גיליונות

מאמר זה מבקש לתאר את האופן שבו אומץ דגם המבצע-היוצר (singer-songwriter) בישראל – כיצד ביססו זמרים ישראלים, בראשם שלום חנוך ושלמה ארצי, את זהותם האמנותית בסוף שנות ה־70 כיוצרים המבצעים שירים שהם עצמם כתבו והלחינו. עם זאת, את הצלחתם המסחרית, שהִתרגמה להופעות סוחפות באצטדיונים מול קהל אלפים, מימשו השניים רק החל מאמצע שנות ה־80, כשאימצו באופן גלוי וסמוי מחוות כתיבה, הגשה, ביצוע והפקה ממודלים אמריקניים. נבחן את המודלים שהשפיעו על חנוך ועל ארצי, ונדגיש את השפעתו של ברוס ספרינגסטין, מחשובי הכותבים-היוצרים האמריקנים, שתפקידו בתרבות הישראלית טרם נדון, דרך עבודתם עם המפיק לואי להב, שהיה שותף בהקלטת שלושת אלבומיו הראשונים של ספרינגסטין. נַראה כיצד יוצרים-מבצעים ישראלים הושפעו בעקיפין מתהליכים וממאורעות אמריקניים כגון טראומת וייטנאם והשפל הכלכלי של שנות ה־70, ובו בזמן מאורעות מקומיים, דוגמת מלחמת לבנון הראשונה, הותירו עליהם את רישומם הישיר. היה זה נדבך נוסף בתהליך האמריקניזציה של הרוק הישראלי בפרט ושל התרבות העברית בכלל. נבקש, אם כן, לברר את האופן שבו הותאם דגם הסינגר-סונגרייטר האמריקני לאתוס הישראלי המשתנה במהלך שנות ה־70 וה־80, ובכך אִפשר עליית שורה של זמרים וזמרות הכותבים את שיריהם האישיים בעברית. שירים אלו לא רק שהיו פעמים רבות אינטימיים, אלא לראשונה בזמר העברי הפופולרי, גם נשאו מסרים של מחאה חברתית נוקבת.

The Singer-Songwriter and the Americanization of Israeli Rock \ Alon Schab; Eran Shalev 

In this article, we describe how the singer-songwriter model was adopted by Israeli performers who established their artistic identities in the late 1970s. Led by Shalom Hanoch and Shlomo Artzi, these musical artists began by performing songs they wrote and composed. It was not, however, until they subtly adopted American models of writing, performance, and music production in the mid-1980s that they reached commercial success. Bruce Springsteen, one of the most creative American musicians, whose role in Israeli culture has yet to be studied, was the primary influential model for Hanoch and Artzi. We examine how his impact was felt through their work with producer Louis Lahav, who helped engineer and produce Springsteen's first three albums. Our study includes a discussion of how American cultural processes and events, such as the Vietnam War and the economic depression of the 1970s, indirectly influenced Israeli singer-songwriters. At the same time, local events, such as the First Lebanon War, affected their art more directly. The development of local singer-songwriters was another step in the Americanization process of Hebrew culture, especially Israeli rock music. The article explores how the American singer-songwriter model was adapted to the changing Israeli ethos during the 1970s and 1980s, thereby enabling the rise of a number of male and female musical artists who wrote their deeply personal songs in Hebrew. These early songs were not only works of intimate expression, but for the first time in popular Israeli music, also carried messages of poignant social protest.

במאמר זה אני מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין זהות, אתניות, מעמד ומוזיקה פופולרית דרך מקרה בוחן של עיירת הפיתוח בית שמש בשנים 1975–1990. המאמר דן בטעמים המוזיקליים ובזהויות המוזיקליות של מתבגרים חילונים. מאמר זה מראה כי בניגוד להנחות אקדמיות קודמות בדבר השסע העדתי, מתבגרים ממוצא מזרחי האזינו לתרבות הפופ בעלת המאפיינים הגלובליים, הקוסמופוליטיים, הליברליים, המודרניים והמערביים. לצד הצגת השגותיי על אודות התפיסות השכיחות על מוזיקה ואתניות בישראל, במאמר זה אטען כי בחלק נכבד של המחקר העוסק ב"מזרחים" נעדר כמעט לחלוטין דיון על הבדלים לוקליים, מעמדיים והשכלתיים המעצבים את זהותם של אותם "מזרחים" באופן מגוון. בניגוד לנרטיב המוכר על אודות אפלייתה של "ישראל השנייה", מתבגרים צעירים חילונים ממוצא מזרחי בבית שמש היו בעלי מאוויים בורגניים וליברליים ורצון לאסימילציה אל הזרם המרכזי, בעודם משלבים את התרבות של מוצאם עם התרבות ההגמונית. אולם למרות מוטיבציות האסימילציה, תרבותם של המתבגרים לא הייתה קונפורמיסטית באופן מובהק, אלא רב־גונית, רב־תרבותית, גלובלית ומודרנית, והעניקה "שטחים" ו"חללים" של העֲצמה, שונוּת וייחודיות, אותנטיות, חוויה וחלומות התנגדות מדומיינים. הזהות הייתה ועודנה נזילה יותר מכפי שמציעים הסטריאוטיפים.

"It was my Home": Stereotypes, Identity, and Popular Music in the Development Town of Beit Shemesh, 1975-1990 \ Ari Katorza

This article rethinks the relationship between identity, ethnicity, class, and pop music, as it examines the musical tastes and identities of secular teenagers in the Israeli development town of Beit Shemesh from 1975 to the 1990s. The essay shows that, contrary to previous academic assumptions regarding ethnic inequality and exploitation, teenagers of Mizrahi origin listened mostly to pop music with global, cosmopolitan, liberal, modern, and Western characteristics.

This article revises common beliefs regarding music and ethnicity in Israel. It contends that research on the pop music preferences of second- and third-generation Israelis from Muslim countries contains almost no discussion of locality, class, and the educational differences that shaped their identity. Contrary to the well-known narrative of discrimination and the rise of a separate ethnic "second Israel," the secular youth of Mizrahi origin in Beit Shemesh actually had bourgeois and liberal aspirations. These teenagers were inclined to assimilate into the hegemonic surrounding culture, while maintaining the ethos of their origins.  Despite the motivations of assimilation, however, the culture of these young people was not distinctly conformist but multifaceted, multicultural, global, and modern. It provided "territories" and "spaces" of empowerment, difference, uniqueness, authenticity, experience, and imagined dreams of resistance to provincialism. Identity was, and still is, more fluid than the stereotypes would suggest.

למן הולדתו בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת עוצב הזמר העברי סביב תכנים ששיקפו את רוח הזמן והמקום, ובאו לידי ביטוי במסגרת מוזיקלית מגוונת – חלקה בעלת השפעות סלאביות, וחלקה חותרת לעבר סגנון מזרחי־מקומי. הסגנון, שכונה "ארץ ישראלי", שלט בתרבות הישראלית ללא עוררין עד לשנות ה־60, אז הפציעו סגנונות מוזיקליים חדשים בשמי המוזיקה הישראלית. שינויים חברתיים בעשור שלאחר מכן, שמקורם בעלייתה של התרבות הפופולרית ובהתחזקות קבוצות שוליים, הכשירו ביתר שׂאת את הקרקע לעלייתם של שני סגנונות מוזיקליים חדשים בולטים: סגנון המוזיקה המזרחית וסגנון הפופ/רוק.

במאמר זה אני מבקשת לבחון את יחסם של שני סגנונות אלו אל המסורת היהודית, כפי שהוא מתבטא בלחנים לפסוקים משיר השירים. פנייה אל שיר השירים כמקור טקסטואלי לשיר חושפת את הרצון לשמור על קשר עם העבר. מן העבודה עולה כי המוזיקה המזרחית המשיכה לשמור על קשר הדוק עם המסורת, ושירים שנכתבו במסגרת פופולרית המשלבת אלמנטים מזרחיים מובהקים עסקו רבות בתכנים מן העולם היהודי־דתי. למרבה ההפתעה, גם שירים שנכתבו בסגנון הפופ/רוק, שהוא מרדני באופיו, המשיכו לשמור על זיקה למקור התנ"כי, וביטאו אותה דרך שפתם המוזיקלית. המסקנה היא כי למרות שינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת בחברה הישראלית לא ננטשו העבר והמסורת, אלא קיבלו פנים חדשות המשולבות בסגנונות המרכזיים לתקופתם.

The Song of Songs in a period of change in Israeli music and culture (1960s – 1980s) \ Efrat Barth

From its inception in the late 1920s, Hebrew song was shaped around content that reflected the spirit of the times and settings. Musically, it was diverse, partly inspired by Slavic influences, and partly seeking a local, Middle Eastern style. This genre of Israeli folk music, termed “Eretz Yisraeli,” dominated Israeli culture until the 1960s, when new musical styles emerged. Moreover, social changes during the following decade, originating in the rise of popular culture and the strengthening of marginalized groups, laid the groundwork for two prominent new musical styles: Middle Eastern and pop/rock music.

This article examines the interplay between these genres and Jewish tradition, as expressed in melodies composed for verses from the Song of Songs. Choosing the Song of Songs as a textual source reveals the desire to preserve connection with the past. This study demonstrates that Middle Eastern music continues to preserve a close connection with religious tradition, frequently using content from the Jewish religious world in a popular framework integrating clear Middle Eastern elements. Surprisingly, pop/rock, which is more rebellious in nature, has also continued to maintain links to biblical sources through its musical language. I conclude that, despite far-reaching social and cultural changes that occurred in the 1960s–1980s, reverence for the past and religious traditions were not abandoned. Instead, they took on new facades, as they became integrated into the key musical styles of the period.

"אותם אלו ששומעים חיפושיות לא יוכלו בב[ו]א הזמן לשכב על פגז כדי להציל את כיתתם"[1]

מטרת מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ישראלים בשנים 1964–1967, שנים שחלו בהן שינויים בתרבות הצעירים העירונית הישראלית. אעשה זאת דרך יחסם לביטלס כפי שהוא בא לביטוי בכתיבתם בעיתונות בני נוער. לניתוח עמדותיהם איעזר בתיאוריות "התרבות העולה", "התרבות הדומיננטית", ו"התרבות השיורית" של חוקר התרבות האנגלי ריימונד ויליאמס. אראה כי בקרב בני הנוער ניתן למצוא ניצנים של גילויי מחאה לצד קונפורמיות, שבאים לידי ביטוי בתחום התרבותי. חלק מבני נוער ראו עצמם שייכים לתרבות הישראלית הדומיננטית שעדיין הניפה את דגל הציונות החלוצית, אך רבים אחרים תמכו חלקית או אף הסתייגו מהפרויקט הציוני. יותר ויותר הם פיתחו זהות אינדיבידואלית, החלו לצרוך תרבות ומוצרים מערביים, עסקו בסתר ובגלוי בפעילות מינית, צרכו ספרות ארוטית ופורנוגרפית, היו מעורבים באלימות שכונתית, ומקצתם היו מעורבים בפעילות עבריינית. הגישה החיובית לביטלס שניכרה אצל חלקם היוותה, בין היתר, הוכחה להסתייגותם מהיבטים מסוימים בפרויקט הציוני.

בבוקרו של יום שני, 5 ביוני 1967, כשהחלה מלחמת ששת הימים, פרסם עיתון הארץ מכתב מנערה המתגוררת ברמת חן, שהתלוננה על "עודף השמעות ברדיו של להקת החיפושיות במקום שירי מלחמת השחרור שיכולים להשתלב במורל הגבוה שמפגין העם… בכך נקשר עם רוח הגבורה שפעמה בנו אז עם־זו של היום".[2] המכתב והציטטה בראש המאמר מציגים השקפה, רחשי לב ומגמה אחת מיני רבות שניתן למוצאן בכתיבתם של נערות ונערים רבים בין השנים 1964 ל־1967 בכל הנוגע לביטלס ולאופן התקבלותם בישראל הצעירה. ציטוטים אלו יכולים להעיד חלקית על מידת הפתיחות של הנוער הישראלי לתרבות המערב, כמו גם על יחסם לתהליכי המודרניזציה שחוותה ישראל באותם ימים (היילברונר, 2021). דרך יחסם לביטלס מבקש מאמר זה לעמוד על הלכי הרוח של בני נוער ובנות נוער ישראלים בשנים הללו, שנים שחלו בהן שינויים אף בתרבות הצעירים העירונית הישראלית.[3]

המאמר יעסוק בשנים שבין 1964 (השנה שבה לראשונה פורסמה התייחסות ללהקה, מעל דפי העיתון מעריב לנוער [נספח 1]) לשנת 1967. במוקד המאמר בני נוער עד גיל 18 ויחסם לביטלס כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתיבתם במגוון רחב של עיתוני נוער ובמספר מכתבים לרשות השידור. בהיסטוריה של החברה והתרבות הישראליים, ובפרט של תרבות הצעירים, שנת 1967, וביתר שׂאת השנים שלאחריה, הן קו שבר המסומן על־ידי מלחמת ששת הימים והשלכותיה ארוכות הטווח על החיים בישראל (היילברונר, 2014). לפני 1967 הושמעו שירי הביטלס רבות בתחנת הגל הקל של קול ישראל ורשות השידור (אין נתוני השמעה לגבי השמעתם בגלי צה"ל).[4] אפשר היה להשיג את תקליטיהם באופן סדיר, אם כי באיחור ניכר מיום צאתם לשוק בבריטניה,[5] והייתה היכרות די נרחבת עם השירים ועם סרטי הלהקה. האיסור על הופעתם בישראל, כפי שנראה בהמשך, עלה בקנה אחד עם ציפיותיהם של בני נוער מסוימים, אך סתר במידת מה את הפופולריות של מוזיקת הביטלס בקרב אחרים.[6] ניתן להניח כי לולא הייתה הלהקה מפסיקה להופיע בשנת 1966 והייתה מוזמנת לישראל, בקשתה הייתה נענית בחיוב בעקבות שינוי השיח סביבה, שמשנת 1966 לא ראה בה רק להקת פופ ורוק פופולרית, אלא הכיר בחבריה כאמנים-יוצרים החשובים ביותר במוזיקה הפופולרית המערבית. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, בני הנוער כלל לא היו מודעים לשינוי האיכותי שחל ברפרטואר הלהקה, ואף בשנים 1966 ו־1967 המשיכו מרבית תגובותיהם להתמקד בהיבטים חיצוניים הנוגעים להופעת הביטלס ולדימוי הלהקה וחבריה.

The Beatles, as Perceived by Urban Israeli Teenagers during the 1960s \ Oded Heilbronner

This article describes the attitudes of urban Israeli teenagers during the mid-1960s, when youth culture was undergoing change. I will examine those changes through the lens of the teens’ attitudes towards the Beatles. In order to analyze their transformation in perspective, I will use the cultural theory of Raymond Williams, the British cultural theorist, and his "residual culture," "dominant culture," and "emergent culture" definitions, as well as numerous essays written by teenagers, published in teen magazines.

As I will show, Israeli teen society fostered budding protest movements, even as conformity was expressed in the cultural sphere. Some of the youth saw themselves as belonging to hegemonic Israeli culture that continued to wave the pioneering Zionist flag. Many others, however, only partially supported, or even disapproved of the Zionist project. They established their individuality, began to consume Western culture and products, secretly or openly engaged in sexual activity, consumed erotic and pornographic literature, and became involved in neighborhood violence, and in some cases, in criminal activity. Their admiration of the Beatles, together with other manifestations, provides proof of their ambivalence towards certain parts of the Zionist project.

בעיה מהותית בכל דמוקרטיה היא כיצד ליישב סתירות ערכיות בכלל, ובין קבוצות שביניהן פערי כוח – בפרט. ההתייחסות בספרות המחקרית לגבי הרלוונטיות של גישות בפילוסופיה של המדע ליישוב מתח בין עמדות סותרות – מוגבלת. טענתנו היא שאימוץ גישות אלה עשוי לתרום להידברות בין קבוצות, ובמיוחד אנו מדגישים את התרומה הפוטנציאלית העולה מתורתו של אייזק לוי לשינוי דעה, תוך התייחסות לחברה הישראלית כמקרה בוחן.

במאמר זה נסקור כיצד התיאוריות המרכזיות בפילוסופיה הפוליטית מתייחסות לסוגיה זו, בחלוקה לשני זרמים מרכזיים: הזרם המודרניסטי, שנציגו המובהק הוא ג'ון רולס, והזרם הפוסט־מודרניסטי, שבנציגותיו נכללות סימון דה בובואר ושנטל מוף. נטען כי בעוד גישות אלה הן הדומיננטיות והמרכזיות, האפשרות ליישמן בהידברות בין קבוצות – מוגבלת. לאחר מכן נסקור את תורתו של לוי, שעל־פיה יש להתחיל מצמצום (contraction) של העמדות לנקודות ההסכמה בין הקבוצות ומזיהוי אמונות הליבה של כל אחת מהקבוצות. לאחר מיפוי ראשוני זה ואיתור תחום הצמצום שבו יש הסכמה, יש להמשיך אל ניסיונות ההרחבה לפי מידת יעילותם – החל מהנקודות שבהן אין דעה מגובשת לאף אחד מהצדדים, וכלה בנקודות שבהן לשני הצדדים דעות מגובשות מנוגדות, ואצל אחד מהם או אצל שניהם דעה זו נוגעת לאמונות הליבה.

לבסוף נציע שגישתו של לוי יכולה להיות ישׂימה במגוון מעֲרכים ברמות שונות – ממפגשים רב־תרבותיים, דרך מוסדות שונים, כולל מוסדות חינוך, ועד לרמת המדינה.

Settling Conflicting Political Positions: What can be Learned from the Philosophy of Science? \ Avital Pilpel, Michal Hisherik and Shahar Gindi

A fundamental problem in any democracy is how to reconcile conflicting values, specifically those within the context of power relations. Although the literature on the philosophy of science's relevance to settling conflicting values is scant, we argue that this approach may contribute to dialogue between groups. In particular, we emphasize the potential contribution of Isaac Levi's approach to belief change, using Israel as a case study.

In this article, we review the major theories in political philosophy vis à vis this issue, dividing them into modernist and postmodernist approaches. The modernist approach is clearly represented by John Rawls, while Simone de Beauvoir and Chantal Mouffe epitomise postmodernist thought. While these approaches are dominant and central, it has been argued that implementing them in intergroup dialogue has limitations. According to Levi, one should start from the contraction of positions and move to points of agreement between groups, while identifying each group’s core beliefs. After initially mapping and charting the contraction area where consensus exists, attempts at expansion can be made using the hierarchy of effectiveness, which moves from the point at which neither party has a solid opinion, to the point at which both sides have opposing views that pertain to core beliefs.

Finally, we suggest that Levi's approach can be applied in a variety of settings, from multicultural encounters, to institutional (including educational) discussions, and even in state governance settings.

Keywords: rational belief change; philosophy of science; conflict situations; Jewish-Arab relations.

בכתיבתו העיתונאית הממושכת פעל אלתרמן בתור הוגה ציבורי. בכתיבתו זו העניק משמעות לתקופתו ולאירועי זמנו. ביצירת משמעות כזו, כבכול מתן משמעות לחיים, כלולה היכולת לתאר את האירועים כחלקי עלילה אחת מתמשכת, וכן היכולת להצביע על האפשרויות החורגות מן המציאות. מאמרי "החוט המשולש" מבטאים משבר בהגותו: כתיבתו איבדה את מגעה עם המציאות היומיומית (המגע שהזין את טוריו); היא עוסקת באובססיביות בנושא אחד; הדברים נכתבים באווירת בהלה ואימה; אלתרמן אינו יכול לחשוב על העתיד ועל מה שטמון בו מלבד מה שמסרב להגיע. בעבודה זו אבהיר מהו המשבר הניכר במאמרי "החוט המשולש", ואראה שהוא נעוץ במשבר מוקדם יותר, שנגלה בשלהי כתיבת "הטור השביעי" (1959–1965). בסוף המאמר אדון בפרשנות שניתנה לתפניתו הפוליטית של אלתרמן. אסביר גם מדוע עלינו לבחון את הפרשנות הזאת מחדש, לאור זאת שמוצעת כאן, ומדוע לכל זה ישנה משמעות רחבה.

The Crisis in Nathan Alterman's Later Journalistic Writing \ Gideon Katz

During his lengthy journalistic writing career, Nathan Alterman was also a public thinker who gave meaning to his era and the events of his time. His later articles, collected after his death in a volume titled The Three-way Thread, expressed a crisis in his thinking. This cognitive shift caused his writing to lose touch with everyday reality, as he became single-mindedly obsessed with one subject. Alterman, writing in panic and terror, was unable to think of the future and what might lie ahead, only of what had refused to arrive. In this article, I discuss the crisis evident in the Three-way Thread articles, and I will show that it is rooted in an even earlier crisis, revealed near the end of his "Seventh Column" articles (1959-1965). I also debate the interpretation given to Alterman's political turn, and explain why we must re-examine it.

המחקר עוסק בסדרת ציורי שמן על בד, "יפי נשק", של האומנית זהר טל ענבר (נ' 1964). הסדרה מתארת דמויות של גברים צעירים, חיילים, וכוללת גם ציור אחד של אם ותינוק. הסדרה צוירה לאחר שחרורו מהצבא של בן האומנית, אשר אובחן כסובל מפוסט־טראומה (PTSD) על רקע שירותו הצבאי. המתודולוגיה משלבת ניתוח חזותי של הציורים עם ראיונות עומק עם האומנית. הממצאים חשפו כי סדרת הציורים משקפת הֲזרה כפולה: תמטית וסגנונית. מבחינה תמטית השתמשה האומנית באינטר־טקסטואליות מכוונת כדי לתאר את דמויות החיילים כגיבורים מן המיתולוגיות היוונית והרומית ומן הנצרות. אימוץ הסיפורים הרחוקים תרבותית שימש לה אמצעי לניסוח רעיונות הקשורים בחייל הישראלי בכלל, ובזה הפגוע נפשית בפרט. מבחינה סגנונית נטעה האומנית ציור פיגורטיבי קלאסי, שנוצר מתוך התבוננות במודלים בתוך מרחב ציורי בלתי־מוגדר, שכתמי צבע מופשטים ממלאים אותו. כאם לחיילים בישראל מבטאת האומנית בסדרה עמדה ביקורתית: היא חושפת את פגיעותו של החייל, ותוך כדי כך מרמזת על התופעה של פוסט־טראומה על רקע צבאי, שמקומה בשיח הישראלי הוא של "אובדן לא מוקר".

Fragile Masculinity: A Soldier’s Image Portrayed by his Mother’s Brush \ Shahar Marnin-Distelfeld 

For this study, Of  Beautiful Arms, a series of oil paintings by Zohar Tal Inbar (b. 1964) was examined. All but one of the works portray figures of young soldiers; a lone canvas depicts a mother holding an infant. The series was created after the artist’s son was diagnosed with PTSD following his discharge from military service. Research methodology combined both a visual analysis of the paintings and in-depth interviews with the artist. The study found that the series reflects both thematic and stylistic estrangement. Thematically, the artist employed intertextuality to depict the soldiers as heroes from Christianity and from Greek and Roman mythologies.  By adopting these culturally remote experiences, the artist was able to formulate ideas related to Israeli soldiers, specifically to those affected psychologically. Stylistically, she embraces classical figurative painting through model observation, locating her figures in a non-defined space filled with abstract colored stains. In executing this series, the artist, as a mother of soldiers, has taken a critical stand, exposing the fragility of soldiers, and bringing to light PTSD, regarded as “disenfranchised grief” in Israeli society.

אלבר אלבז (1961–2021), מעצב-על ואגדת אופנה בין-לאומית. נולד בקזבלנקה, גדל בחולון, היגר לניו יורק, כבש את פריז והותיר אחריו מורשת מפוארת ששינתה את פני האופנה לנצח.
התערוכה אלבר אלבז – מפעל החלומות היא המקיפה ביותר שהוצגה עד כה על אודותיו, ובבחינת מחווה מרגשת ונוגעת ללב החוגגת את חייו ואת יצירתו.

אוצרת: יערה קידר | נעילה: 25.2.2023

מיקום: מוזיאון העיצוב חולון

המעצבים המשתתפים: AZ פקטורי, אלבר אלבז \ אלאיה, פיטר מיולייר \ אלכסנדר מקווין, שרה ברטון \ בלנסיאגה, דמנה וסאליה \ בלמיין, אוליבייה רוסטאן \ בוטגה ונטה, דניאל לי \ברברי, ריקרדו טישי \ קזבלנקה, שארף טאז'ר\ קלואה, גבריאלה הירסט \ כריסטיאן דיור, מריה גרציה קיורי \ כריסטופר ג׳ון רוג׳רס \ קום דה גרסון, ריי קוואקובו \ דריס ואן נוטן \ פנדי, קים ג׳ונס \ ג׳יאמבטיסטה ואלי \ ג׳יורג׳יו ארמני \ ז׳יבנשי, מת׳יו מ. וויליאמס \ גוצ׳י, אלסנדרו מיקלה \ גואו פאי \ הרמס, נאדז׳ וני-סיבולסקי \ איריס ואן הרפן x אדובי \ ז׳אן פול גוטייה \ לנוון, ברונו סיאללי \ לואווה, ג׳ונתן אנדרסון \ לואי ויטון, ניקולה גסקייר \ מזון מרג׳יאלה, ג׳ון גליאנו \ אוף-ווייט, וירג׳יל אבלו \ ראף סימונס \ ראלף לורן \ ריק אוונס \ רוזי אסולין \ סאקאיי, צ׳יטוסה אבה \ סן לורן, אנתוני וקרלו \ סקיאפרלי, דניאל רוזברי \ סימון רושה \ סטלה מקרטני \ תבה מגוגו \ תום בראון \ תומו קויזומי \ ולנטינו, פייר-פאולו פיצ׳ולי \ ורסצ׳ה, דונטלה ורסצ׳ה \ וטמנטס, גורם ווסאליה \ ויקטור ורולף, ויקטור הורסטינג ורולף סנורן \ בית ויויאן ווסטווד, ויויאן ווסטווד ואנדריאס קרונטהלר \ וולס בונר, גרייס וולס בונר \ Y פרוג׳קט, גלן מרטנז \ סטודיו AZ Factory

צלמים ויוצרים נוספים המשתתפים: אחיקם בן יוסף, איב בוטליקו, אלכס קו, אלסיביאד כהן, אנדראה אדריאני/IMAXtree, ארמנדו גרילו, באט סאו לאיי, ג׳ובאני ג׳יאנוני, ג׳יימס בורט, טים ווקר, יפה עירון קוץ, כריסטוף מדאמור, ליאון פרוסט, ליו בולין, מארק ליבוביץ, מולה עשת, מירי דוידוביץ, נועה ארבר, סטפן גלואה, סטפן פוג׳ר, פייר אבן, פיליפ קומטי, פיליפו פיור, רטון / גאמה ראפו, פרנסואה מורי, צביקי עשת, קייטי ריס, רן סלוין, רפאל פוקס, ז׳אן-כריסטוף מויין, יורגן טלר, סרפין דוסלייה.

המאמר עוסק בניסיון האנושי למחוק ולהסתיר טראומות על ידי הרס המרחבים האדריכליים שבהם הן אירעו. אנו טוענים שניסיונות הטשטוש ההיסטוריים נדונים לכישלון ותמיד ברגע לא צפוי יצוץ משהו שיחשוף את המוסתר ויפגע בתכנון העתידי לקיום סביבה נורמלית. למרחבים אלה קראנו "מרחבי מבוכה".

המאמר הינו תוצאה של דיאלוג בין אדריכל לבין פסיכואנליטיקן. אדריכלות השימור והפסיכואנליזה מציגות ניסיון לשיתוף פעולה רעיוני שמנסה לחשוף את ההסתרה ומניעיה ואת חשיבות הגילוי, למען שימור ופיתוח סביבות חיים שפויות.

המחקר החל בבחינת חדרי האוכל הקיבוציים כמראה חברתית ואדריכלית לחברה בישראל, והורחב לבחינת איזורים פוסט־טראומטים כגון שכונת מנשייה, ואדי סאליב וטלביה. המשותף לכולם הוא היותם מרחבי מבוכה שבהם הטראומה הודחקה ולא טופלה.

A Quill-pen Emissions in Architectural Embarrassment Zones / Amnon Bar Or, Gabi Bonwitt

Historical attempts to erase and conceal traumatic events by destroying the architectural spaces in which they occurred have always ultimately failed. At some unexpected moment, something emerges that reveals that which is hidden, undermining future planning aimed at sustaining a normal environment. We call these spaces “embarrassment zones.”

This article emerged from a dialogue between an architect and a psychoanalyst. The collaboration between conservation architecture and psychoanalysis presents an opportunity to disclose concealment and its motivations. It also emphasizes the importance of disclosure in preserving and developing sound living environments.

Our research began with an exploration of the kibbutz dining hall as a social and architectural reflection of Israeli society and was expanded to explore other post-traumatic areas, such as the neighborhoods of Manshiya, Wadi Salib, and Talbiya – all embarrassment zones in which trauma has remained repressed and untreated.

בשנות התשעים של המאה ה־20 התחוללו שינויים משמעותיים במבנה הדמוגרפי של החברה היהודית בישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט. לתלמידים מקבוצות המוצא היהודיות הוותיקות הצטרפו תלמידים רבים מגלי ההגירה שהגיעו מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.[1] במקביל הגיעו לשיאם שני תהליכים אשר שינו באופן עמוק את מערכת החינוך בישראל: א. סדרה של רפורמות במבנה תעודת הבגרות ובאופן חלוקת תחומי הלימוד בתיכון; ב. רפורמה בהשכלה הגבוהה, אשר הרחיבה וגיוונה את היצע מוסדות הלימוד. באמצעות ניתוחו של קובץ נתונים הכולל מידע מקיף על הרקע החברתי־כלכלי, על לימודים גבוהים ועל שכר, מחקר זה בוחן את המבנה הריבודי בקרב יהודים בתחילת העשור הרביעי לחייהם, שהיו תלמידי תיכון בשנות התשעים.[2]

ברמה התיאורית, הניתוח מצביע על כך שבקרב האשכנזים נמצא השיעור הבולט ביותר של מי שרכשו השכלה גבוהה ושל בעלי הכנסה ממוצעת גבוהה, אחריהם במדדים אלה נמצאים יוצאי ברית המועצות לשעבר, מזרחים, ובפער גדול יחסית מאחור – יוצאי אתיופיה. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלה כי יוצאי ברית המועצות לשעבר נהנים מהשכר הגבוה ביותר, וכי נעלם הפער בשכר בין גברים אשכנזים וגברים מזרחים. פיקוח על רקע חברתי־כלכלי מעלים גם את פערי השכר בין גברים יוצאי אתיופיה וגברים מזרחים, אבל רק מצמצם אותם בין נשים יוצאות אתיופיה למזרחיות. לאחר הוספת הפיקוח, מזרחיות נהנות מהכנסה ממוצעת גבוהה יותר מאשכנזיות. ממצאים אלו מצביעים על כך שבמבנה הריבודי של החברה היהודית בישראל מתקיימות במקביל מגמות של יציבות בפערים לצד דינמיות רבה.

Educational reforms and long-term educational and occupational achievements of students who attended high school in the 1990s: Ethnicity and gender among Israeli Jews / Yariv Feniger, Eyal Bar-Haim, Anastasia Gorodzeisky and Hanna Ayalon

In the 1990s, important changes in Israel affected the demographic structure of Jewish society, as veteran Jewish origin groups were joined by many new immigrants from the former Soviet Union (FSU) and Ethiopia. At the same time, the culmination of two processes profoundly changed the Israeli education system. The first of these processes was a series of reforms surrounding high school curricula and matriculation. The second was the expansion and diversification of higher education programs and institutions. This study examined ethnic stratification among Jewish high school graduates in the 1990s through an analysis of a dataset that included comprehensive information on socio-economic background, enrollment in higher education, and wages at the ages of 32-34. Descriptive findings indicated that Ashkenazim from this age group had the highest rate of academic degrees and the highest average income, followed by FSU immigrants, Mizrahim, and immigrants from Ethiopia. Controlling for socioeconomic background, FSU immigrants earned the highest average salary among both men and women, and the wage gap between Ashkenazi and Mizrachi men disappeared. Among women, Mizrahim had a higher average salary when controlled for socio-economic background. Among men, the wage gap between immigrants from Ethiopia and Mizrahim disappeared after controlling for social background, but among women this gap only narrowed. These findings indicate both continuity and change in social stratification among Jewish ethnic groups in Israel and highlight the importance of an intersectional perspective on gender and ethnicity.

ישראל היא מדינה אתנית דמוקרטית, אולם אזרחיה היהודים והערבים אינם נהנים ממעמד אזרחי שווה. בין השאר משאביה הציבוריים אינם מחולקים באופן שוויוני על פי הצרכים של כל קבוצה. דוגמה להקצאה לא־שוויונית כזאת נמצאת בעבודה הסוציאלית בחברה הערבית במדינה. מאמר זה מתאר את התמורות בעבודה סוציאלית זו מסוף הממשל הצבאי במדינה ועד לתחילת הרפורמה האחרונה שנעשתה בלשכות לשירותים חברתיים (2018) על סמך מסמכים ארכיוניים, פרסומי משרד הרווחה ומאמרים בנושא עבודה סוציאלית בחברה הערבית, ראיונות עם עובדים סוציאליים ערבים שעבדו בשטח בתקופה הנסקרת וסקר משנת 2019 על המועסקים בעבודה סוציאלית ביישובים הערביים במדינה.

התמונה הכוללת מלמדת שלאורך התקופה הכירו ממשלות ישראל בצורכי החברה הערבית, אך למרות זאת הן לא סיפקו לה מענים נאותים, לא הכירו בהשלכות של התרבות הערבית על הספקת השירותים ונמנעו משיתוף נציגים מהחברה הערבית בתהליכי קבלת ההחלטות הרלוונטיות לעבודה הסוציאלית. עם זאת, לקראת סוף 2018 חל גידול ניכר במספר העובדים הסוציאליים הערבים והתרחבו תחומי העיסוק שלהם.

 Social work in a democratic ethnic state: The development of social work in Israel's Arab society from 1968-2018 / Ibrahim Mahajne, Arnon Bar-On

Israel is an ethnic state, and as such, Jewish and Arab citizens do not have equal civil status or public resource distribution. To illustrate the inequality in resource distribution, the article traces the development of social work in Israel's Arab population from 1968 (the end of the 20-year military regime under which this society resided) until the latest reform in the country's social welfare bureaus in 2018. The material is based on archival sources, Ministry of Welfare documents and interviews with Arab social workers employed during the period. The main findings show that while the government recognized Arab society's welfare needs in 1968, it failed to adequately meet them. Fewer resources were allocated to Arab social workers than to Jewish social services personnel. The government failed to recognize the Arab narrative and Arab representation in service planning and delivery. By 2018, however, the number of Arab social workers had substantially increased, as did their areas of intervention.

בעשור האחרון אנו עדים להתפשטותם של מצעדי גאווה בעולם, מערי המטרופולין הגדולות לעבר ערים קטנות, ואפילו לאזורים כפריים. תהליך זה כרוך בהתעצבות קבוצות אקטיביסטיות ושיחים פוליטיים מסוג חדש, הבוחנים מהם המקומות הנכונים וההולמים שבהם יש לקיים מצעדי גאווה. מאמר זה מתמקד באירועי הגאווה בעיר אשדוד, העיר השישית בגודלה בארץ, ובוחן ממדים של זמן ומרחב קוויריים המעוגנים בצורות אפקטיביות. ההתמקדות בניתוח המרחבי של מצעד הגאווה חושפת שהאקטיביסטים שואפים לכונן מרחב ללהט"ב בעיר דרך קיום מצעד מרכזי ובעל נוכחות, בעוד המרחב המוקצה למצעד בעיר הישראלית מנותק למעשה מהחיים העירוניים מבחינה מרחבית וטמפורלית. התוצאה היא שהמצעד הוא מעין בועה המתקיימת למשך שעות ספורות, והשפעתו על העיר ועל תושביה מועטה. לבסוף, המשתתפים הצעירים במצעד מסמנים היבט נוסף של טמפורליות, ולפיו המצעד נערך עבור צעירים, המסמלים בנוכחותם.

אפשרות להמשך של חיים קוויריים בוגרים באשדוד ולהתגבשותם. לפיכך, טענתנו המרכזית היא שמצעדים בערים ישראליות יוצקים לתוכם ממדים טמפורליים שבמסגרתם ההווה מדומיין כבועת זמן, המנותקת הן מהעבר והן מהעתיד, ואשר נשענת על עתיד מדומיין. מבחינה מרחבית, המאמר מראה שהלוגיקה המנחה את המצעד בעיר הגלובלית מועתקת למרחב העיר הישראלית כמעט ללא התאמות. דבר זה מחדד את השאלה אם העיר הישראלית יכולה להצמיח עתיד ללהט"ב שאינו תלוי בתרבות של העיר הגדולה.

The future of pride parades: Queer temporalities and pride parades in Ashdod / Gili Hartal, Adi Moreno and Yossi David

The past decade has seen major growth in the number of pride parades held worldwide in large metropolitan centers, smaller cities, and even in rural areas. This expansion has been accompanied by the formation of activist groups and groundbreaking political discourse that challenges the notions of where and how pride parades should take place. This paper focuses on pride events in Ashdod, a small Israeli city, and raises questions regarding queer temporality and space as they manifest through affective relations and practices. Our spatial analysis of pride parades revealed that, although activists favor parades as a means of demonstrating a proud, strong local LGBT presence, the actual city spaces allocated for such pageants are often fenced off from urban life. Thus, for several hours, parades form a temporal-spatial bubble with limited influence on the city and its inhabitants. Parade participants, mostly young teenagers and children, symbolize another temporal aspect of these events. On the one hand, participants are perceived as the promise for a different future; a promise of hope and inclusion. On the other hand, as youth, their influence is limited, and some of their needs are sidelined. The paper demonstrates how metropolitan parades often do not fit the local spatial-political arrangements of ordinary cities. This raises the question of whether typical cities in Israel can be sites for developing local LGBT politics, lives, and futures, independent of global, metropolitan cities

היסטוריונים ואנשי מדעי החברה מרבים לדון בשאלה מה מחזיק אותנו, החיים בישראל, יחד. לרוב מתמקדת השאלה בסקטור היהודי, ולעיתים בכלל האזרחים הישראלים, בהם גם הסקטור הערבי. עיקר הדיון ברמת המקרו – במאמץ להציע תשובה מלאה, תוך הישענות על ספרות תיאורטית ממקורות זרים שעניינה האינטגרציה של חברות שלמות. אשר לסקטור היהודי, סוציולוגים והיסטוריונים ידועים במקומותינו הציעו שני מגנטים, כלומר רכיבי זהות המהווים מכנה משותף של מרבית היהודים במדינת ישראל: יהדות וציונות. לטענתם, באופן טבעי ואפריורי יָצר הַרכיב היהודי שדה התייחסות שגיבש את כל הישראלים היהודים. השדה של הַרכיב הציוני היה מצומצם יותר (לא כל היהודים בישראל ראו עצמם ציונים), אך שימש מכנה משותף כמעט לכל הארגונים הפוליטיים (למשל, המפלגות), והוא שקבע את סדר היום הלאומי.

שתי סוגיות בולטות במיוחד בדיון הזה: האחת, גזירתה של התשובה מן ההקשר התיאורטי הרחב (מַקרו) אינה מציעה מכניזם אחיד ליישומה, והאחרת – ההתייחסות היא לשבט היהודי בלבד.

אל מול התיאוריות הסוציולוגיות וההיסטוריות הגדולות אני מציע מכניזם המכונֶה "הון מקשר" (Putnam, 2000), שמתייחס לכלל החברה הישראלית – משחק הכדורגל. מסיבות מסוימות היה משחק הכדורגל למכניזם מלכֵּד – מקיף ומעצים זהות לאומית כמעט בכל מקום שמשחקים בו. המשחק הזה נוכח בישראל מיום הקמתה ואף קודם לכן. האופן שהוא מאורגן במקומותינו – במבנה של משחקי ליגות ונבחרת לאומית – מקנה לו מעמד של מכניזם מלכד, חוצה גבולות שבטיים.

    What Keeps us Together / Amir Ben-Porat

For many years, historians and social scientists have been engaged with the question "what keeps us together?" Although this question has usually concerned Jewish Israelis, peripherally it has been relevant for all Israelis, including Arab citizens. The discussion has focused on the macro level in an effort to provide a general answer, supported by theories dealing with integration of entire societies. Regarding the dominant Jewish sector in Israel, sociologists and historians have offered "Jewish" and "Zionist" magnets, arguing that the Jewish magnet has created, a priory, an inclusive field for all. The Zionist magnet has been more limited (since it excludes the extreme Orthodox) but constitutes a common base for almost all political organizations.

Alongside the well-known theories, I introduce a "connecting capital" mechanism; namely, the game of football, that relates to all of Israeli society. Played in Israel since before 1948, this game, for a variety of reasons, has gained popularity across all sectors of society and has become a highly effective mechanism for keeping us together.