דחיקה

לגלי ההגירה האינטנסיביים אל ערי הפיתוח מאז שנות ה־90 השלכות מורכבות על האזרחות העירונית ועל הזכות לעיר של תושביהן הוותיקים, המזרחים, ובהן מתמקד מאמר זה. העיר שדרות משמשת מקרה בוחן מרכזי. אל מול הטענות שלפיהן הגירה אל ערים קטנות ומרוחקות מיטיבה עימן מבחינה כלכלית ותרבותית, ומייצרת אפשרות לעירוניות מגוונת, מכילה וצודקת, ניתוח מדיניות התכנון, הבינוי וההגירה אל ערי הפיתוח מבעד לפריזמה של אזרחות עירונית וזכות הוותיקים המזרחים לעיר חושף תהליכי דחיקה ודחיקוּת (displaceability). אזרחות עירונית מוגדרת כהשתייכות נורמטיבית לקהילה העירונית. ממנה נגזרת הזכות לעיר. זכות זו מדגישה את יכולתם המהותית של הפרט ושל הקהילה לעצב את זהות המקום, להשפיע על תרבותו ולהשתתף באופן פעיל בפוליטיקה המקומית, לנצל את משאבי העיר באופן שוויוני, ולשמר חיים קהילתיים, תרבותיים וזהותיים ללא אפליה. נקודת המוצא של המאמר היא שעד שנות ה־90, ערי הפיתוח, בהיותן המרחב המזרחי הפרדיגמטי, כוננו סדר אזרחי־עירוני שבאמצעותו יישׂמו המזרחים הלכה למעשה את זכותם לעיר. מאז שנות ה־90, וביתר שׂאת בשני העשורים האחרונים, בצל מדיניות התכנון, הבינוי והשיכון, שברובה נשענה על עקיפת הוראות החוק והחלשת יכולת ההתנגדות המקומית, ובצל השתלטותן של קהילות מהגרות על צומתי העוצמה והשליטה במשאבים המקומיים – נדחקו המזרחים מהזכות לעיר, וחוו שינוי באופייה של האזרחות העירונית. דחיקה זו כוללת ערעור תחושת שייכות, הרחקה מתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לעיר, הֲסטה של משאבים מקומיים לטובתן של הקהילות המהגרות, ובמקרה של שדרות – אובדן השליטה הפוליטית בעיר לטובת הגרעין התורני – אחת הקהילות המהגרות אל העיר. אלה מצטרפים לשינוי פיזי של ממש במרחב הבנוי, שהעמיק את תחושת הניכור והזרות הנובעת משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וחברתיים בסביבת המגורים בעקבות הגירה אינטנסיבית. נדמה שהמזרחים נותרו עם זיכרונות נוסטלגיים של מה שהייתה "העיירה שלהם".

Immigration and the development Town: The right to the city and urban citizenship in Sderot \ Moti Gigi, Erez Tzfadia

This article explores the complex implications of intense waves of migration to Israel’s peripheral development towns since the 1990s, focusing on their impact on urban citizenship and the right to the city of incumbent Mizrahi residents. Using the city of Sderot as a primary case study, the research challenges the prevailing claims that migration to small, remote cities benefits them economically and culturally by fostering a diverse, inclusive, and just urbanism. Instead, an analysis of planning, construction, and migration policies through the prism of urban citizenship and the Mizrahi right to the city reveals processes of displacement and displaceability. Urban citizenship is defined here as a normative belonging to the urban community, from which the right to the city is derived. This right emphasizes the substantive ability of individuals and communities to shape a place's identity, influence its culture, actively participate in local politics, utilize urban resources equitably, and maintain communal and cultural life without discrimination. The article posits that until the 1990s, development towns—as paradigmatic Mizrahi spaces—constituted an urban-civil order in which Mizrahi residents effectively exercised their right to the city. However, since the 1990s, and increasingly over the last two decades, this status has eroded. Governed by centralist planning and housing policies that often bypassed legal regulations and weakened local resistance, and alongside the takeover of local power centers and resources by migrant communities, Mizrahi residents have been displaced of their right to the city. This displacement manifests as an undermined sense of belonging, exclusion from decision-making processes, the diversion of local resources toward migrant populations, and the loss of political control to the Garin Torani (religious-Zionist mission communities). These factors, combined with significant physical changes to the built environment, have deepened feelings of alienation and estrangement resulting from the demographic and cultural shifts brought about by intensive migration, leaving Mizrahim with nostalgic memories of ‘their town’.

המאמר בוחן את השאלות "כיצד הופך 'הצד האפל' של התכנון העירוני ל'מואר'? כיצד נהפכים על פניהם דחיקה והדרה מהמרחב האורבני? כיצד מצליחות קבוצות מיעוט הנדחקות או מודרות מהעיר לחדור אל הזרם המרכזי ולזכות בהכרה, בביטחון ובמשאבים עירוניים?". הספרות הביקורתית על "הצד האפל" של התכנון מיעטה לעסוק בתהליך תיקון העוול, כלומר במעבר לצדק ולהכרה בקבוצות מיעוט מודרות. סיפורו של המרחב הגאה בבאר שבע מדגים את התהליך דרך המאבק הארוך לקיום מצעד גאווה בשדרה המרכזית של העיר, ולמען הקצאת נכס עירוני ראוי לבית הגאה. המאמר מתחקה אחר הסיבה לשינוי ביחסי הקהילה והממסד העירוני ואחר צורתו, באמצעות ניתוח מפורט של שלבי המאבק דרך תצפית משתתפת, ראיונות וניתוח מסמכים. המאמר מראה כיצד התגבשה "אזרחות עירונית נאבקת" הפועלת "מלמטה", במקביל לעבודה פרגמטית בין הקהילה ונציגי העירייה. כדי להבין את ההקשר הרחב, מְמצב המאמר את המאבק שצלח מול התגברות מצב הדחיקות (displaceability) בעיר. המאמר מציג מבט משווה בין המקרה של הקהילה הגאה, שזכתה לעבור "לצד המואר", ועומדת במרכזו של הניתוח, למקרה של הקהילה הערבית-בדואית בעיר, שבתקופת זמן מקבילה נדחקה מהמרחב הציבורי ומהמשאבים העירוניים אל "הצד האפל". המחקר מראה כיצד תנועה חברתית ליברלית הצליחה להפוך מצב של דחיקות להכרה ולמימוש הזכות לעיר, אך בו בזמן גם כיצד ההכרה בקהילה הגאה עלולה לאפשר תהליך של "פינקוושינג" ברמה העירונית בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.

Dark side, light side, and urban pinkwashing: The rise of queer space in Beersheba / Chen Misgav, Rani Mandelbaum and Oren Yiftachel 

This paper examines how the "dark side" of urban planning might be transformed into positive outcomes. Specifically , it asks how displacement and exclusion can be inverted or reimagined to promote inclusion. How do marginalized groups enter the mainstream and achieve recognition, security and gain a stake in urban resources? The critical literature on "the dark side" of planning rarely deals with the correction of injustice—the transformation from oppression to justice for excluded groups. The story of queer (LGTBQ+) space in Beersheba, Israel, illustrates this process through the analysis of a protracted campaign to organize a gay parade along the city's main avenue and to receive equitable urban resources, including a home for the community.

This paper uses participant observations, document analysis, media coverage and personal interviews to trace the transformation of relations between the community, the mayor, and the City Council. The analysis shows how a struggling urban citizenship was constructed from below, supported by the group's ability to mobilize allies in other cities and negotiate pragmatically with the City Council. To place this campaign within a broader analytical context, the study compares the LGBTQ+ struggle with those of other identity and sexual minorities and explores the shifting dynamics between city and state. A focused analysis of the plight of Beersheba's Arab community shows that while the LGTBQ+ community was gaining recognition, the Arab community was experiencing increased displacement, reflecting the "dark side" of urban policy. The study shows how a liberal gay struggle may be used to "pinkwash" ongoing oppression at the social and spatial peripheries.