גיליון 10 I יוני 2026 I הגירה ופליטות במרחב הישראלי

השאלה מתי מהגר מתקבל או משתלב בחברה הקולטת עומדת במרכזם של דיונים רבים במחקר החברתי על הגירה וילידיות. התבוננות בלא־אנושי – מינים זרים, פולשים או מקומיים – יכולה להציע זווית אחרת לבחינת הסוגיה. אמנם מינים נדדו ושינו תמיד מערכות אקולוגיות, אך משבר האקלים והגלובליזציה המואצת הגבירו תופעה זו לממדים נרחבים שיש להם השלכות חברתיות, כלכליות ואקולוגיות. בה בעת, האסטרטגיות המתאימות להתמודדות עם מינים זרים, וגם הגדרתם והפרשנויות השונות סביבם, ממשיכות לעמוד בליבם של ויכוחים סוערים.
מאמר זה עוסק באופנים שבהם פרשנויות תרבותיות מעצבות את היחס למינים לא־אנושיים כאשר הם נעים במרחב, מוחדרים אליו או מתפשטים בו ובשאלה כיצד נקבע מעמדם כשייכים או כזרים. המאמר בוחן את היחס לשישה מינים שונים בישראל ומתמקד בשלושה מהם: פרא, אקליפטוס ומיינה. בעזרת מחקר אתנוגרפי משולב של מדענים, פעילי סביבה וחובבי טבע הוא מראה כיצד כל אחד מן המינים הללו ממוקם בנקודה שונה על הציר שבין זרות להתקבלות. באמצעות ציר זה אפשר לבחון מחדש מושגים כמו שייכות, הגירה והזדהות ולהראות כי תפיסות אלו קשורות להיבטים של זמן וסמליות תרבותית, נראוּת במרחב ותפיסת נזק ממשית. המאמר אינו מבקש להשוות בין הגירה אנושית ולא־אנושית, אלא להיעזר בהתבוננות בלא־אנושי כדרך לדון במורכבותן של הילידיות והזרות ולחשוב מחדש על שאלות של קבלה, התאקלמות והדרה גם בהקשרים חברתיים ופוליטיים רחבים יותר.

 Between Foreignness and Acceptance: Cultural Perceptions of the Migration of Alien Species \ Riki Anatbi, Noa Bloch, Liron Shani

The question of when a “migrant” becomes accepted or integrated into a host society lies at the center of many debates in social research on migration and nativeness. Yet, shifting the gaze to the nonhuman, whether alien, invasive, or native species, offers a different perspective on this issue. Although species have always moved and reshaped ecosystems, climate change and accelerated globalization have intensified these processes, producing wide-ranging social, economic, and ecological consequences. At the same time, the appropriate strategies for dealing with alien species, as well as their very definitions and interpretations, remain subjects of ongoing debate.

This article examines how cultural interpretations shape human responses to nonhuman species as they move, are introduced, or spread across landscapes, and how their status as “belonging” or “alien” is determined. Drawing on a multi-sited ethnographic study conducted in Israel among scientists, environmental activists, and nature enthusiasts, the article explores attitudes toward six different species, focusing in particular on three: the feral ass, eucalyptus trees, and the common myna.

The analysis shows how each of these species occupies a different position along a continuum between acceptance and estrangement. Through this analytical axis, the article revisits key concepts such as belonging, migration, and identification, demonstrating that perceptions of species are shaped by temporal depth, cultural symbolism, spatial visibility, and perceived material harm. Rather than drawing a direct analogy between human and nonhuman migration, the article uses the nonhuman perspective as a lens through which to reflect on the complexity of nativeness and foreignness, and to reconsider broader questions of acceptance, acclimatization, and exclusion in social and political life.

עוגת יום ההולדת, אובייקט קולינרי ופרקטיקה אינטימית ומשפחתית, מקבלת משמעות חדשה במצבים של עקירה פנימית. מאמר זה מתמקד ביוזמה אזרחית לאפיית עוגות יום הולדת לילדים עקורים מקיבוץ בנגב המערבי לאחר אירועי שבעה באוקטובר 2023 ומתבסס על מחקר אתנוגרפי, הכולל תצפית משתתפת, ראיונות עומק וניתוח חומרים דיגיטליים. המאמר מצביע על כך שעוגת יום ההולדת משמשת פרקטיקה חומרית־טקסית המאפשרת להשיב, ולו חלקית, תחושות של שליטה, "עשיית בית", שייכות ורצף, ובה בעת היא מגלמת מצב של הישרדות במציאות של שיבוש ביוגרפי ותלות מוסדית. באמצעות תהליכי ההזמנה, ההכנה והמסירה של העוגה מתהווה עבודה אזרחית של טיפול, המתווכת בין המרחב הביתי למרחב המוסדי ומאפשרת לקיים שגרה והמשכיות גם בתנאים של אובדן והיעדר. המאמר מציע את המושג "פונדקאות העוגה", המתאר העברה של פעולה אימהית אינטימית לידי אֵם אופה מתוך שימור של זהות ואחריות אימהית, ואת המושג "תשישות הקַבלה", המתאר את השחיקה הרגשית הכרוכה בקבלת סיוע מתמשך ואת המתח בין תלות לשימור של תחושת המסוגלות. ממצאים אלו מראים כי פעולות יומיומיות של טיפול ואכילה פועלות במצבי עקירה כאתרים של מאבק על זהות, גבולות ונפרדוּת.

Birthday Cakes Surrogacy: Birthday Cakes and their Meanings among Internally Displaced Israeli  Kibbutz Communities after October7^th \ Maskit Hodesman, Ortal Slobodin, Nir Avieli

The birthday cake, a culinary object and an intimate familial practice, acquires new meanings in contexts of internal displacement. This article examines a civil initiative to bake birthday cakes for children displaced from a kibbutz in the western Negev following the events of October 7, 2023. It is based on an ethnographic study that includes participant observation, in-depth interviews, and the analysis of digital materials.

The article argues that the birthday cake functions as a material-ritual practice that enables the partial reconstruction of control, belonging, continuity, and processes of homemaking, while simultaneously embodying a condition of survival within a reality of biographical disruption and institutional dependency. Through processes of ordering, preparation, and delivery, a form of civil care work emerges, mediating between the domestic and institutional spheres and enabling the maintenance of routine and continuity under conditions of loss and absence.

The article introduces the concept of "cake surrogacy", which describes the transfer of an intimate maternal practice to a baking mother while preserving maternal identity and responsibility, as well as the concept of "reception fatigue" in dialogue with the notion of compassion fatigue, which captures the emotional exhaustion associated with receiving ongoing care and the tension between dependency and the preservation of a sense of agency. These findings demonstrate how everyday practices of care and food operate as sites of struggle over boundaries, separateness, and identity in contexts of displacement.

הגם שמעצם טבעה הֲגירה היא תופעה חברתית דינמית מאוד, מפתיע לגלות שהמחקר הנרחב שעוסק בה ממעט לבחון את השפעתם של שני היבטים טמפורליים מרכזיים על הישגים השׂכלתיים: מועד ההגירה וגיל ההגירה בילדוּת. כדי להתמודד עם פער מחקרי זה, המאמר מציג ניתוח של קובץ נתונים רחב היקף, שהוכן בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באמצעות חיבור של רשומות מִנהליות למפקד האוכלוסין של שנת 1995. קובץ זה מאפשר מעקב אחר מדגם גדול של ילדים אשר היגרו עם משפחותיהם מברית המועצות לשעבר לישראל בתחילת שנות ה־90 של המאה ה־20, ורכשו השכלה בארץ הן בבתי הספר הן באקדמיה. המחקר מראה שבתוך גל הגירה, גם בתקופת זמן קצרה יחסית, המאפיינים הסוציו־אקונומיים של מהגרים יכולים להשתנות במהירות, ולפיכך הנטייה להתייחס לעולי ברית המועצות לשעבר כאל קבוצה בעלת הון אנושי גבוה נכונה רק חלקית, ולעניין זה השפעה חשובה גם על הבנת הישגי ילדי העולים. עוד מראה הניתוח שלגיל ההגירה ישנו קשר עם הישגים לימודיים, אולם הוא אינו תואם לטענה הנפוצה בספרות, המתבססת על "גיל קריטי" לרכישת שפה באופן ספונטני. לעומת זאת, המחקר מצביע על גיל המעבר לחטיבת הביניים כבעל חשיבות להבנת השפעתו של גיל ההגירה על הישגים השכלתיים של ילדי מהגרים בישראל.

Educational integration of immigrants from the former Soviet Union in Israel: The importance of the year of immigration and the age at migration \ Yariv Feniger, Anastasia Gorodzeisky, Ayalon Hanna, Eyal Bar-Haim

Migration is inherently a dynamic social phenomenon, yet, surprisingly, extensive research on this topic often overlooks the influence of two critical temporal factors on educational outcomes: the timing of migration and the age of migration during childhood. This article aims to fill this research gap by analyzing a large-scale dataset prepared by the Central Bureau of Statistics, which integrates administrative records with the 1995 census. This dataset enables the tracking of a substantial sample of children who immigrated with their families from the former USSR to Israel in the early 1990s and pursued their education in Israeli schools and higher education institutions. The study reveals that within a migration wave, even over a relatively short timeframe, the socioeconomic characteristics of immigrants can shift rapidly. Therefore, the notion of viewing immigrants from the former USSR in the early 1990s as a homogenous group with high human capital is only partially accurate. This also significantly affects our understanding of children's educational achievements from this migration group. Furthermore, the analysis demonstrates that age at migration influences educational outcomes, but this relationship does not align with the prevalent notion in existing literature that there is a "critical age" for natural language acquisition in the host country. Instead, the study highlights the importance of entering secondary education as key factors in elucidating the effect of age at immigration on the educational achievements of immigrant children.

במחקר האיכותני הפנומנולוגי נבחנו המשמעויות שמייחסים הורים עקורים מהגליל העליון המזרחי לבית ולמקום במהלך תהליך מתמשך של פינוי כפוי במלחמת "חרבות ברזל". המסגרת התיאורטית של המחקר היא תודעת מקום בסביבות כפריות בתוך משבר קיצוני מתמשך. במחקר רואיינו בשני סבבים 22 הורים שנעקרו מבתיהם בהוראת ממשלה עם תחילת המלחמה למלונות או ליחידות אירוח זמניות. מניתוח תמטי של הנתונים עלו שלושה נרטיבים מרכזיים: הנרטיב הראשון מדגים את הזמן כמחזק את יציבות משמעות הבית שממנו נעקרו, והדגש מושם על תחושת השייכות כמרכזית יותר בהשוואה לתחושת הביטחון. הנרטיב השני מדגים התייחסות למגורים בבית שממנו נעקרו כתקופת ניסיון והתבוננות, תוך כדי שימוש בזמן כאמצעי לבסס החלטה לגבי מגורים עתידיים. הנרטיב השלישי מדגים את הזמן כמבסס את האחיזה בבית חדש, ומתמקד בחוסר רצון לשלם מחירים של מרחק ובידוד. שלושת הנרטיבים מאפשרים יצירת טיפולוגיה של עקירה פנימית מתוך התייחסות לשני צירים: ציר המקום שממנו נעקרו ההורים, תוך כדי פירוק המקום למרכיביו – בית, קהילה ומרחב פריפריאלי והיקשרות או השתייכות נבדלת לכל אחד מהם; וציר הזמן, כשחקן שמעצב באופן דינמי את משמעות הבית ואת ההחלטות לגבי מקום מגורים. העקירה הפנימית מהווה חלון מִבני ממוסגר שדרכו מתהווים דפוסי תודעת מקום שונים בקרב הורים. כך מאפשר המחקר התבוננות על מקום, כפי שהוא נחווה על־ידי אנשים באופנים שונים במצב של עקירה פנימית.

Intersecting Meanings of Time and Place as Dynamic Motifs in the Lives of Displaced Parents in the Eastern Upper Galilee: A qualitative methodological approach at two points in time \ Yael Grinshtain

The phenomenological qualitative study examines the significance that displaced parents from the Eastern Upper Galilee attribute to home and place during an ongoing process of displacement during the "Iron Sword" war. The theoretical framework of the study is to place consciousness or place attentiveness in rural environments amid an ongoing extreme crisis.

In two rounds of research, 22 parents who were displaced from their homes by government order at the beginning of the war were interviewed at hotels or other temporary accommodations. A thematic analysis of the data revealed three main narratives: the first narrative demonstrates how time reinforces the stability of the meaning of home from which they were displaced, with an emphasis on the sense of belonging as more central than the sense of security. The second narrative presents the attitude toward living in the house from which they were displaced as a period of experience and observation, using time to inform a decision about future housing. The third narrative demonstrates time as it takes hold in a new home, with an emphasis on the unwillingness to pay the price of distance and isolation. The three narratives enable the creation of a typology of internal displacement with reference to two axes: the axis of the place from which the parents were displaced, while dismantling the place into its components – home, community, and peripheral space, and a distinct attachment or belonging to each of them; and the timeline as an actor that dynamically shapes the meaning of the home and decisions about where to live. Internal displacement constitutes a structural framing through which different patterns of place consciousness are formed among parents. Thus, the study enables the observation of place as experienced by people in different ways in an ongoing internal displacement.

לגלי ההגירה האינטנסיביים אל ערי הפיתוח מאז שנות ה־90 השלכות מורכבות על האזרחות העירונית ועל הזכות לעיר של תושביהן הוותיקים, המזרחים, ובהן מתמקד מאמר זה. העיר שדרות משמשת מקרה בוחן מרכזי. אל מול הטענות שלפיהן הגירה אל ערים קטנות ומרוחקות מיטיבה עימן מבחינה כלכלית ותרבותית, ומייצרת אפשרות לעירוניות מגוונת, מכילה וצודקת, ניתוח מדיניות התכנון, הבינוי וההגירה אל ערי הפיתוח מבעד לפריזמה של אזרחות עירונית וזכות הוותיקים המזרחים לעיר חושף תהליכי דחיקה ודחיקוּת (displaceability). אזרחות עירונית מוגדרת כהשתייכות נורמטיבית לקהילה העירונית. ממנה נגזרת הזכות לעיר. זכות זו מדגישה את יכולתם המהותית של הפרט ושל הקהילה לעצב את זהות המקום, להשפיע על תרבותו ולהשתתף באופן פעיל בפוליטיקה המקומית, לנצל את משאבי העיר באופן שוויוני, ולשמר חיים קהילתיים, תרבותיים וזהותיים ללא אפליה. נקודת המוצא של המאמר היא שעד שנות ה־90, ערי הפיתוח, בהיותן המרחב המזרחי הפרדיגמטי, כוננו סדר אזרחי־עירוני שבאמצעותו יישׂמו המזרחים הלכה למעשה את זכותם לעיר. מאז שנות ה־90, וביתר שׂאת בשני העשורים האחרונים, בצל מדיניות התכנון, הבינוי והשיכון, שברובה נשענה על עקיפת הוראות החוק והחלשת יכולת ההתנגדות המקומית, ובצל השתלטותן של קהילות מהגרות על צומתי העוצמה והשליטה במשאבים המקומיים – נדחקו המזרחים מהזכות לעיר, וחוו שינוי באופייה של האזרחות העירונית. דחיקה זו כוללת ערעור תחושת שייכות, הרחקה מתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לעיר, הֲסטה של משאבים מקומיים לטובתן של הקהילות המהגרות, ובמקרה של שדרות – אובדן השליטה הפוליטית בעיר לטובת הגרעין התורני – אחת הקהילות המהגרות אל העיר. אלה מצטרפים לשינוי פיזי של ממש במרחב הבנוי, שהעמיק את תחושת הניכור והזרות הנובעת משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וחברתיים בסביבת המגורים בעקבות הגירה אינטנסיבית. נדמה שהמזרחים נותרו עם זיכרונות נוסטלגיים של מה שהייתה "העיירה שלהם".

Immigration and the development Town: The right to the city and urban citizenship in Sderot \ Moti Gigi, Erez Tzfadia

This article explores the complex implications of intense waves of migration to Israel’s peripheral development towns since the 1990s, focusing on their impact on urban citizenship and the right to the city of incumbent Mizrahi residents. Using the city of Sderot as a primary case study, the research challenges the prevailing claims that migration to small, remote cities benefits them economically and culturally by fostering a diverse, inclusive, and just urbanism. Instead, an analysis of planning, construction, and migration policies through the prism of urban citizenship and the Mizrahi right to the city reveals processes of displacement and displaceability. Urban citizenship is defined here as a normative belonging to the urban community, from which the right to the city is derived. This right emphasizes the substantive ability of individuals and communities to shape a place's identity, influence its culture, actively participate in local politics, utilize urban resources equitably, and maintain communal and cultural life without discrimination. The article posits that until the 1990s, development towns—as paradigmatic Mizrahi spaces—constituted an urban-civil order in which Mizrahi residents effectively exercised their right to the city. However, since the 1990s, and increasingly over the last two decades, this status has eroded. Governed by centralist planning and housing policies that often bypassed legal regulations and weakened local resistance, and alongside the takeover of local power centers and resources by migrant communities, Mizrahi residents have been displaced of their right to the city. This displacement manifests as an undermined sense of belonging, exclusion from decision-making processes, the diversion of local resources toward migrant populations, and the loss of political control to the Garin Torani (religious-Zionist mission communities). These factors, combined with significant physical changes to the built environment, have deepened feelings of alienation and estrangement resulting from the demographic and cultural shifts brought about by intensive migration, leaving Mizrahim with nostalgic memories of ‘their town’.

במאמר זה אנו בוחנים את תופעת ההגירה הפנימית של פלסטינים אזרחי ישראל, בני מעמד הביניים, מן הצפון ומן המשולש לדרום הארץ, דרך הפריזמה של בחירת בית ספר לילדיהם. אנו טוענים על סמך חמישים ראיונות עומק כי בחירה זו איננה תוצר לוואי של תהליך ההגירה, אלא צומת מכונן המעגן את ההגירה והופך אותה מזמנית לקבועה. הממצאים חושפים כיצד ההורים מנווטים "בחירה משולשת" מורכבת בין חזרה ליישוב המוצא, חינוך ערבי־בדואי וחינוך יהודי – בהצטלבות של שאיפות לניעות חברתית, המעוגנות בהביטוס של מעמד הביניים – ובין הרצון בשימור הזהות הלאומית והתרבותית הפלסטינית. הניתוח מדגיש את חוויית הסובייקטיביות הטרנס־לוקלית של ההורים ואת תפקידן המרכזי של האימהות בעבודת הזהות והשימור התרבותי. המאמר תורם להבנת הקשר בין הגירה לחינוך בהקשר ניאו־ליברלי ומציע ניתוח מעמיק של חוויות מעמד הביניים הפלסטיני בישראל.

School Choice as the Constitutive Act of Internal Migration among Palestinian Middle-Class Parents in Israel \ Meshulam Assaf, Majdub Towibah & Fast Idit

This article uses the prism of school choice to explore the growing demographic pattern of internal migration of middle-class Palestinian citizens of Israel from the Arab Triangle and northern region of the country to the south. Based on fifty in-depth interviews in a study of middle-class Palestinian parental choice, we argue that school choice is not a byproduct of the migration process but, rather, a constitutive juncture that anchors the migration and transforms it from a temporary condition into a permanent one. The findings illuminate how these parents navigate a complex "triple choice" between returning to their town of origin, local Arab-Bedouin education, and Jewish education. This choice is situated at the intersection of parents’ aspirations for social mobility rooted in their middle-class habitus and their desire to preserve their Palestinian national and cultural identity. The analysis highlights the parents' experience of "translocal subjectivity" and the mothers’ role as the primary agents of identity work and cultural preservation. The article contributes to the understanding of the connection between migration and education in a neoliberal context and offers nuanced insight into the unique social and cultural challenges middle-class Palestinians must navigate in Israel.

בשנים האחרונות חלה נהירה של ישראלים למדינות הדרום הגלובלי, ובראשן תאילנד. מחקר זה בוחן את התופעה ומציע את המושג הגירה תיירותית כמסגרת להבנתה. ניתוח פרשני של 28 ראיונות עומק עם ישראלים החיים בתאילנד מצביע על רצון לשפר את איכות החיים, להתרחק מן המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית בישראל ולאמץ אורח חיים רגוע ומאוזן, המשלב חוויית ניידות עם תחושת ביטחון קהילתית. הממצאים מראים שהישראלים בתאילנד ממסגרים את המעבר במונחים זמניים של מסע והרפתקה, המאפשרים התפתחות אישית בתוך תפאורת "גן עדן" תאילנדית, המובנית כמרחב של פשטות ואותנטיות. תרומתו המרכזית של המחקר היא בחשיפת האופן שבו מושגים גלובליים של ניידות פריבילגית מקבלים ביטוי מקומי המעוגן בדנ"א הישראלי. הממצאים מראים כי המעבר הוא גרסה בוגרת של מודל הטיול הגדול, שבו המהגרים פועלים כמתנחלים המבקשים להשיג פיסת אדמה וביטחון קיומי שאינם בהישג ידם בישראל. הקהילה הישראלית – המכונה לעתים קיבוץ או קולוניה – משמשת בועה טרנס־לאומית המשעתקת היררכיות חברתיות ויחסי כוח המוכרים מן החברה הישראלית. המחקר מעמיק בשימוש במושג המבט התיירותי ובמנגנוני חליפין גיאוגרפי (geoarbitrage), המאפשרים למהגרים לקיים אורח חיים מערבי מובחן, ובתוך כך להציב גבולות סימבוליים ואדנותיים מול האוכלוסייה המקומית. זאת ועוד, המחקר מתכתב עם פרדיגמת הניידות, שלפיה תיירות והגירה הן חלק מרצף רחב של צורות ניידות, והוא מראה כי חוויית הזרות אינה נתפסת כקושי, אלא כמשאב של איכות חיים. לבסוף, המאמר דן בתופעה בהקשר האקטואלי של משבר השבעה באוקטובר וטוען כי תאילנד הפכה לחלופה אמיתית לחיים ישראליים מחוץ לישראל, והארעיות עצמה הופכת בה למשאב פריבילגי של חופש ובחירה.

Tourist Migration: Perspectives on Israelis Living in Thailand  \ Orit Unger, Hila Zaban

In recent years, there has been an influx of Israelis moving to countries in the Global South, primarily Thailand. The current study examines this phenomenon and proposes the concept of “Tourist Migration” as a framework for understanding it. An interpretive analysis of 28 in-depth interviews with Israelis living in Thailand points to a desire to improve quality of life, distance themselves from the political, social, and economic realities in Israel, and adopt a relaxed, balanced lifestyle that combines mobility with a sense of communal security. Findings indicate that Israelis in Thailand frame their move in temporal terms, such as a “journey” or an “adventure”, enabling personal growth within a Thai “paradise” setting, constructed as a space of simplicity and authenticity. The primary contribution of this study lies in revealing how global concepts of privileged mobility find local expression rooted in “the Israeli DNA”. Findings show that the relocation represents an “adult version” of the “Big Trip” (Ha-Tiyul Ha-Gadol) model, in which migrants act as “settlers” seeking to acquire a real estate foothold and existential security that are beyond their reach in Israel. The Israeli community—at times referred to as “the Kibbutz” or a “colony”—functions as a “transnational bubble” that reproduces social hierarchies and power relations familiar from Israeli society. The study delves into the use of the concept of the “Tourist Gaze” and the mechanisms of Geographic Arbitrage, which enable migrants to maintain a distinct Western lifestyle while establishing symbolic and paternalistic boundaries vis-à-vis the local population. The study engages with the mobility paradigm, according to which tourism and migration are part of a broad continuum of mobility forms and shows that the experience of strangeness is not perceived as a hardship but rather as a quality-of-life resource. Finally, the paper discusses the phenomenon within the current context of the October 7 crisis, suggesting that Thailand has become a viable alternative for Israeli life outside Israel, where transience itself becomes a privileged resource of freedom and choice.

מאמר זה מציע מסגור חדש להבנת מדיניות הגירת העבודה בישראל. להבדיל מההבנה הרווחת של המדיניות כתגובה לבעיה נתונה, אנו מראים בעזרת גישת WPR של באצ'י, הנשענת על ניתוח שיח ביקורתי פוקויאני, כיצד מיוצרת נוכחותם של מהגרי עבודה כ"בעיה" בשיח המִּמסדי. באמצעות טכניקות של ממשליות וביו־פוליטיקה מתעצב משטר של גבולות היררכיים, זמניות ארעית ורעיעות מובנית, שדרכו מוגבלים מהגרי עבודה להבניה קשיחה, שכל חריגה ממנה מפקיעה את מעמדם ואת מקומם. המשפחה והילדוּת מצויות בקצהו של משטר זה, כשפוריות והורות מתורגמות לממדי יצרנות וזמינות, והילדים ממוקמים בלימינליות של הכרה פונקציונלית ללא אופק לשייכות.
הניתוח מבוסס על בחינה שיטתית של חקיקה ונהלים מרכזיים ועל עיון בביטויים ממסדיים נוספים, ומראה כיצד המדיניות מכוננת את מה שאנו מכנים "ביו־הוספיטליטי": משטר של הכנסת אורחים מותנית, התוחמת את הסובייקט ל"גוף־עובד", כך שהוא מצוי תחת ניהול ביו־פוליטי ובהאֲחָרה מתמדת, הדוחה ממדים נוספים כגון משפחתיות ושייכות.
מנגד, אנו מציעים תפיסה אתית המבוססת על הכנסת אורחים ועל אחריות לאחֵר על־פי לוינס ודרידה, המאפשרת להוסיף רובד של קריאה נורמטיבית בהשלכות האתיות של המדיניות הממסדית כלפי מהגרי העבודה וילדיהם.תרומתו של המאמר לשיח המחקרי מתבטאת בהמשׂגה המרכזית של "ביו־הוספיטליטי", המדגימה את המשמעות הרב־רובדית של הבניית נוכחותם ומעמדם של מי שחשופים להאחרה קיצונית דרך ריבוי של פגיעויות מצטלבות, תוך כדי שהיא מאפשרת להציב אמת מידה חלופית לשיח המתבסס על שייכות ואחריות.

Bio-Hospitality: Conditional Inclusion and the Biopolitical Governance of Migrant Workers and Their Children in Israel \ Rotem Zamir, Hanoch Ben-Pazi and Yael Mayer

This article proposes a new framework for understanding labor migration policy in Israel. Contrary to the prevailing view of such policy as a response to a pre-existing problem, we demonstrate, drawing on Bacchi’s What’s the Problem Represented to Be? (WPR) approach and Foucauldian critical discourse analysis, how the presence of migrant workers is discursively produced as a “problem” within institutional discourse.

Through techniques of governmentality and biopolitics, a regime of hierarchical boundaries, enforced temporariness, and structural precarity is constituted, through which migrant workers are confined to a rigid construction. Any deviation from this construction risks the withdrawal of their legal status and place within the social order. Family life and childhood appear at the margins of this regime: fertility and parenthood are translated into dimensions of productivity and labor availability, while children are positioned within a liminal space of functional recognition without a horizon of belonging.

The analysis is based on a systematic examination of key legislation and policy procedures, alongside other institutional expressions of discourse. It demonstrates how these policies constitute what we term “bio-hospitality”: a regime of conditional hospitality that confines the subject to the status of a working body, subject to biopolitical management and ongoing othering that displaces additional dimensions of existence such as family life and belonging.

In response, the article advances an ethical perspective grounded in the concepts of hospitality and responsibility toward the Other, as articulated by Levinas and Derrida. This perspective allows for a normative reading of the ethical implications of institutional policy toward migrant workers and their children.

The article’s contribution lies in the conceptualization of bio-hospitality, which illuminates the multilayered construction of the presence and status of those subjected to extreme othering through intersecting vulnerabilities, while also proposing an alternative normative horizon grounded in belonging and responsibility.