גיליונות

מאמר זה בודק כיצד מיוצגים אירועי מחאת 2023 בעיתונות הצרפתית המקומית, המסווגת כ"תקשורת אתנית". העלייה מצרפת, השלישית בגודלה אחרי העלייה מברית המועצות ומארצות הברית, הביאה קהל רחב הזקוק לעיתונות בשפתו ובלשונו, ומתווכת בינו לבין המציאות הנרקמת במדינתו החדשה. המאמר בוחן את נקודות הממשק שבין משבר ההגירה שחווים העולים מצרפת מאז שנות ה־2000 לבין משבר הזהות הנוכחי של החברה הישראלית, כפי שזו מצטיירת בדפי העיתונות הכתובה בצרפתית. מניתוח מאמרי דעה ודיווחים על אקטואליה, הקשורים במישרין או בעקיפין למחאת 2023, ניתן לראות כי נקודת המפגש בין שני המשברים חושפת את הזהות ההיברידית של העולים, המשלבת בין רכיבים יהודיים, צרפתיים וישראליים. ניתוח הדוגמאות מלמד כיצד הפרשנויות והתגובות למחאה משתמשות בנרטיבים מדומיינים לאומיים שונים, ולעיתים אף מערבבות ביניהם. כך, ניכר כי המדומיין הלאומי הצרפתי־יהודי ממשיך להיות נוכח בקרב אוכלוסיית המהגרים, ומבצבץ ללא הרף בניסיון לפרש את המציאות הנוכחית. מדומיין זה מייצר שיבושים והפרעות בניסיון לקרוא את המפה הפוליטית הישראלית. בדומה לכך, הנוסטלגיה ל"ארץ ישראל", המתקיימת – לפי תפיסה מדומיינת זאת – ברצף היסטורי מאז ימי התנ"ך ועד ימינו אנו, ו"המדומיין" של מדינת ישראל כמרחב בטוח ליהודי בדתו ובלאומו, מקשים לעיתים (במקום לתווך ולהקל) על הכרת המגוון התרבותי והפוליטי בישראל, על שלל אוכלוסיותיו ועמדותיהן.

Immigration, imaginaries, crisis: The 2023 protests viewed through the French-language press in Israel \ Maya Michaeli and Galia Yanoshevsky

The aliyah from France has resulted in a large readership that needs to be informed of local news in their own language. This article examines how the 2023 Israeli protests against the judicial overhaul were reflected in the local French-language press. It explores junctions between the immigration crisis experienced by French new immigrants since the 2000s and the current identity crisis in Israeli society, as depicted in the pages of the Israeli French-language press. An analysis of op-eds and articles on current affairs related to the protests demonstrates how – at the crossroads of the two crises – a hybrid identity is identified combining Jewish, French, and Israeli imaginaries. Examples show how the interpretations and responses to the protest make use of the various imagined national narratives, sometimes even using one to explain the other. Thus, the French national imaginary continues to be activated when immigrants seek to interpret the current events in their new homeland. This contact between imaginaries can prove to be disruptive while trying to make sense of the Israeli political map. Similarly, the nostalgia for the imaginaries of the "Land of Israel," that draw a line from ancient times to the present day, as well as those of the State of Israel as a refuge for the Jewish people and a safe haven for Jewish culture, sometimes obstruct "cultural translation" and block the ability to recognize Otherness or a variety of existing positions and opinions in Israeli society.

החברה החרדית, ובעיקר הנשים בה, התאפיינו באופן מסורתי בשיעורי הצבעה גבוהים, אך באוריינות ומעורבות פוליטיות נמוכות. המאמר הנוכחי מציג את התפתחות אוריינותן הפוליטית של נשים חרדיות מן הזרם המרכזי סביב השינוי המשטרי והמחאה הסובבת אותו. ממצאי המחקר מגלים שאף כי על פני השטח נשים חרדיות ממשיכות להרחיק עצמן מאוריינות פוליטית, הפחד המלווה אותן לנוכח המשבר המשטרי מהווה תמריץ לפיתוח אוריינות פוליטית נרחבת, ובמידה פחותה – גם פעילות פוליטית, בעיקר סביב חקיקה בעניין תהליכי ההסמכה במקצועות הטיפול. המאמר תורם להבנת השפעתם של המשבר והמחאה על החברה החרדית ועל שילובה בחברה הישראלית בתקופת הניסיון לשינוי משטרי והמחאה נגדו, ולהבנה מקיפה יותר של הקשר בין דת, מגדר ואוריינות פוליטית.

The rising political literacy of Haredi women in Israel in the wake of the regime crisis of 2023 \ Tehila Gado, Sari Vardi, Yehudit Miletzky and Michal Frenkel

Traditionally, Israel's Haredi population – particularly the women – were known for high voting rates but low political literacy and engagement. The current article discusses the development of political literacy among mainstream Haredi women in response to the regime crisis of 2023 and the political unrest surrounding it. We show that, despite their outward resistance to political involvement, the fear that has accompanied the political crisis has been an incentive for the growth of political literacy and, to a lesser extent, political activism. This has been most evident around proposed changes in the certification processes for healthcare professions. The article contributes to the understanding of the impact of the crisis and the protests on the Haredi population and its integration into Israeli society, and the relationship between religion, gender, and political literacy.

מאמר זה הוא הצעה פרוגרמטית, שנכתבה בהשראת מרקס, גראמשי ובורדייה, לניתוח מעמדי של החברה הישראלית. נטען כי מתחילת התקופה הניאו־ליברלית התגבשו שני גושים מעמדיים: האחד – מעמד שליט, הכולל בעלי הון עולמי ומקומי וכן מעמד משרת, שהוא שכבה גבוהה של אנשי מקצוע ומנהלים המשרתת את ההון; והאחר – מעמדות עממיים מגוונים, בהם מעמד בינוני עממי, מעמד פועלים מקצועי ומעמד פועלים שולי.

המעמד המשרת החדש צמח במקום המעמד הבינוני המבוסס שנשען על חוזה עם המדינה. בחלקו הוא נמצא בחוזה גלוי עם ההון, וממלא תפקידי ניהוג בשדה הכלכלי. בחלקו האחר הוא משרת את האינטרסים של ההון מתוך עמדות בכירות בשירות המדינה או בתרבות (תקשורת, אקדמיה) – אלה מקיימים חוזה שירות, סמוי בעיקרו, עם ההון. המעמד המשרת החדש מכונן יחסי כפיפות עם המעמדות העממיים, תוך הפעלת כוחו של ההון, הקובע גורלות וגבולות מציאות. אף שיחסי הכפיפות בעלי עוצמה, הם אינם שוללים לחלוטין מהכפופים שליטה וביטוי. בראש המעמדות העממיים ניצב המעמד הבינוני העממי, אך הוא שרוי ב"ריבוד מרובה" – אתנו־לאומי, מקצועי, מִגדרי – ובתחרות עזה על נכסים (הון כלכלי, חברתי ותרבותי). אשכנזים, מזרחים, ערבים ואחרים מפוזרים באופן שונה על פני מעמדות אלה, וממשיכים להיבדל זה מזה. בידול זה יכול להתקיים באופן חבוי באמצעות כינון "עצמי" ו"קומונסנס" קהילתי נפרד. האינדיבידואציה – אשר שמה דגש על הפרט היזָּמי – חודרת לכל רובד. בניגוד לצפוי, היא אינה מפוררת את המעמדות, אלא מעצימה אותם בדרכה הייחודית.

Class in Contemporary Israeli Society: Guidelines for Future Research \ Rami Adut, Dani Filc, Sara Helman

This programmatic paper, inspired by Marx, Gramsci and Bourdieu, presents a class analysis of Israeli society. We suggest that, since the rise of neoliberalism, two major class blocs have emerged in Israel. These are comprised of a ruling class, composed of rising global and local capitalists plus service professionals, and the popular classes. The latter group are characterized by their heterogeneity, within which we can distinguish a popular middle class, a skilled working class, and a marginal class.

The new “service class," characterized by its contract with capital, has replaced the upper-middle class that had served the State. Part of this class holds direct contract with capital owners, playing a steering role in economic fields. Others serve capital ends while being employed in senior positions in public service or cultural realms (media, academia), and maintain a tacit contract with capital. The "new service class" forms relations of subordination with the popular classes, exercising capital's determining power over them. Yet, these relations do not completely deprive the subordinated of their voice and agency.

The popular middle classes are characterized by "multiple stratification" on an ethno-national, professional, or gender basis; and in fierce competition for assets (economic, social, and cultural capital). Ashkenazis, Mizrahis, Arabs, and others are distributed unevenly along the popular classes. These ethnic distinctions might exist covertly through a distinct "self" and communal "common sense". Moreover, individuation plays a significant role in processes of class consolidation, paradoxically strengthening them.

מחקר אתנוגרפי זה עוקב אחר דרכי עיצובם של טקסי "קבלת שבת" בקהילה חילונית יהודית בישראל בעשור האחרון. בהתבסס על עבודת השדה אנו טוענים שטקסי המעבר לשבָּת בקהילה זו מעצבים זמן נבדל, שמגלם רליגיוזיות וערכים ליברליים בשלושה ממדים – אישי, קהילתי ותיאולוגי. בממד האישי, בני הקהילה משתמשים במדיטציה ככלי לשינוי. בממד הקהילתי, הם מעצבים מחדש טקסים שונים, בהם ברכת רפואה לחולים. ברכה זו מבטאת עבורם הכרה בסבל אחרים בקהילה. בממד התיאולוגי, לאורך השנים הם מבררים מהי דמותו ומשמעותו של אלוהים בעבורם, ומותחים ביקורת על דמות האל במובנהּ האורתודוקסי. כנגד חולין וטהרנות חילונית מחד גיסא ואורתודוקסיה דתית מאידך גיסא, המעבר מיום שישי לשבת הופך בקהילה זו לזמן לימינלי, פוסט־חילוני, שלתוכו יוצקים משמעות חילונית פעילה. קבלת שבת זו מהווה נייר לקמוס להבנת עיצובה של חילוניות בישראל בראשית המאה ה־21. בהקשר תיאורטי רחב יותר, ניתוח פרגמטי של פוסט־חילוניות מקומית מציע להמשיך ולפתח את ביקורת תזת החילון הסוציולוגית בעזרת הצבעה על תהליכי שינוי ועיצוב של ממדים ספציפיים, דוגמת זמן, בקהילה חילונית מקומית.

Post-secular time: Forming Kabbalat Shabbat rituals in an emerging Jewish Israeli community \ Yehonatan Hershberg and Yehuda C. Goodman

This ethnographic study follows the emergence of Kabbalat Shabbat rituals over the last decade in a secular Jewish community in Israel. Drawing on the fieldwork, we argue that this community’s celebration of the transition to Shabbat forms a distinct time that embodies religiosity and liberal values ​​in three dimensions – personal, communal, and theological. First, community members use meditation as a tool for personal change. Second, they redesign various rituals, including a blessing for the sick, thus expressing solidarity with members’ suffering. Third, over the years, they have sorted out the images and meanings of God to suit their own values, and criticize the image of God in its Orthodox sense. Against secular purism on the one hand and religious orthodoxy on the other, this community imbues the transition from Friday to Shabbat with secular meanings inserted into a post-secular time. Their Kabbalat Shabbat is a litmus test for understanding the formation of secularism in Israel at the beginning of the twenty-first century. In a broader theoretical context, a pragmatic analysis of post-secularism suggests further developing the critique of the sociological secularization thesis by pointing out processes of change and the formation of specific dimensions, such as time, in a local secular community.

מאמר זה מתאר ומנתח יוזמה תיירותית של מדריכי טיולים פלסטינים מחברון, שהקימו ערוץ יוטיוב הנושא את השם "ילא מענא ע-פלסטין (يلا معانا ع فلسطين) בתרגום חופשי "בואו אתנו לפלסטין"), המציע סיורים רגליים מצולמים בשפה הערבית בחברון/אלח'ליל ובכל רחבי הגדה המערבית. הערוץ הוקם בתקופת הסגרים של מגפת הקורונה.

במוקד המאמר סיור שנערך וצולם בשכונת אלקזזאזין שבעיר העתיקה של חברון/אלח'ליל.[1] הפעילות התיירותית של מארגני הסיור נבחנת לאור מושג "המבט התיירותי" (Tourist Gaze), שטבע הסוציולוג ג'ון אורי (Urry). המושג מתאר את החוויה התיירותית כהבניה חברתית המבוססת בעיקרה על חוש הראייה ועל משטרי מבט, וכן לאור הפילוסופיה המרחבית של הפילוסוף מישל דה סרטו, הבוחנת את הזיקות בין אופני הידיעה והמרחב. במהלך הדיון אבקש להצביע על שורת המתחים המכוננים את המבט התיירותי הכפול בשכונת אלקזזאזין ואת המערכת הסמיוטית שהוא מזמן לצופים/תיירים. העיון בסיור מלמד על השפעת הסגרגציה הנאכפת על תושבי העיר העתיקה בשל הכיבוש הישראלי ועל זו הנובעת מִסיבות חברתיות ומעמדיות, על תוכני הסיורים של מדריכי "ילא מענא ע-פלסטין".

[1]   אני כותבת את שמה הערבי והעברי של העיר הפלסטינית מתוך רצון להתייחס בו־זמנית לזיקות המסורתיות וההיסטוריות של יהודים אל חברון.

Representing the “lost steps”: Online tours by Palestinian tour guides in the Old City of Hebron/Al Khalil \ Ronit Hemyan

This article analyzes and describes the touristic initiatives of Palestinian tour guides from Hebron/Al-Khalil, who established a YouTube channel called Yalla Ma'ana e [Ala] Palestine (يلا معانا ع فلسطين). The channel, initiated during the COVID 19 closures, offers guided walking tours in Arabic that are filmed with a cellphone camera in Hebron/Al-Khalil and throughout the West Bank. The focus of this article is a particular tour conducted and photographed in the Alqazazin neighborhood in the Old City of Hebron/Al Khalil. The touristic performance of the tour guides has been analyzed by combining two conceptual frameworks. The first is based on the spatial philosophy of Michel de Certeau, which examines the relationship between modes of knowledge and space. The second applies the concept of the sociologist John Urry’s “tourist gaze (which describes the tourist experience as a social construction based mainly on the sense of sight), and gaze regimes. During the discussion, I highlight the line of tensions that constructs the double gazes in the Alqazazin neighborhood. The article shows how the narrative produced during the tour is affected by the segregation enforced by the Israeli occupation and the social alienation – an added circle of segregation – that the residents of Al-Khalil feel towards the residents of the Old City.

מאמר זה מבקש לחקור את שיח זכויות הלהט"ב בקולנוע ובווידיאו ישראליים. חלק מהסרטים הישראליים, דוגמת הבועה ובננות, מקדמים שיח הומונורמטיבי והומולאומי של זכויות להט"ב, המונחה על־ידי נרטיב פרוגרסיבי הנע ממסורתיות למודרניות, מבושה לגאווה, מהומופוביה ומן הסודיות של הארון לשחרור ולזהות מינית הומואית המבוססת על ערכים וקריטריונים מערביים. בניגוד לכך, סרטוני הווידיאו של ליין המסיבות ההומואי המזרחי "אריסה" מותחים ביקורת על הנחות היסוד של פוליטיקת הזהות המינית המערבית, ההומונורמטיבית והומולאומית של הקהילה הלהט"בית בישראל. הם משתמשים בפרקטיקות של אי־הזדהות ושל פרפורמטיביות קווירית במסגרת התרבות הישראלית הדומיננטית, ובה בעת חותרים תחת הנורמות החברתיות שמְּמַשטרות זהויות לנורמטיביות לאומית, מינית, מגדרית ואתנית. סרטוני וידיאו אלה מציגים משא ומתן מורכב עם האידיאולוגיה הרשמית, ומציעים דרכים קוויריות מזרחיות חדשות של קיום בעולם, שאינן מבוססת על זהות לאומית או מינית משותפת.

Homonationalism, disidentification, and queer performativity: The Arisa Mizrahi party line videos / Raz Yosef

This article explores the homonormative and homonational politics and the discourse of LGBT rights in contemporary Israeli film and video. Some Israeli films, such as The Bubble and Cupcakes promote homonormative and homonational discourse. This has been guided by a progressive trajectory from traditional societies to modernity, from shame to pride, from homophobia and the secrecy of the closet to gay sexual liberation and identity that follows Western standards. In contrast, the Arisa Mizrahi party line videos critique the underlying premises of the homonormative and homonational sexual identity politics of the LGBT community in Israel. They use queer performative practices of disidentification within mainstream culture, while simultaneously subverting the social norms that regulate identities into national, sexual, ethnic, and gendered normativity. These videos present a complex negotiation of dominant ideology, creating new Mizrahi queer ways of being in the world that are not based on a shared national or sexual identity.

מיתוס המצור (מיתוס מצדה) הוא אחד המיתוסים המרכזיים שקנו אחיזה בתרבות הישראלית. דניאל בר־טל מגדיר את המצור כמצב מנטלי המאגד את (היהודים) הישראלים על יסוד ההנחה שהם מצויים לבדם בעולם עוין, ונתונים תחת איום תמידי (בר־טל, 1984). מיתוס המצור השתרש גם בקולנוע, כפי שהראה ניצן בן־שאול (בן־שאול, 1989), והוא בא לידי ביטוי בסרטים אפוקליפטיים, שכמו משחזרים את הנרטיב של מצדה ומבטאים את החרדה מפני חורבן עתידי: "הדרך לעין חרוד" (ערן, 1990), "החיים על פי אגפא" (דיין, 1992) ו"אגדת חורבן" (דר, 2021).

על רקע הדיסטופיות הללו בולטת בייחודה סדרת האנימציה הטלוויזיונית "סוף הדרך" (ברגר וששון, 2019), שניתן לראותה בה דיסטופיה אנומלית. הסדרה, שיוצריה פונים במופגן לדור האינסטגרם והטיק־טוק, בנויה מפרקים קצרצרים בני חמש דקות. עלילתה מתארת את קורותיהם של כִּנרת וירדן, אח ואחות המשוטטים בישראל ביום שאחרי השואה הגרעינית, בחיפוש אחר אחיהם הצעיר. המסע בישראל הפוסט־אפוקליפטית מזמֵן לשניים מפגשים משעשעים ומסמרי שיער עם פָּרות רצחניות, חייזרים תבוניים, רובוטים ענקיים, מוטציות ומפלצות שכמו הגיחו מעולם הקולנוע והטלוויזיה.

אראה כי באמצעות השילוב בין היסטוריה אלטרנטיבית, עיצוב מרחב פנטסטי, ודיון בתמות אוניברסליות וגלובליות, חותרים יוצרי הסדרה תחת תפיסת המצור, ופורצים את גבולות המרחב הישראלי לכל עבר: חיילים נאצים משתלטים על משרדי הממשלה בעת שאזרחים ישראלים מנסים להסתנן לאריתריאה, יהודים וערבים חולקים מרחב משותף בעיר מודיעין, ובירושלים מתגלה ים שבקרקעיתו שוכנת ממלכה סודית. כך, באמצעות תרחישי בלהה, פחדים וחרדות, חוגגים יוצרי "סוף הדרך" את סוף העולם ומציירים את השואה הגרעינית כנקודת התחלה, הטומנת בחובה תקווה לפריצת המצור המנטלי שבו שבויים הישראלים, ואפשרות לחיבור עתידי של מדינת ישראל אל משפחת העמים ואל המרחב הגלובלי.

What a jolly apocalypse! \ Dor Yaccobi

Against the background of typical Israeli apocalyptic films such as Doomsday (Eran, 1990), Life According to Agfa (Dayan, 1992), and Legend of Destruction (Dar, 2021) – which reflect anxiety associated with Israeli siege mentality, the TV animation series Dead End (Berger, 2019) is refreshingly unique. The series comprises short, five-minute episodes targeting the Instagram and TikTok generation. Its plot follows the experiences of a brother and sister wandering around Israel on the day following a nuclear holocaust in search of their younger brother. The journey through post-apocalyptic Israel offers the two siblings amusing but also hair-raising encounters with murderous cows, sentient aliens, and huge robots.

I argue that, thanks to an exceptional combination of surreal space, absurd reality, and an elaborate intertextual network, Dead End challenges the Israeli siege mentality and transcends the boundaries of Israeli space in every direction: Nazi troops take over government offices, while Israeli citizens seek refuge in Eritrea; Jews and Arabs share a common space in the Jewish city of Modiin; an ocean is discovered in Jerusalem, complete with a secret kingdom buried in its depths. Unlike the abovementioned cinematic dystopias, the series presents a carnivalesque text that celebrates the end of the world. Oddly enough, it appears that the inconceivable nuclear disaster is not the end, but actually, a beginning offers hope for breaking the Israeli siege mentality and connecting the State of Israel to the global sphere.

נרטיב ציבורי רווח בשנים האחרונות טוען כי מעמדן של נשים נמצא במגמת שיפור מתמשכת, הודות לעלייה במודעות לאי־שוויון מגדרי, לפעולתם של ארגוני נשים ולחקיקות משפטיות עדכניות. כדי לבדוק טענה זאת אנחנו בוחנות במאמר זה ארבעה קונפליקטים בולטים שעימם מתמודדות נשים בישראל: פגיעות בגוף ובמיניות של נשים, השלכות הכלכלה הניאו־ליברלית על נשים מקבוצות מוחלשות, נשים במתח בין דת ומדינה; והמיקוח על מקומן של נשים בצבא. דרך בחינת קונפליקטים אלה נטען כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעיתים קרובות גל של התקדמות מוביל להתנגדויות ואף לרגרסיה. ההתדרדרות במעמדן של נשים בולטת במיוחד כשאנו בוחנות את המציאות החברתית־פוליטית מהפרספקטיבה של נשים מקבוצות מוחלשות. אי־השוויון המבני הממוסד שעימו מתמודדות נשים בספֶרה הציבורית ובמרחב הביתי מוביל להמשׂגת המהפכה הפמיניסטית בישראל (ובעולם) כ"מהפכה מושהית". יתרה מכך, נדמה כי בישראל של 2023 מהפיכה זו אף הולכת ומתרחקת. השנים האחרונות בישראל מאופיינות בהתרחשויות פוליטיות, לאומיות וכלכליות קשות, אשר העמיקו את אי־השוויון המגדרי בישראל, ועיצבו באופן משמעותי, גם אם לא קוהרנטי, את המשטר המגדרי בחברה הישראלית, ונראה כי הן יספקו לנשים עוד סיבות רבות למאבק.

Constant conflicts, persistent struggles: Contemporary gender relations in Israel \ Tair Karazi-Presler and Orna Sasson-Levy

A prevailing public narrative in recent years argues that the status of women is continuously improving, thanks to an increase in awareness of gender inequality; efforts by women's organizations; and recent legal legislation. To examine this argument, we explored four prominent conflicts faced by women in Israel: assaults on women's bodies and sexuality; implications of the neoliberal economy for women in marginalized groups; women trapped in the tension between religion and state; and the negotiation of women's roles in the military. Using these conflicts as points of reference, we argue that progress in the status of women has not been linear – waves of progress often lead to backlash and even regression. The deterioration in the status of women is particularly noticeable when examining the socio-political reality from the perspective of women from discriminated groups in Israel. The institutionalized and persistent structural inequality that women face in the public sphere and the domestic space leads us to consider the feminist revolution in Israel (and in the world) a “stalled revolution.” The last few years in Israel have seen complex political, national, and economic events that have deepened gender inequality and significantly shaped, even if not coherently, the gender regime in Israeli society. It seems that women still have many more reasons to fight.

"בתי המייסדים לתולדות עיירות הפיתוח" הינו פרויקט משותף לשלטון המקומי ולמשרד התרבות והספורט שנועד להציג את סיפורי החלוצים והחלוצות, בעיקר עולי ארצות צפון אפריקה, שהמשיכו את המעשה הציוני אך עד היום לא באו לידי ביטוי ציבורי בזיכרון הקולקטיבי.

"בית המייסדים" שדרות הוא חלק מפרויקט זה. הביקור בו מדגיש יוזמות שנהגו, נבראו ומומשו בשדרות, בתחומים שונים, ובמיוחד את האופן שבו הפכו תושבי העיר לדורותיהם את האתגרים להזדמנות וליצירה מהקמתה ועד ימינו.

במחצית השנייה של המאה ה־20 גילמה המכונית את חירות התנועה של תרבות הנגד, והיוותה ביטוי לחופש אישי, לניידות, למשובת נעורים ולתשוקה למרחבים. המכונית ומוזיקת הרוק נקשרו זו בזו במעשה של גילום הדדי בשל סמיכות הופעתן, אך גם משום שעבור דור הבייבי בומרס ביטאו ומימשו השתיים אותם ערכי ליבה: ערכים שהיו בלב המודרניזם ובה בעת מרדו בו.

השנים שבהן התגבש הרוק הישראלי כסגנון מוזיקלי היו השנים שחלו בהן תמורות בגיאוגרפיות – הפיזית והמדומיינת – של הישראלים. המכונית והנהיגה הפכו לשחקן מפתח בשירי הרוק, והכוריאוגרפיה נבנתה סביב נהיגה או נסיעה במכונית. באמצעות מחקר נרטיבי וגישות תרבותיות המשמשות בחקר מוזיקה פופולרית, מאמר זה מתחקה אחר מקומן של הדרך, של המכונית ושל הנהיגה כמטפורות בשני העשורים הראשונים של הרוק הישראלי (1968–1988).

מן הניתוח עולות שלוש מגמות: 1. הופעת המכונית ברוק הישראלי כמטפורה חופפת ומשלימה את פירוק נרטיב הדרך הקנוני שאפיין את השירה העברית הלאומית ואת שירי ארץ ישראל; 2. הרוק הישראלי דחה את השימושים המטפוריים של המכונית כפי שהתגבשו ברוק הגלובלי, והעניק להם תפקיד נרטיבי ייחודי בעל גוון ישראלי מקומי. המכונית ברוק הישראלי אינה סמל לחירות ולכיבוש המרחב, אלא ביטוי לניכור, לפסימיזם חברתי ולהתכחשות להנאה; 3. החל משנות ה־80 משמשת מטפורת המכונית והנהיגה ברוק הישראלי פלטפורמה לביקורת חברתית.

"The Road is Slippery, with Zero Visibility": The Car as a Metaphor in Israeli Rock Music, 1968-1988 \ Dotan Blais 

During the second half of the twentieth century, the car was one of the symbols of the counterculture movement, representing personal freedom, mobility, enjoyment, and passion for the road. In an act of mutual embodiment, cars became linked to rock music, due to their shared imagery. The baby boomer generation espoused the same core values of modernism as did cars and rock music, while also rebelling against it.

As Israeli rock took shape as a musical genre, Israeli geography – both the physical and the imagined – also underwent major changes. The car became a key element in rock & roll lyrics, as the “choreography” of the songs reflected themes of driving and traveling. Using an interpretive narrative methodology and cultural approach, this article explores how metaphors such as the open road, cars, and the act of driving were used during the first decades of Israeli rock music.

Three conclusions emerge from the analysis: A) The car metaphor in Israeli rock overlaps with the deconstruction of the canonical road narrative that dominated the Hebrew poetry and popular music of Israel’s early years. B) Israeli rock rejected the global metaphorical uses of the car and adopted a narrative role tinted with a unique Israeli hue. The car in Israeli rock is not a symbol of freedom and the conquest of territory, but rather an expression of alienation, social pessimism, and denial of pleasure. C) Beginning in the 1980s, Israeli rock songs used the car metaphor as a platform for social criticism.

מאמר זה מבקש לתאר את האופן שבו אומץ דגם המבצע-היוצר (singer-songwriter) בישראל – כיצד ביססו זמרים ישראלים, בראשם שלום חנוך ושלמה ארצי, את זהותם האמנותית בסוף שנות ה־70 כיוצרים המבצעים שירים שהם עצמם כתבו והלחינו. עם זאת, את הצלחתם המסחרית, שהִתרגמה להופעות סוחפות באצטדיונים מול קהל אלפים, מימשו השניים רק החל מאמצע שנות ה־80, כשאימצו באופן גלוי וסמוי מחוות כתיבה, הגשה, ביצוע והפקה ממודלים אמריקניים. נבחן את המודלים שהשפיעו על חנוך ועל ארצי, ונדגיש את השפעתו של ברוס ספרינגסטין, מחשובי הכותבים-היוצרים האמריקנים, שתפקידו בתרבות הישראלית טרם נדון, דרך עבודתם עם המפיק לואי להב, שהיה שותף בהקלטת שלושת אלבומיו הראשונים של ספרינגסטין. נַראה כיצד יוצרים-מבצעים ישראלים הושפעו בעקיפין מתהליכים וממאורעות אמריקניים כגון טראומת וייטנאם והשפל הכלכלי של שנות ה־70, ובו בזמן מאורעות מקומיים, דוגמת מלחמת לבנון הראשונה, הותירו עליהם את רישומם הישיר. היה זה נדבך נוסף בתהליך האמריקניזציה של הרוק הישראלי בפרט ושל התרבות העברית בכלל. נבקש, אם כן, לברר את האופן שבו הותאם דגם הסינגר-סונגרייטר האמריקני לאתוס הישראלי המשתנה במהלך שנות ה־70 וה־80, ובכך אִפשר עליית שורה של זמרים וזמרות הכותבים את שיריהם האישיים בעברית. שירים אלו לא רק שהיו פעמים רבות אינטימיים, אלא לראשונה בזמר העברי הפופולרי, גם נשאו מסרים של מחאה חברתית נוקבת.

The Singer-Songwriter and the Americanization of Israeli Rock \ Alon Schab; Eran Shalev 

In this article, we describe how the singer-songwriter model was adopted by Israeli performers who established their artistic identities in the late 1970s. Led by Shalom Hanoch and Shlomo Artzi, these musical artists began by performing songs they wrote and composed. It was not, however, until they subtly adopted American models of writing, performance, and music production in the mid-1980s that they reached commercial success. Bruce Springsteen, one of the most creative American musicians, whose role in Israeli culture has yet to be studied, was the primary influential model for Hanoch and Artzi. We examine how his impact was felt through their work with producer Louis Lahav, who helped engineer and produce Springsteen's first three albums. Our study includes a discussion of how American cultural processes and events, such as the Vietnam War and the economic depression of the 1970s, indirectly influenced Israeli singer-songwriters. At the same time, local events, such as the First Lebanon War, affected their art more directly. The development of local singer-songwriters was another step in the Americanization process of Hebrew culture, especially Israeli rock music. The article explores how the American singer-songwriter model was adapted to the changing Israeli ethos during the 1970s and 1980s, thereby enabling the rise of a number of male and female musical artists who wrote their deeply personal songs in Hebrew. These early songs were not only works of intimate expression, but for the first time in popular Israeli music, also carried messages of poignant social protest.

במאמר זה אני מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין זהות, אתניות, מעמד ומוזיקה פופולרית דרך מקרה בוחן של עיירת הפיתוח בית שמש בשנים 1975–1990. המאמר דן בטעמים המוזיקליים ובזהויות המוזיקליות של מתבגרים חילונים. מאמר זה מראה כי בניגוד להנחות אקדמיות קודמות בדבר השסע העדתי, מתבגרים ממוצא מזרחי האזינו לתרבות הפופ בעלת המאפיינים הגלובליים, הקוסמופוליטיים, הליברליים, המודרניים והמערביים. לצד הצגת השגותיי על אודות התפיסות השכיחות על מוזיקה ואתניות בישראל, במאמר זה אטען כי בחלק נכבד של המחקר העוסק ב"מזרחים" נעדר כמעט לחלוטין דיון על הבדלים לוקליים, מעמדיים והשכלתיים המעצבים את זהותם של אותם "מזרחים" באופן מגוון. בניגוד לנרטיב המוכר על אודות אפלייתה של "ישראל השנייה", מתבגרים צעירים חילונים ממוצא מזרחי בבית שמש היו בעלי מאוויים בורגניים וליברליים ורצון לאסימילציה אל הזרם המרכזי, בעודם משלבים את התרבות של מוצאם עם התרבות ההגמונית. אולם למרות מוטיבציות האסימילציה, תרבותם של המתבגרים לא הייתה קונפורמיסטית באופן מובהק, אלא רב־גונית, רב־תרבותית, גלובלית ומודרנית, והעניקה "שטחים" ו"חללים" של העֲצמה, שונוּת וייחודיות, אותנטיות, חוויה וחלומות התנגדות מדומיינים. הזהות הייתה ועודנה נזילה יותר מכפי שמציעים הסטריאוטיפים.

"It was my Home": Stereotypes, Identity, and Popular Music in the Development Town of Beit Shemesh, 1975-1990 \ Ari Katorza

This article rethinks the relationship between identity, ethnicity, class, and pop music, as it examines the musical tastes and identities of secular teenagers in the Israeli development town of Beit Shemesh from 1975 to the 1990s. The essay shows that, contrary to previous academic assumptions regarding ethnic inequality and exploitation, teenagers of Mizrahi origin listened mostly to pop music with global, cosmopolitan, liberal, modern, and Western characteristics.

This article revises common beliefs regarding music and ethnicity in Israel. It contends that research on the pop music preferences of second- and third-generation Israelis from Muslim countries contains almost no discussion of locality, class, and the educational differences that shaped their identity. Contrary to the well-known narrative of discrimination and the rise of a separate ethnic "second Israel," the secular youth of Mizrahi origin in Beit Shemesh actually had bourgeois and liberal aspirations. These teenagers were inclined to assimilate into the hegemonic surrounding culture, while maintaining the ethos of their origins.  Despite the motivations of assimilation, however, the culture of these young people was not distinctly conformist but multifaceted, multicultural, global, and modern. It provided "territories" and "spaces" of empowerment, difference, uniqueness, authenticity, experience, and imagined dreams of resistance to provincialism. Identity was, and still is, more fluid than the stereotypes would suggest.