ערי פיתוח

לגלי ההגירה האינטנסיביים אל ערי הפיתוח מאז שנות ה־90 השלכות מורכבות על האזרחות העירונית ועל הזכות לעיר של תושביהן הוותיקים, המזרחים, ובהן מתמקד מאמר זה. העיר שדרות משמשת מקרה בוחן מרכזי. אל מול הטענות שלפיהן הגירה אל ערים קטנות ומרוחקות מיטיבה עימן מבחינה כלכלית ותרבותית, ומייצרת אפשרות לעירוניות מגוונת, מכילה וצודקת, ניתוח מדיניות התכנון, הבינוי וההגירה אל ערי הפיתוח מבעד לפריזמה של אזרחות עירונית וזכות הוותיקים המזרחים לעיר חושף תהליכי דחיקה ודחיקוּת (displaceability). אזרחות עירונית מוגדרת כהשתייכות נורמטיבית לקהילה העירונית. ממנה נגזרת הזכות לעיר. זכות זו מדגישה את יכולתם המהותית של הפרט ושל הקהילה לעצב את זהות המקום, להשפיע על תרבותו ולהשתתף באופן פעיל בפוליטיקה המקומית, לנצל את משאבי העיר באופן שוויוני, ולשמר חיים קהילתיים, תרבותיים וזהותיים ללא אפליה. נקודת המוצא של המאמר היא שעד שנות ה־90, ערי הפיתוח, בהיותן המרחב המזרחי הפרדיגמטי, כוננו סדר אזרחי־עירוני שבאמצעותו יישׂמו המזרחים הלכה למעשה את זכותם לעיר. מאז שנות ה־90, וביתר שׂאת בשני העשורים האחרונים, בצל מדיניות התכנון, הבינוי והשיכון, שברובה נשענה על עקיפת הוראות החוק והחלשת יכולת ההתנגדות המקומית, ובצל השתלטותן של קהילות מהגרות על צומתי העוצמה והשליטה במשאבים המקומיים – נדחקו המזרחים מהזכות לעיר, וחוו שינוי באופייה של האזרחות העירונית. דחיקה זו כוללת ערעור תחושת שייכות, הרחקה מתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לעיר, הֲסטה של משאבים מקומיים לטובתן של הקהילות המהגרות, ובמקרה של שדרות – אובדן השליטה הפוליטית בעיר לטובת הגרעין התורני – אחת הקהילות המהגרות אל העיר. אלה מצטרפים לשינוי פיזי של ממש במרחב הבנוי, שהעמיק את תחושת הניכור והזרות הנובעת משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וחברתיים בסביבת המגורים בעקבות הגירה אינטנסיבית. נדמה שהמזרחים נותרו עם זיכרונות נוסטלגיים של מה שהייתה "העיירה שלהם".

Immigration and the development Town: The right to the city and urban citizenship in Sderot \ Moti Gigi, Erez Tzfadia

This article explores the complex implications of intense waves of migration to Israel’s peripheral development towns since the 1990s, focusing on their impact on urban citizenship and the right to the city of incumbent Mizrahi residents. Using the city of Sderot as a primary case study, the research challenges the prevailing claims that migration to small, remote cities benefits them economically and culturally by fostering a diverse, inclusive, and just urbanism. Instead, an analysis of planning, construction, and migration policies through the prism of urban citizenship and the Mizrahi right to the city reveals processes of displacement and displaceability. Urban citizenship is defined here as a normative belonging to the urban community, from which the right to the city is derived. This right emphasizes the substantive ability of individuals and communities to shape a place's identity, influence its culture, actively participate in local politics, utilize urban resources equitably, and maintain communal and cultural life without discrimination. The article posits that until the 1990s, development towns—as paradigmatic Mizrahi spaces—constituted an urban-civil order in which Mizrahi residents effectively exercised their right to the city. However, since the 1990s, and increasingly over the last two decades, this status has eroded. Governed by centralist planning and housing policies that often bypassed legal regulations and weakened local resistance, and alongside the takeover of local power centers and resources by migrant communities, Mizrahi residents have been displaced of their right to the city. This displacement manifests as an undermined sense of belonging, exclusion from decision-making processes, the diversion of local resources toward migrant populations, and the loss of political control to the Garin Torani (religious-Zionist mission communities). These factors, combined with significant physical changes to the built environment, have deepened feelings of alienation and estrangement resulting from the demographic and cultural shifts brought about by intensive migration, leaving Mizrahim with nostalgic memories of ‘their town’.

המאמר הנוכחי מציע להתבונן במציאות של אי־ודאות כלכלית מתמשכת ובתמורות שחלו במופעיה באמצעות מעקב אחרי אופני ההתמודדות עימה בקרב שלושה דורות של נשים מזרחיות החיות בערי פיתוח בדרום ישראל. מבחינה אמפירית, הממצאים מלמדים שבעידן הכלכלה הריכוזית, בהעדר משרות בשוק העבודה הראשוני, בנות הדור הראשון מצאו לעצמן עבודה בכלכלת הצללים ("עבודה בשחור"). האפשרויות המצומצמות לרכישת השכלה לצד היצע מוגבל של משרות בשוק העבודה בערי הפיתוח הובילו חלק ניכר מבנות הדור השני למשרות צווארון כחול ופקידות נמוכה. היזמיות והאקטיביות שבהן הצליחו להמירן במשרות החדשות שנוצרו בעקבות הרפורמות הניאו־ליברליות. אולם מאחר שהעסקה זו הייתה זמנית ובתנאים נצלניים, היא לא שיפרה את מיקומן המעמדי. בנות הדור השלישי, אשר רכשו השכלה אקדמית כתוצאה מרפורמת המכללות, מתקשות לתרגם אותה לתעסוקה הולמת ויציבה המאפשרת התפתחות אישית ומוביליות חברתית. מופעיה השונים של אי־הוודאות הכלכלית בשלושת הדורות מעידים על היותה טכניקה של מִמשליות. קרי, אחד הכלים שבאמצעותם מיישמת המדינה את ההיגיון האתנוקרטי שבבסיסה, ומשעתקת את אי־השוויון האתני והאתנו־מגדרי. מבחינה תיאורטית, מחקר זה, המבוסס על היסטוריה ממוגדרת של קבוצת מיעוט, תורם לחשיפת התפקיד שמילאו העסקה מעורערת ואי־ודאות כלכלית בהיסטוריה של מדינת הלאום הקפיטליסטית, ובכך מציבה אתגר למסגרת המושגית ההגמונית שהתפתחה ב"צפון הגלובלי", הרואה בתעסוקה מעורערת ובאי־ודאות כלכלית תופעה ייחודית של העידן הניאו־ליברלי.

Has Anything Changed? Economic uncertainty as a governmentality technique: Three generations of Mizrahi women in southern Israel living and coping with economic uncertainty \ Sigal Ron Nagar 

This study focuses on how economic uncertainty has changed over three generations within a specific socio-economic context, arguing that it has functioned as a tool of governmentality, reinforcing ethno-gendered inequality. Drawing on the experiences of three generations of Mizrahi women living in development towns in southern Israel, I trace the changes in the manifestations of economic uncertainty. The empirical findings show that during the state’s early years, first generation women were forced to found jobs in the shadow economy ("black” undocumented work) due to the absence of jobs in the primary labor market. A restricted labor market and limited educational opportunities led the majority of the second generation to blue-collar and low-level clerical jobs. The more active and entrepreneurial among these women managed to switch to new jobs made available by the neoliberal reforms in the 1990s. However, since the employment conditions were exploitative, the new positions offered no mobility. Third-generation Mizrahi women, who, with great effort, have acquired academic degrees, are finding it difficult to translate their achievements into “good jobs,” steady employment, career prosperity and social mobility. The economic uncertainty in each generation indicates that it is being used as a governmentality technique, perpetuating ethno-gendered inequality, due to the ethnocratic state logic. This study, based on a distinct history of a minority group, helps reveal the role economic uncertainty and precarious employment has played in the history of the capitalist nation-state. It thus poses a challenge to the hegemonic conceptual framework that has developed in the "global north" that views precarious employment and economic uncertainty as a unique phenomenon of the neoliberal era.