גיליון 6 I יוני 2024 I חיים באי־ודאות

מאמר זה מנתח את חייהן של נשים שחיות בעוני כחיים באי־ודאות, הנעה על הציר שבין אי־ודאות יומיומית לאי־ודאות קיומית. אי־הוודאות באה לידי ביטוי בהיבטים היומיומיים של החיים, המגולמים בשאלות כגון האם הקִּצבה שהן נסמכות עליה אכן תיכנס במועד לחשבון הבנק? האם יהיה להן מספיק כסף לרכישת מזון? האם בקשות הסיוע שהגישו למחלקה לשירותים חברתיים יתקבלו? האם יאושר הסיוע בשכר הדירה? האם תמָּצאנה זכאיות לדיור ציבורי, ואם כן – מתי תקבלנה את הדירה שהן זכאיות לה? ויכולה להגיע אף למצבי קיצון המובילים לאי־ודאות קיומית, המקריסה את מבנה היחסים הרעוע בין המדינה הניאו־ליברלית לנשים בעוני, ובכך משבשת את הסדר האישי והחברתי. אומנם מציאות החיים של הנשים נכתבת ומנותחת מנקודת מבטן של קורבנות הסדר החברתי, אך היא אינה מותירה אותן בעמדה של קורבנוּת פסיבית, אלא מבקשת להדגיש את יכולת הפעולה המשתנה שלהן בתוך מציאות בלתי־אפשרית שכופה עליהן המדינה הניאו־ליברלית, תוך ניתוח דינמיקת יחסי הכוח בין המדינה לנשים.

When the cracks widen: Uncertainty, power, and resistance in the lives of women living in poverty / Helly Buzhish- Sasson

This paper analyzes the lives of women who live in poverty and argues that poverty coerces them into a life of uncertainty, which ranges from day-to-day instability to existential uncertainty. The unpredictability is embedded in questions such as, will the welfare allowance be deposited? Will there be enough money to feed themselves and their families? Will their appeal for financial assistance from the city's welfare department be accepted? Will their application for financial assistance for rent be successful? Will they be recognized as eligible for public housing? And if so, when will they get keys to the apartment? These day-to-day uncertainties often lead to existential angst, one that destroys the already unstable relationship between a neoliberal state and the women who live in poverty, thus further disrupting the personal and societal order. Although this reality is written and analyzed from a perspective that views these women as victims of the social order, it is crucial to stress that the women who were studied reject any perception of themselves as passive victims. This paper analyzes the power relations between the state and the women, and argues that they constantly struggle to maintain their agency under impossible conditions forced on them by a neoliberal state.

מאמר זה עוסק בתנאי אי־ודאות המאפיינים את חייהן של אוכלוסיות מודָרות בדרומה של ישראל. תנאי אי־ודאות מתקיימים ביתר שׂאת במשטרי כלכלה קפיטליסטיים וניאו־ליברליים. הגיונות אלו מאפשרים להבנות שליטה ופיקוח באמצעות ריעוע (פרקרציה). השאלה המרכזית העומדת לדיון תעסוק באופן שבו מוחלים תהליכי ריעוע על אזרחים במרחב הדרומי של ישראל, ומתוכה תיגזר הטענה שלפיה שינוי עירוני, המוגדר בגישות גיאוגרפיות "התחדשות עירונית", מייצר תנאי אי־ודאות לאוכלוסיות מוחלשות, ומצמצם את אזרחותם לכדי אזרחות בעלת מאפיינים של תושבוּת. מטרתו של המאמר להראות כי על אף התפיסה הפופולרית שלפיה מדינת הרווחה שקעה, ומדינת הלאום הניאו־ליברלית נוטה לא להתערב בתהליכים כלכליים, חברתיים ומקומיים, המדינה, על הגיונותיה הניאו־ליברליים, נוכחת ומייצרת תנאי אי־ודאות ככלי שלטוני, המועברים על־ידי סוכניה, ובכך ממרחבת את ריבונותה. על בסיס אתנוגרפיה שנערכה בעיירה מצפה רמון, מאמר זה מראה תהליך נישול כלכלי, מרחבי, חברתי ופוליטי של הבדואים ושל המזרחים החיים בעיירה, ולמעשה מצמצם את אזרחותם. המסקנה המרכזית שעולה ממאמר זה היא שהתחדשות עירונית היא כלי בידי המדינה ליישב את המרחב הגיאוגרפי במטרה לשמור על שליטתה במרחב, אך גם כדי לשמר את ההיגיון הניאו־ליברלי המוגזע של מדינת ישראל באמצעות מנגנונים או תהליכים של ריעוע.

 Transition from Citizenship to Residency: Precariousness as a Governing Mechanism in Spatial Contexts \ Reut Reina Bendrihem

This article deals with the conditions of uncertainty that characterize the lives of marginalized populations in the southern regions of Israel. Conditions of uncertainty are particularly prevalent in capitalist and neoliberal economic regimes. These conditions allow for control and surveillance through precarity.

The main question focuses on how processes of precarity are imposed on citizens in the southern region of Israel. I argue that urban change, defined in geographical approaches as "urban renewal," creates conditions of uncertainty for marginalized populations, narrowing their citizenship to residency characteristics. The aim of the article is to show that despite the popular perception that the welfare state has receded, and the neoliberal nation-state tends not to intervene in economic and social processes, the state, with its neo-liberal logic, is still present. It creates conditions of uncertainty as a governing tool transmitted through its agents, thereby extending its sovereignty. Based on an ethnography conducted in the town of Mitzpe Ramon, this article demonstrates that an economic, spatial, social, and political dispossession process of the Bedouins and Mizrahim living in the town effectively narrows their citizenship. The main conclusion drawn from this article is that urban renewal is used by the state to settle the geographical space, in order to maintain its control over space, but also to preserve the racial neoliberal logic of the State of Israel through mechanisms or processes of precarity.

מאמר זה עוסק בביטויי אי־הוודאות בחייהן של נשים פוסט־סובייטיות שאינן מוכרות כיהודיות על־פי חוקי ההלכה בישראל. המאמר מתמקד בהיבטים האָפֶקְטיביים של שאלת היהדות כפי שזו מגולמת בזירות האינטימיות בחייהן של הנשים, תוך התמקדות בשאלות: איזה תפקיד משׂחקת היהדות במערכות היחסים האינטימיות של הנשים עם גברים יהודים ולא־יהודים? מיהם השחקנים המגדירים את יהדותן של הנשים, על־פי אילו אמות מידה ובאילו תנאים?[1] באמצעות ניתוח חוויות החיים העולות מסיפוריהן של חמש נשים מפענח המאמר את רובדי אי־הוודאות האופפים את שלבי החיים השונים של הנשים בהתייחס לשאלת היהדות, בפרט בהקשר לתהליך הגיור. אדגים כיצד משפיע תהליך הגיור על אי־הוודאות המשוקעת בשאלת היהדות בקרב הנשים ומעצב אותה, לצד כינונה הסימולטני בידי דמויות גבריות שונות שעימן נמצאות הנשים ביחסי קרבה זוגיים (קיימים או פוטנציאליים) ומשפחתיים. כינון בו־זמני זה של אי־הוודאות בזירות שונות מַבנה מעגליות של פטרונות גברית שהנשים לכודות בה. המאמר מציג את הסדקים במעגליות פטרונית זו דרך מיקומים חברתיים פרטיקולריים של נשים, המאפשרים להן התרחקות מהמעגל המנציח את המשימה הלאומית – ייהוד נשים פוסט־סובייטיות. כל אלו מובילים לטענה העומדת בליבו של המאמר, הגורסת כי נשים פוסט־סובייטיות נתונות ביחס של אופטימיות אכזרית עם היהדות. היהדות הופכת למושא תשוקה בלתי־אפשרי להשגה על־ידי הנשים, המעמיק את אי־הוודאות, את החשיפה ואת השבריריות שלהן בחברה הישראלית.

[1]   השימוש בפועל "לשחק" בהתייחס לתפקידים נוכח לאורך כל המאמר. המאמר עוסק בסוגיות הנוגעות לפרפורמנס וליחסים בין־אישיים, שבמסגרתם תפקידים אינם מתמלאים או ממומשים בלבד, אלא מפורשים ומשׂוחקים. כלומר, הטרמינולוגיה אינה מקרית, והיא בעלת משמעות בהתייחס להיגיון התיאורטי השזור במאמר.

Jewishness as Cruel Optimism: "Questioned Jewishness" as a Consistent Uncertainty in the Lived Experience of Post-Soviet Women in Israel \ Yulia Shevchenko

This article analyzes expressions of uncertainty in the lived experience of post-Soviet women who are not recognized as Jewish by the laws of Halacha in Israel. Focusing on the affective aspects of the question of Jewishness, the article addresses questions that manifest in the intimate spheres of women's lives. What role does Jewishness play in the women’s intimate relationships with Jewish and non-Jewish men? Who are the actors defining the women’s Jewishness; according to what standards, and under what conditions? Through an analysis of the lived experience of five women, the article unravels the dimensions of uncertainty surrounding the women in different stages of life, particularly in the context of the Orthodox conversion process (giyur). I will demonstrate how the conversion process shapes women’s uncertainty embedded in the question of Jewishness, which is simultaneously shaped by male figures with whom the women are in (actual or potential) intimate and familial relationships. This interplay of uncertainty constructs a circular male patronage in which the women are entangled. However, the social positions of certain post-Soviet women allow them to distance themselves from the male patronage cycle that perpetuates the national mission of Judaizing post-Soviet women. This leads to the article’s argument, that Jewishness in Israel manifests as cruel optimism in relation to post-Soviet women. Thus, Jewishness becomes an unattainable object of desire for these women, deepening their insecurity, uncertainty, and marginality in Israeli society.

המאמר הנוכחי מציע להתבונן במציאות של אי־ודאות כלכלית מתמשכת ובתמורות שחלו במופעיה באמצעות מעקב אחרי אופני ההתמודדות עימה בקרב שלושה דורות של נשים מזרחיות החיות בערי פיתוח בדרום ישראל. מבחינה אמפירית, הממצאים מלמדים שבעידן הכלכלה הריכוזית, בהעדר משרות בשוק העבודה הראשוני, בנות הדור הראשון מצאו לעצמן עבודה בכלכלת הצללים ("עבודה בשחור"). האפשרויות המצומצמות לרכישת השכלה לצד היצע מוגבל של משרות בשוק העבודה בערי הפיתוח הובילו חלק ניכר מבנות הדור השני למשרות צווארון כחול ופקידות נמוכה. היזמיות והאקטיביות שבהן הצליחו להמירן במשרות החדשות שנוצרו בעקבות הרפורמות הניאו־ליברליות. אולם מאחר שהעסקה זו הייתה זמנית ובתנאים נצלניים, היא לא שיפרה את מיקומן המעמדי. בנות הדור השלישי, אשר רכשו השכלה אקדמית כתוצאה מרפורמת המכללות, מתקשות לתרגם אותה לתעסוקה הולמת ויציבה המאפשרת התפתחות אישית ומוביליות חברתית. מופעיה השונים של אי־הוודאות הכלכלית בשלושת הדורות מעידים על היותה טכניקה של מִמשליות. קרי, אחד הכלים שבאמצעותם מיישמת המדינה את ההיגיון האתנוקרטי שבבסיסה, ומשעתקת את אי־השוויון האתני והאתנו־מגדרי. מבחינה תיאורטית, מחקר זה, המבוסס על היסטוריה ממוגדרת של קבוצת מיעוט, תורם לחשיפת התפקיד שמילאו העסקה מעורערת ואי־ודאות כלכלית בהיסטוריה של מדינת הלאום הקפיטליסטית, ובכך מציבה אתגר למסגרת המושגית ההגמונית שהתפתחה ב"צפון הגלובלי", הרואה בתעסוקה מעורערת ובאי־ודאות כלכלית תופעה ייחודית של העידן הניאו־ליברלי.

Has Anything Changed? Economic uncertainty as a governmentality technique: Three generations of Mizrahi women in southern Israel living and coping with economic uncertainty \ Sigal Ron Nagar 

This study focuses on how economic uncertainty has changed over three generations within a specific socio-economic context, arguing that it has functioned as a tool of governmentality, reinforcing ethno-gendered inequality. Drawing on the experiences of three generations of Mizrahi women living in development towns in southern Israel, I trace the changes in the manifestations of economic uncertainty. The empirical findings show that during the state’s early years, first generation women were forced to found jobs in the shadow economy ("black” undocumented work) due to the absence of jobs in the primary labor market. A restricted labor market and limited educational opportunities led the majority of the second generation to blue-collar and low-level clerical jobs. The more active and entrepreneurial among these women managed to switch to new jobs made available by the neoliberal reforms in the 1990s. However, since the employment conditions were exploitative, the new positions offered no mobility. Third-generation Mizrahi women, who, with great effort, have acquired academic degrees, are finding it difficult to translate their achievements into “good jobs,” steady employment, career prosperity and social mobility. The economic uncertainty in each generation indicates that it is being used as a governmentality technique, perpetuating ethno-gendered inequality, due to the ethnocratic state logic. This study, based on a distinct history of a minority group, helps reveal the role economic uncertainty and precarious employment has played in the history of the capitalist nation-state. It thus poses a challenge to the hegemonic conceptual framework that has developed in the "global north" that views precarious employment and economic uncertainty as a unique phenomenon of the neoliberal era.

מאמר זה בוחן את תחושת אי־הוודאות שחווים בחיי היום־יום מבקשי מקלט סודנים בישראל, תוך שימת דגש על תפקידם של מנגנונים מוסדיים ביצירת תחושה זו. המאמר מאיר את השימוש של ממשלת ישראל במדיניות עמומה ומשתנה תדיר כאמצעי מִשטור, במטרה לשמר את המעמד הזמני של מבקשי המקלט. אסטרטגיה מדינית זו, שמוגדרת כאלימות חוקית (Menjivar & Abrego, 2012), מעצימה תחושות של חוסר יציבות וחוסר אונים בקרב אוכלוסיית המהגרים. על־ידי שימוש בשיטות מחקר מעורבות, המחקר מצביע על שני גורמים עיקריים המבנים את תחושת אי־הוודאות: העדר מידע נגיש ומהימן והעדר שליטה בחיים. נמצאו הבדלים לאורך ציר המגדר, שהתבטאו בכך שלמבקשות מקלט הייתה גישה פחותה למידע אמין והזדמנויות מוגבלות להפעיל שליטה על חייהן בהשוואה למקביליהן הגברים. יחד עם זאת, מעניין לציין שהפערים הללו לא השליכו על תחושת אי־ודאות מוגברת בקרב הנשים מבקשות המקלט. באופן פרדוקסלי, חלוקת תפקידים מגדרית, שממילא מכתיבה לנשים להסתמך על גברים לצורך מידע וקבלת החלטות, הגנה עליהן והפחיתה את תפיסת אי־הוודאות שלהן. מאמר זה, המתמקד בקהילה הסודנית בישראל כמקרה בוחן, תורם לשיח המתמשך על תחושת אי־ודאות של פליטים. הוא מאמץ הסתכלות דואלית על האופן שמתלכדים המאקרו של המדינה והמיקרו של האינדיבידואל לכדי השפעה על היום־יום של פליטים ושל מבקשי מקלט. נוסף על כך, על־ידי בחינת הממדים המגדריים של אי־הוודאות, המאמר מאיר כיצד נורמות תרבותיות וחברתיות מטפחות מציאויות פליטוּת נפרדות לנשים ולגברים. ממצאיו של מחקר זה לא רק מספקים תובנות לגבי האתגרים העומדים בפני הקהילה הסודנית בישראל, אלא גם מגבירים את ההבנה הרחבה יותר על תחושת אי־הוודאות, המרכזית לחוויית הפליטים בעולם.

Navigating Uncertainty: A Comparative Analysis of the Daily Experiences of Sudanese Asylum Seekers in Israel \ Anda Barak

This article explores the uncertainty experienced by Sudanese asylum seekers in Israel, with a focus on the role of institutional mechanisms in engendering this sentiment. It highlights the Israeli government's reliance on ambiguous and frequently modified policies as a form of policing aimed at maintaining the temporary status of asylum seekers. This approach, conceptualized as legal violence (Menjivar & Abrego, 2012), exacerbates feelings of instability and powerlessness among the immigrant community. Utilizing mixed research methods, the study identified two primary factors contributing to this uncertainty: a shortage of accessible and credible information, and a lack of control over their lives. A disparity was observed along the gender axis, with female asylum seekers having less access to reliable information and fewer opportunities to exercise control over their lives compared to their male counterparts. Interestingly, these disparities do not correspond to a heightened sense of uncertainty among women. In a paradoxical twist, traditional gender roles, which typically necessitate women's reliance on men for information and decision-making, appear to have shielded the women, mitigating their perception of uncertainty. By focusing on the Sudanese community in Israel as a case study, this article contributes significantly to the discourse on the forced migrants' sense of uncertainty. It adopts a dual perspective, studying both the macro-level impact of state policies, and the micro-level of individual experiences, in order to understand how these elements jointly influence the day-to-day lives of refugees and asylum seekers. Additionally, the article examines the gendered aspects of uncertainty, shedding light on how cultural and social norms result in distinctly different experiences for male and female refugees. The findings of this study offer insights into the challenges faced by the Sudanese in Israel, while also broadening our understanding of the inherent sense of uncertainty central to the worldwide refugee experience.

המחקר מבקש לבחון את האופן שבו רטוריקת הוודאות, באמצעות פרקטיקות ספרותיות, מכוננת את האחֵר האתני כאובייקט, כנחשל, כנחות מוסרית וכאלים, וכן כיצד מגדירה רטוריקה זו את הגבולות הסימבוליים בין הקבוצות האתניות בחברה, המשמרים את יחסי הכוח ואת ההיררכיות ביניהן. לשם כך משרטט המחקר את קווי המתאר של רטוריקת הוודאות בספרים לנוער של רון־פדר־עמית, ומתאר את הפרקטיקות הספרותיות, הפואטיות והאסתטיות שבאמצעותן באה לביטוי רטוריקה זו, המתהווה כתחבולה פואטית, המַּבנה תודעה סטריאוטיפית שלילית ביחס למזרחים. המחקר מדגים ארבע פרקטיקות שנמצאו רווחות בקורפוס המחקר, והן: דוקומנטריות – פרקטיקה העושה שימוש במבנים ספרותיים המייצרים אשליה שלפיה הטקסטים הם בעלי איכות דוקומנטרית אותנטית; גיאוגרפיה אתנית – פרקטיקה המעגנת את הסיפורים באתרים גיאוגרפיים מוכרים, ומשרטטת תוך כדי כך את גבולותיה של מפת החלוקה האתנית בישראל. נטורליזציה (טִבְעוּת) – פרקטיקה המנכיחה עוולות חברתיים כאילו היו הסדר הטבעי של הדברים, ובכך מחזקת את הסדר ההגמוני גם כשהוא חסר צדק; דיכוטומיה וניגודים – פרקטיקה המאופיינת בדרמטיזציה של ניגודים ובנרמול הדיכוטומיה האתנית. מעֵבר לפרקטיקות כאמצעי ספרותי, נוכחת באקלים הלשוני בסדרות הספרים הנדונים במחקר פוליטיקה של טשטוש והכחשה, שנועדה להקל את התקבלות הספרים למרות האידיאולוגיה הדיכוטומית וההיררכיה האתנית הבולטת בהם.

“I’m tired of writing things to myself that I already know."* Uncertainty, Rhetoric, and Mizrahi Representation in Galila Ron-Feder-Amit’s \ Gila Danino-Yona 

This study examines how various literary practices promote a rhetoric of certainty that establishes the ethnic Other as backward, morally inferior, and violent. It investigates how this rhetoric defines symbolic ethnic boundaries, preserving power relations and hierarchies. The study explores the contours of certainty rhetoric in Ron-Feder-Amit’s young adult (YA) fiction, describing the poetic and aesthetic techniques through which this rhetoric is articulated. It argues that these practices, which are effectively poetic tricks, foster a negative stereotypical consciousness towards Mizrahim. Four primary techniques have been identified :(1) documentary storytelling, which leverages the literary structure of documentaries to create an illusion of authenticity; (2) ethnic geography, using familiar geographic sites to echo and reaffirm ethnic-geographical boundaries under the guise of authenticity; (3) naturalizing, which dismisses social injustices as "natural," thereby reinforcing the hegemonic order even when unjust; and (4) dichotomy and contrasts, which dramatize contrasts to normalize ethnic dichotomies. Collectively, these practices create an illusion of realism in the text that solidifies ethnic stereotypes. Furthermore, the linguistic atmosphere of the book series fosters a politics of obfuscation and denial, facilitating acceptance of the books, despite their promotion of ethnic hierarchy and dichotomous ideology.

*From the book A Brother and a Half, 1982: 54.

מאמר זה, המבוסס על מחקר אתנוגרפי, מתמקד בתרומה של תהליכי יצירה במסגרת קבוצתית להתמודדות עם אי־ודאות כמצב קיומי של רעיעות (Precariousness). עם פרוץ מגפת הקורונה (מרץ 2020) יזמתי קבוצת תמיכה מקוונת באומנות עבור מהגרות עבודה שטיפלו באנשים זקנים עם ירידה קוגניטיבית, שהוגדרו כאוכלוסייה בסיכון לתחלואה ומוות. במשך עשרה חודשים הנחיתי שלושים מפגשים שבועיים שבמסגרתם יצרו המשתתפות באומנות, במרחב שבו הייתה להן פרטיות יחסית בבית מעסיקיהן, בית שהיה עבורן מקום עבודה ומקום מגורים גם יחד. הניתוח מבוסס על תוכן המפגשים, על תהליכי היצירה ועל הדימויים החזותיים, ונשען על שלוש רמות פרשנות: של היוצרות, של הקבוצה ושל החוקרת. מהניתוח עלו שלוש תמות מרכזיות: התמה "א/חֵרוּת" מתארת צורות שנשזרו בהן תחושות "חירות" ו"אחֵרוּת" במצבים שהתאפיינו בזרות ובתנאי אי־ודאות. התמה "מ/לֵאוּת" מתארת זיקות בין תחושות של "מלֵאוּת" ו"לֵאוּת" שנוצרו בתגובה לאי־ודאות בתנאי עומס טיפולי באוכלוסייה זקנה עם ירידה קוגניטיבית ותפקודית בתקופת מגֵפה. התמה "ע/יצירה" מתארת פונקציות שממלאה "היצירה" בתנאי אי־הוודאות שעוררה המגפה, בהם נכפתה "עצירה" של השגרה. תרומת המחקר בהצבעה על תהליכי יצירה במסגרת קבוצת אומנות מקוונת כמרחב מעֲברי שסייע למהגרות עבודה בסיעוד שהתמודדו עם מצבי אי־ודאות קיומית להתחבר למשאבים פנימיים שבאמצעותם יכלו לחוות תחושת רווחה נפשית גם כאשר המשאבים החיצוניים לא היו זמינים עבורם או נגישים להן.

Creation During the Pandemic \ Sharon Ramer Biel 

This article, based on ethnographic research, focuses on how creative processes assist people dealing with uncertainty as an existential state of precariousness in a group setting. With the outbreak of the COVID-19 pandemic in March 2020, I initiated an online art-based support group for female foreign caregivers. These women were responsible for the care of elderly people with cognitive decline, a population at risk for morbidity and death. For ten months, I led thirty weekly online sessions during which the participants created art. Each participant joined the zoom sessions from relatively private spaces within their employers' homes, which served both as places of work and residence. The analysis is based on the content of the meetings, the creative processes and the visual images, and rests on three levels of interpretation: creators, group, and researcher. Three central themes emerged from the analysis: "Otherness-freedom" describes forms in which feelings of freedom and otherness are interwoven in situations characterized by strangeness and conditions of uncertainty. "fullness-fatigue" describes affinities between feelings of fullness and fatigue created in response to uncertainty under conditions of therapeutic burden in an elderly population with cognitive and functional decline during a pandemic. "Halt-create" describes the functions that creation fulfilled during the uncertainty caused by the pandemic, in which routine was halted. My research provides a description of the creative processes through which the online art group formed a transitional space that helped female foreign caregivers deal with situations of existential uncertainty. The creative space allowed them to connect to internal resources, through which they could experience a sense of mental well-being, even when external resources were not available or accessible.

המאמר מציג ממצאים מתוך מחקר איכותני שנועד לבחון את ההיבטים המיקרו־פוליטיים של אי־הוודאות כפי שהיא מתבטאת בשיח של מרצים חילונים לעבודה סוציאלית המלמדים בקמפוס חרדי. אי־הוודאות טבועה בתקשורת הבין־אישית, קל וחומר במפגש בין תרבויות מתבדלות השרויות במתח פוליטי ואידיאולוגי, דוגמת חילונים וחרדים בישראל. אי־הוודאות היא פועל יוצא של הציפייה לעימות בין תפיסת העולם האמונית לידע המדעי־מקצועי, אך גם של התמורות המבניות והפדגוגיות שחלות במערכת ההשכלה הגבוהה. המחקר מעוגן בראיונות עם 16 מרצים חילונים, ומנתח את פרקטיקות השיח שהם מיישמים בכיתה. פרקטיקות השיח המרכזיות שזוהו מתיאורי המשתתפים מְמתנות את אי־הוודאות באמצעות מיסוך הפערים בין שתי התרבויות והבניה של קווי דימיון ביניהן. פרקטיקות אלה נחלקות לשתיים: 1. פרקטיקות שמייצרות דימיון זהותי – למשל שימוש ביופמיזם (לשון "נקייה") או חבירה לקטגוריות זהות משותפות שאינן מבוססות דת או אמונה; 2. פרקטיקות שמייצרות דימיון טקסטואלי בין שני סוגי הידע, האמוני והמדעי, כגון מחיקה של מידע קונפליקטואלי, הטמעה של ביטויים מתוך הטקסט האמוני בטקסט האקדמי, ויצירה של טקסט היברידי המשלב בין השניים. לטענתי, פרקטיקות אלו אכן ממתנות את אי־הוודאות, אך בה בעת מעניקות לה לגיטימציה, משום ההכרה בריבוי הפרשנויות לנלמד והוויתור על הבהירות הפדגוגית שמעניקה ההיררכיה שבין הידע האקדמי לאמוני. כמו כן, היכולת "לשחק" עם גבולות הידע וליישם פוליטיקה רב־תרבותית בכיתה הופכת אפשרית יותר בשיח של המרצים בשל דחיקת הזהות האישית־החילונית לטובת ערכיה של הזהות המקצועית.

"Some metacognition is present all the time": Uncertainty in secular lecturers' discourse at an ultra-Orthodox campus \ Orit Bershtling

 This paper presents the findings of a qualitative study designed to examine the micro-political aspects of uncertainty expressed by secular lecturers teaching at an ultra-Orthodox campus. Uncertainty is inherent in interpersonal communication, particularly in encounters between different cultures subject to political and ideological tensions, such as the secular and ultra-Orthodox in Israel. Uncertainty arises from expectations of conflict between a religious worldview and scientific-professional knowledge, and disagreement arising from structural and pedagogical changes in higher education. This study, based on interviews with 16 secular educators in the field of social work, analyzed the lecturers' discourse practices in the classroom. Two key approaches that aim to moderate uncertainty emerged from the analysis. These practices, which mask the gaps and construct similarities between the two cultures, can be divided into the following categories: The first includes those that produce identity similarity, such as the use of euphemisms or merging into nonreligious categories of identity. The second comprises practices that create a textual similarity between religious and scientific knowledge, such as the deletion of conflicting information, incorporation of expressions from religious texts into academic texts, and the creation of a hybrid text combining the two. I would like to argue that such practices moderate uncertainty while at the same time giving it legitimacy, since lecturers recognize that what is being learned can be interpreted in a variety of ways. This renounces the pedagogical clarity provided by the hierarchy between academic and religious knowledge. In addition, the ability to manipulate the limits of knowledge and to implement multicultural politics in the classroom is enhanced by suppressing personal-secular identities in favor of professional identity values.

המחקר הוא מיני־ביוגרפיה משפחתית, המבוססת על צרור מכתבים שהשאירו הוריי, המתעדים את החוויות שלהם ושל חבריהם כצעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם בחודשים שקדמו למלחמת העצמאות ובמהלכה, וכן על פרק מספרו האוטוביוגרפי של סבי, שהיה האפוטרופוס על הנכסים הנטושים בשנים 1948–1950. קריאה בחומרים האישיים והמקצועיים הללו חשפה את תחושות אי־הוודאות ששררו בחברה הארצישראלית והישראלית בחודשים המכריעים שעל סף הקמת המדינה. החומרים האישיים נותחו באמצעות מחקרים על ההיסטוריה של המלחמה, על מקומו של דור תש״ח בחברה הישראלית, על ביטוי אישי ועל העברה בין־דורית. סבי נמנה עם הדור שעיצב את המוסדות בחברת היישוב והמדינה, תרומתו של דור הוריי הייתה השותפות למלחמה שאפשרה את הקמת המדינה, ושני הדורות יחד כוננו את המסגרות המנהליות, הרעיוניות והחינוכיות של המדינה החדשה. המקורות נכתבו בזמנים שונים: הוריי וחבריהם תיעדו את חוויותיהם בעת התרחשותם, ואילו סבי חיבר דו"ח מקיף עם סיום תפקידו בקיץ 1950, ואת האוטוביוגרפיה שלו כתב כשהוא בשנות השבעים לחייו, יובל שנים לאחר שסיים לכהן בתפקיד האפוטרופוס. במכתביהם ביטאו הוריי רגשות חצויים וביטויים אגרסיביים המלמדים על עומקה של רעידת האדמה הרעיונית והפיזית שחוללה המלחמה. באותן נסיבות ניכר שסבי חש אוזלת יד מול גזילת רכוש ובשל הכורח לנכס את קרקעות הערבים ונכסיהם הלא־ניידים במלואם.

My Parents' War of Independence \ Na'ama Sheffi 

This mini family biography is based on a bundle of old letters kept by my parents, which led me to explore their lives in 1947–48, prior to and following the establishment of the State of Israel. While putting together their personal history, I added a chapter from the autobiography by my grandfather, who established The Department for Location of Abandoned Property and Property Owners and headed it until 1950, when he issued a full report on the many challenges he faced. My analysis is based on existing research covering the history of the War of Independence, the role played by the 1948 generation in Israeli society, personal expressions, and intergenerational transference. I also note the diverse positions and platforms on which the personas left their mark. My grandfather, for instance, belonged to the generation that shaped the institutions of the Yishuv and the state, while my parents' generation participated in the war that enabled the establishment of the state. Both generations created the administrative, ideological and educational frameworks of the fledgling country. The sources differ, however, in genre and perspective. My parents and their social circle documented their experiences in letters written in real time, while my grandfather wrote a comprehensive report summarizing his term in 1950 and authored an autobiography 25 years later. Both personal and professional writings indicate feelings of uncertainty, which, I argue, characterized the feelings of contemporary Jewish society as a whole.

סוגת הקינה נחשבת אחת המגוונות בעולם המוזיקה העממית מבחינת השונוּת במרכיביה, בהם המתאר המלודי, המנעד הקולי וזהות המקוננים או המקוננות. המוזיקה הישראלית, המכונה "שירי ארץ ישראל", שהיא סוגה מובחנת במוזיקה שנוצרה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל מראשיתה ועד ימינו, כוללת, קינות למיניהן וגם דפוסי ביצוע וצריכה מובחנים, בייחוד סביב ימי הזיכרון. מאמר זה מבקש לבחון את השיר "ניגונים" של פניה ברגשטיין בלחנו של דוד זהבי כקינה שנכתבה בתנאים של אי־ודאות. אי־ודאות זו ניכרת באופנים שונים בביצועים המוקלטים הראשונים ונעלמת עם השנים, עם התבססות המסורת של טקסי יום הזיכרון הממלכתיים, ואחר־כך עם שחרורו ההדרגתי של השיר משיוכו הקיבוצי ומהמסורת המוזיקלית הקיבוצית. הקינה המקורית בשיר מרוכזת באובדן קולם של הנספים, הקול המתפלל והשר של אוכלוסיה מסורתית אשכנזית, שבוטאה בראשית הדרך בשירה רצ'יטטיבית, ספק תפילתית, בעלת עיטורים חזנותיים, שכאילו מבקשת לעצור את הזמן ואיתו את הידיעה המרה. עם חלוף השנים חל שינוי באופי העיבוד והשירה של הקינה: השירה הרצ'יטטיבית והעיטורית עברה השטחה, כך שאבד הגוון המסורתי שלה, המפעם עלה והתזמור השתכלל. לבסוף הפך השיר לאתר של ריבוי קולות אתניים כמעט מכל רחבי הקשת החברתית היהודית בישראל, והקינה נדחקה לטובת העלאה על נס של עושר המסורת של דור העבר, במעין שיר ערש לדורות שאבדו.

“Above the Darkness of the Abyss”: “Melodies” as a Case Study of the Israeli Lament in Changing Conditions of Uncertainty \ Efrat Urbach

The lament is one of the most diverse genres in the world of folk music in terms of variation in melodic outline, vocal range, and the identity of the lamenters. A genre of early Israeli music, known as "Songs of the Land of Israel," distinct within the music created by Jews in Mandatory Palestine and the new State of Israel, includes various laments as well as distinct performance and reception patterns, especially within the context of national memorial days. This article seeks to examine the poem "Melodies" by Fania Bergstein in David Zahavi’s setting as a lament written under conditions of uncertainty. This uncertainty, palpable in the first recorded performances of the song, became less evident over the years, with the emergence of standardized national Holocaust Memorial Day ceremonies, and then with the gradual release of the song from its Kibbutz affiliation and musical tradition. The original lament in the song is centered on the loss of the Holocaust victims’ voices, and with them, their traditional Ashkenazi prayer melodies. The song was initially performed in recitative, cantorial-style singing, as if grappling with the bitter situation of post-Holocaust Europe. As the years passed, changes occurred in the nature of mourning and in forms of lamentation. Recitative-style singing and decorative melodic elements were flattened, so that the arrangement's traditional hue was lost, the tempo increased, and the orchestration changed. Eventually, the song became a locus for multiple ethnic voices from nearly the entire Israeli Jewish social spectrum. The lament was suppressed in favor of a celebration of the richness of the traditions of bygone generations, transforming into a kind of nostalgic lullaby for the past.