הדרה

מאמר זה מציע מסגור חדש להבנת מדיניות הגירת העבודה בישראל. להבדיל מההבנה הרווחת של המדיניות כתגובה לבעיה נתונה, אנו מראים בעזרת גישת WPR של באצ'י, הנשענת על ניתוח שיח ביקורתי פוקויאני, כיצד מיוצרת נוכחותם של מהגרי עבודה כ"בעיה" בשיח המִּמסדי. באמצעות טכניקות של ממשליות וביו־פוליטיקה מתעצב משטר של גבולות היררכיים, זמניות ארעית ורעיעות מובנית, שדרכו מוגבלים מהגרי עבודה להבניה קשיחה, שכל חריגה ממנה מפקיעה את מעמדם ואת מקומם. המשפחה והילדוּת מצויות בקצהו של משטר זה, כשפוריות והורות מתורגמות לממדי יצרנות וזמינות, והילדים ממוקמים בלימינליות של הכרה פונקציונלית ללא אופק לשייכות.
הניתוח מבוסס על בחינה שיטתית של חקיקה ונהלים מרכזיים ועל עיון בביטויים ממסדיים נוספים, ומראה כיצד המדיניות מכוננת את מה שאנו מכנים "ביו־הוספיטליטי": משטר של הכנסת אורחים מותנית, התוחמת את הסובייקט ל"גוף־עובד", כך שהוא מצוי תחת ניהול ביו־פוליטי ובהאֲחָרה מתמדת, הדוחה ממדים נוספים כגון משפחתיות ושייכות.
מנגד, אנו מציעים תפיסה אתית המבוססת על הכנסת אורחים ועל אחריות לאחֵר על־פי לוינס ודרידה, המאפשרת להוסיף רובד של קריאה נורמטיבית בהשלכות האתיות של המדיניות הממסדית כלפי מהגרי העבודה וילדיהם.תרומתו של המאמר לשיח המחקרי מתבטאת בהמשׂגה המרכזית של "ביו־הוספיטליטי", המדגימה את המשמעות הרב־רובדית של הבניית נוכחותם ומעמדם של מי שחשופים להאחרה קיצונית דרך ריבוי של פגיעויות מצטלבות, תוך כדי שהיא מאפשרת להציב אמת מידה חלופית לשיח המתבסס על שייכות ואחריות.

Bio-Hospitality: Conditional Inclusion and the Biopolitical Governance of Migrant Workers and Their Children in Israel \ Rotem Zamir, Hanoch Ben-Pazi and Yael Mayer

This article proposes a new framework for understanding labor migration policy in Israel. Contrary to the prevailing view of such policy as a response to a pre-existing problem, we demonstrate, drawing on Bacchi’s What’s the Problem Represented to Be? (WPR) approach and Foucauldian critical discourse analysis, how the presence of migrant workers is discursively produced as a “problem” within institutional discourse.

Through techniques of governmentality and biopolitics, a regime of hierarchical boundaries, enforced temporariness, and structural precarity is constituted, through which migrant workers are confined to a rigid construction. Any deviation from this construction risks the withdrawal of their legal status and place within the social order. Family life and childhood appear at the margins of this regime: fertility and parenthood are translated into dimensions of productivity and labor availability, while children are positioned within a liminal space of functional recognition without a horizon of belonging.

The analysis is based on a systematic examination of key legislation and policy procedures, alongside other institutional expressions of discourse. It demonstrates how these policies constitute what we term “bio-hospitality”: a regime of conditional hospitality that confines the subject to the status of a working body, subject to biopolitical management and ongoing othering that displaces additional dimensions of existence such as family life and belonging.

In response, the article advances an ethical perspective grounded in the concepts of hospitality and responsibility toward the Other, as articulated by Levinas and Derrida. This perspective allows for a normative reading of the ethical implications of institutional policy toward migrant workers and their children.

The article’s contribution lies in the conceptualization of bio-hospitality, which illuminates the multilayered construction of the presence and status of those subjected to extreme othering through intersecting vulnerabilities, while also proposing an alternative normative horizon grounded in belonging and responsibility.