lack of response to gendered needs; the second disconnected the transfer of responsibility to welfare departments from relevant tool kits for understanding extreme climate events and their gendered significance. We discuss these gaps, keeping in mind that a discourse of climate justice and its gendered ramifications has been slow to forge.