גיליונות

עדות מאוזנת – דיוקן האישה השוכבת כקריאת תיגר עוסקת בדיוקנאות של אמניות מהחברה הערבית בישראל הפועלות מתוך שוליות כפולה – מגדרית ולאומית. הן מציבות את גופן במרכז היצירה במנח אופקי, תוך שיח ביקורתי עם מסורת אמנותית גברית שראתה באישה אובייקט פסיבי. דרך ייצוג עצמי הן מערערות על מוסכמות חברתיות, מאתגרות את המבט הגברי ומנכיחות נוכחות נשית עוצמתית בשיח התרבותי.

משתתפות: סוהיילה אבו הדבה מונייר, סופי אבו שקרה, ראידה אדון, נירוואנה דבאח, מאי דעאס, אמירה זיאן, ספא קדח, רזאן שאמי, פאטמה שנאן

אוצרת: סיגל כספי

יועצת אקדמית: ד"ר עאידה נסראללה

מיקום: הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה, קריית טבעון

נעילה: 14.6.2025

טקסט האוצרת: https://tivon-lib.co.il/gallery/

מיליוני משפחות בעולם הן משפחות גבולבליות (globordered), כלומר משפחות שמושפעות באופן עמוק מהזיקות שבין תהליכי גלובליזציה לבין גבולות גיאו־פוליטיים. המחקר במאמר זה בחן את השלכות רגולציית הגבולות הבין־מדינתיים במהלך הקורונה על משפחות גבולבליות ברחבי העולם, בעזרת מעקב אחר מאבקיהן הציבוריים. המאמר מתמקד בבני משפחה ישראלים שבלטו בהקשר הזה, ולקחו חלק במחאות קבוצתיות של 1. הורים מיועדים מישראל שרצו להגיע לילדם שנולד לפונדקאית בחו"ל, ולחזור עם התינוק לישראל; 2. בני זוג טרנס־לאומיים, שאחד מהם ישראלי, שרצו להיפגש; 3. ישראלים החיים בחו"ל שרצו לבקר את המשפחה בישראל, עם ילדיהם הלא־ישראלים; ו־4. ילדים בגירים להורים סיעודיים, שנאבקו למען היתרי כניסה לישראל של מהגרות עבודה.

ניתוח הממצאים מצביע על מורכבות דיאלקטית של הזיקות בין מרחב למשפחתיות בעידן הנוכחי. מצד אחד, הממצאים מדגימים את הסיבות המגוונות שבגינן משפחות לאומיות זקוקות לנפרדות מרחבית, כמו גם למרחב פיזי טרנס־לאומי משותף אך ארעי, בעוד משפחות טרנס־לאומיות זקוקות, מעת לעת, למרחב פיזי "ביתי", לאומי או טרנס־לאומי, משותף.

המחקר תורם להיחלצות הסוציולוגיה של משפחתיות בישראל ממה שבק ובק־גרנשהיים כינו מלכודת המתודולוגיה הלאומית, ומחזק את הטיעון שהצגתי בעבר, שלפיו לא ניתן להבין משפחתיות כיום בלי להבין את הזיקות בין גלובליזציה לגבולות, תוך הדגמת הטיעון בקשר למשפחות בישראל. בה בעת, המחקר מקעקע את הדיכוטומיה המדומיינת בין משפחות לאומיות־נייחוּת־מרחביוּת ביתית, לבין משפחות טרנס־לאומיות־ניידוּת־נפרדוּת מרחבית.

 Familial Space and Trans-Spatial Familiality \ Daphna Hacker

Millions of families worldwide are "globordered" families, that is, families profoundly affected by the interrelations between globalization processes and geo-political borders. This research examined the implications of inter-state border regulation during COVID-19 on globordered families worldwide by tracking their public struggles. The article focuses on Israeli family members who were prominent in this context and participated in group protests of: 1) intended parents from Israel who wanted to reach their child born to a surrogate abroad and return with the baby to Israel; 2) transnational couples, one of whom is Israeli, who wanted to physically meet; 3) Israelis living abroad who wanted to visit family in Israel with their non-Israeli children; and 4) adult children of elderly parents who fought for entry permits to Israel for migrant care workers.

The analysis of the findings points to the dialectical complexity of the relationship between space and family life in the current era. On one hand, the findings demonstrate the various reasons why national families need spatial separation, as well as a shared but temporary transnational physical space, while transnational families need, from time to time, a shared "domestic" physical space, whether national or transnational.

The study assists in extracting the Israeli sociology of the family from what Beck and Beck-Gernsheim called the "methodological nationalism trap," and strengthens the argument I presented in the past that family life today cannot be understood without understanding the interrelations between globalization and borders; while demonstrating this argument in relation to families in Israel. Simultaneously, the research undermines the imagined .dichotomy between national families-spatial stability-domestic spatiality and transnational families-mobility-spatial separation.

המאמר מציג בחינה רטרוספקטיבית של פרשת מתן דפו־פרוורה, אמצעי למניעת היריון, לנשים מהקהילה האתיופית בישראל, שניתן באופן גורף במטרה לצמצם את הילודה בקרבה. המאמר עוקב אחר התהליכים החברתיים והמוסדיים מאז חשיפת הפרשה בשנת 2008 ולאור בדיקת מבקר המדינה בשנת 2015. זהו מחקר אתנוגרפי מרובה אתרים, המשלב ראיונות, עיבוד נתונים, ניתוח בדיקת המבקר ופרוטוקולים מדיוני הכנסת, והוא נפרס בין השנים 2023–2008. במהלך המחקר נחשפתי למקרים רבים של מתן דפו־פרוורה ללא הסכמה, והייתי עדה לשיח ולתהליכים ציבוריים שאירעו בעקבות חשיפת הפרשה.

מטרת המאמר לחשוף את המנגנונים הגלויים והסמויים של "אלימות מבנית ורבייתית" המוטמעת בתפיסת המערכות השלטוניות והרפואיות בישראל. אטען שמדיניות מתן אמצעי המניעה דפו־פרוורה בישראל מהווה דפוס שליטה המשלב תופעות של אלימות רבייתית מבנית הכורכות יחד שליטה על פוריות נשים וסדר חברתי-שלטוני להגדרת "משפחות רצויות". זוהי גזענות מבנית, המוטמעת בתפיסה השלטונית והרפואית בישראל, ולפיה הגוף הפורה של האישה האתיופית נתפס כנושא סיכון לילודה בלתי־מפוקחת. מלבד זאת, חשיפתה של הפרשה, ובאמצעותה סימון גופן של הנשים, מהווה גורם להפרת הסדר הציבור.

"No Evidence Found": A Retrospective Analysis of the Administration of Depo-Provera to Ethiopian Women in Israel \ Hedva Eyal

This article presents a retrospective examination of the systematic administration of Depo- Provera to Ethiopian women in Israel with an aim of reducing birth rates within this community. The study traces the social and institutional processes that ensued since the case was first exposed in 2008, and following the State Comptroller's investigation in 2015. This multi-site ethnographic study integrates interviews, data analysis, examination of the comptroller’s investigation, and minutes of Knesset (Israeli Parliament) deliberations. The research was conducted between 2008-2023, a period during which I documented cases of coerced Depo-Provera administration, and analyzed the public discourse and institutional processes that followed.
The study seeks to uncover both explicit and implicit mechanisms of structural and reproductive violence embedded within Israeli governmental and medical systems. I argue that Israel's policy of coercively administering Depo-Provera represents a pattern of control that combines structural reproductive violence to control women's fertility with socio-political definitions of "desirable families." This form of structural racism, rooted in Israeli governmental and medical practices, framed the fertile Ethiopian woman's body as a risk of unregulated reproduction, and the exposure of the case as a threat to public order.

המאמר עוסק בתהליכי גיבושו של מודל משפחתי וחינוכי בחברה הפלסטינית בישראל, המציב את גידולו ואת חינוכו של הילד במרכזו. באמצעות מחקר אתנוגרפי הכולל תצפיות וראיונות עומק עם הורים ועם מומחים בתחום ההורות בקהילה הפלסטינית באזור המשולש, מתועדים תהליכי שינוי חברתיים המאתגרים את ההורים במתח שבין הורות מסורתית לבין גישה ממוקדת בילד. סוגיה זו, הקשורה למצב משברי רחב יותר שבו נתונה החברה הפלסטינית, מציבה את ההורים בעימות עם דרישות מודרניות היוצרות מתח ערכי ופרקטי מול הערכים מסורתיים.

מטרתו המרכזית של המאמר לבחון את התרגום התרבותי המקומי של שיח הפדגוגיות הרגשיות, המתאפיין בשילוב מוטיבים של שיח פסיכולוגי עם מוטיבים תרבותיים ערביים ומוסריים אסלאמיים. המאמר עוסק בשאלה כיצד מתבטא השיח הפדגוגי הרגשי בחברה הפלסטינית, וכיצד מודָרים ממנו ההיבטים הפוליטיים שבבסיס המשבר, דבר שמוביל לפרדוקסליות בחיי הפרט.

הממצאים מצביעים על כך שהורות לילדים צעירים מתקיימת בצל תחושת משבר רב-ממדי – פוליטי, כלכלי וחברתי – שחווה החברה הפלסטינית בישראל. תהליכים אלו מצביעים על בידוד ההורים במציאות קשה, מה שמוביל לשינוי במבנים ההוריים המוכרים. המאמר מדגיש את הפרדוקסליות שקשורה לסובייקטיביות הפלסטינית, והשפעתה על התמודדות ההורים עם האתגרים המורכבים.

המסקנה המרכזית היא ששיח הפדגוגיות הרגשיות משקף שילוב בין ערכים מודרניים למסורות מקומיות, אך מתעלם מההקשרים הפוליטיים המורכבים. המשבר החברתי והכלכלי תורם לתחושת חוסר שליטה בקרב ההורים, והוא מוביל לפערים בין הציפיות לבין המציאות. הפדגוגיות הרגשיות עלולות להחמיר עוד יותר את תחושת הבידוד והפגיעות של ההורים במציאות קשה.

Contemporary Palestinian family life: Multidimensional crisis and emotional pedagogy \ Shihab Idrees

This article examines the transforming family model in Palestinian society in Israel, which increasingly positions the child at its center. Based on ethnographic research comprising observations and in-depth interviews with parents and parenting experts in the Palestinian community of the Triangle region, the study documents social change processes that challenge parents with tensions between traditional parenting and child-centered approaches. These tensions reflect a broader crisis in Palestinian society.

The article argues that parenting in Israeli Palestinian society occurs in the shadow of political, economic, and social crisis. This multidimensional crisis shapes precarious lives through high poverty rates, increased consumption under neoliberal policies, the abandonment of communities to organized crime, and the erosion of extended family structures. Within this reality, a new phenomenon of parenting pedagogies has emerged through government programs, social media, and a private market of experts.

The study examines the cultural translation of emotional pedagogies discourse, which integrates psychological and Islamic-cultural motifs while overlooking the political dimensions of the crisis. Parenting experts promote parental self-control, which is expected to be transmitted to children through personal example. This apolitical approach is characteristic of neoliberal discourse, but in the Palestinian context, it exacerbates the isolation of parents facing harsh realities.

The final section discusses contemporary Palestinian parenting through the concept of "precarious lives," highlighting the complexities of parenting in a society experiencing multidimensional crisis. The discussion highlights the paradox of Palestinian subjectivity, particularly parental subjectivity, and explores how it is shaped within the context of contemporary capitalist realities.

הציווי הנורמטיבי הפמיליסטי לתמיכה חומרית בילדים מתקיים בישראל לצד ציווי נורמטיבי ניאו־ליברלי לאחריות היחיד לסיפוק צרכיו החומריים. לפיכך, הורים רבים מנווטים בין תמיכה בילדיהם לבין שמירה על עצמאותם הכלכלית. כשתמיכה זו מופיעה בתנאים של מחסור, מתהווה תופעה חברתית שאני ממשיגה "ויתור מעמדי" – הורים התומכים בילדיהם תוך ויתור על מימון צורכיהם למרות הפגיעה בתוכניותיהם בהווה ובעצמאותם הכלכלית בעתיד. כדי לברר תופעה זו שאלתי כיצד מבינים הורים מהמעמד העובד הנמוך את הוויתור על צורכיהם ורצונותיהם לטובת תמיכה חומרית בילדיהם הבוגרים. במחקרי בחנתי את קווי המתאר של התמיכה הכלכלית באמצעות חקר השתנות המשמעויות של כסף בעולמם של הורים אלה, ועל־ידי בחינת משמעויותיו של ויתור מעמדי בהתמזגות של פמיליזם וניאו־ליברליזם. ניתוח 32 ראיונות חצי־מובנים שהתקיימו בנפרד עם 16 זוגות הורים לבוגרים צעירים הצביע על תחושת המתח בין הדאגה הכלכלית לילדים לבין הדאגה לעצמי שחווים המרואיינים. המתח התבטא במיוחד בהתייחסות לחוויית הוויתור על רצונותיהם וצורכיהם, ומגלה ארבע תבניות מובחנות: הורות ללא נפרדות, אידיאלים של מימוש עצמי, ויתורים כואבים וויתורים הנתפסים כשוליים. ריבוי משמעויות הנתינה שופך אור על אופייה של נתינה בין־דורית ביחס לאופן שבו הורים מהמעמד העובד הנמוך מתמקמים אל מול מערכת הלחצים שבין המחויבות לרווחה הכלכלית שלהם לזו של ילדיהם הבוגרים.

Class concession: Mapping the meanings of material support provided by low-income working-class parents to their adult children in the context of neoliberal familism \ Rona Ziv-Tjoernelund

The familistic normative imperative for material support of children in Israel coexists alongside a neoliberal normative imperative of individual responsibility for meeting one's own material needs. Consequently, many parents navigate between supporting their children and maintaining their own economic independence. When this support occurs under conditions of scarcity, a social phenomenon emerges which I conceptualize as "class concession": parents supporting their children while forgoing their own needs, despite the impact on their present plans and future economic independence. To explore this phenomenon, I asked lower-middle-class parents how they perceive the concession of their needs and desires in favor of providing material support to their adult children. In my research, I explored the contours of financial support by examining how the meaning of money has evolved in the lives of these parents, and by examining the implications of class concession at the intersection of familism and neoliberalism. An analysis of 32 semi-structured interviews conducted with 16 pairs of parents of young adults revealed a tension between financial concern for children and self-care. This tension was particularly evident in reference to the experience of conceding their wants and needs. Four distinct patterns were revealed: parenting without separation, ideals of self-realization, painful concessions, and concessions perceived as marginal. The multiple meanings of giving shed light on the nature of intergenerational support by lower-middle-class parents as they position themselves between commitment to their own economic welfare and that of their adult children.

במאמר זה אנו מראות כיצד פעולות הוריות ואזרחיות משתלבות זו בזו בחברה הישראלית בת־זמננו. אנו ממחישות זאת באמצעות דוגמאות ממחקרים עצמאיים, שכל אחד מהם עוסק בדרכים שונות במעורבות אזרחית הורית בקרב קבוצות ממגוון מיקומים חברתיים, שפועלות במרחב לאומי–אזרחי–גיאוגרפי משותף. התובנות שלנו נשענות על ארבעה מקרי בוחן: הורים חרדים השואפים להכין את ילדיהם לעתיד טוב יותר באמצעות חינוך מדעי; משפחתיות אלטרנטיבית במסגרת תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הציוניות; אימהות לילדים טרנסג'נדרים המבקשות לתווך את הסטטוס המשתנה של ילדיהן לסביבה; ו"אמהות על המשמר" – ארגון מחאה הנאבק נגד אלימות משטרתית וגזענות ממוסדת כלפי צעירים יוצאי אתיופיה.

העמדתם של מקרים מגוונים אלו זה לצד זה מאפשרת לנו לחשוב על הממשקים השונים בין משפחה למדינה, ולשאול על מגוון המשמעויות האזרחיות שנוצרות דרך פעולותיהם של הורים ממיקומים חברתיים שונים ומצטלבים. מן המחקרים האישיים שלנו והדיאלוג ביניהם אנו מציעות סדר יום חדש למחקר על משפחתיות, הרואה במשפחה בכלל, ובהורות בפרט, זירה מרכזית של אזרחות. אנו מציעות להבין הורות כאמצעי להשתתפות אזרחית, הכולל מופעים מגוונים שיכולים להיות חלק מתרבות הגמונית, ובו־זמנית להתקיים גם כאופני פעולה חלופיים.

* סדר הכותבות הוא לפי א"ב. העבודה על המאמר הייתה משותפת לכל אורך הדרך.

Parental action as a civic act: New directions for the study of familialism in Israel \ Lauren Erdreich, Einat Gilboa-Oppenheim, Lea Taragin-Zeller, and Tanya Zion-Waldoks*

In this article, we demonstrate how parental and civic actions often intertwine in contemporary Israeli society. We illustrate this point through examples from unrelated studies which explore parental civic involvement among differently positioned social groups operating within a shared national-civic-geographical space. Our insights draw on four independent studies: ultra-Orthodox parents striving to prepare their children for a better future through science education; alternative familial practices among adult graduates of Zionist youth organizations; mothers of transgender children seeking to mediate their children's changing status within their environment; and "Mothers on Guard," a protest organization fighting against police violence and institutionalized racism primarily towards young Ethiopian-Israelis. Juxtaposing these diverse cases allows us to reflect on the various intersections between family and state and to examine the variety of civic meanings produced through the actions of parents from different social locations. Based on our individual studies and the dialogue between them, we propose a new direction for research on familialism, which views the family, particularly parenthood, as a central arena of citizenship. We suggest conceptualizing parenthood as a means of civic participation encompassing a variety of approaches, which might be part and parcel of hegemonic culture or involve alternative modes of action. We propose new directions for future research that could examine how parenthood and citizenship serve as intergenerational sites for the recreation of the sociopolitical sphere and how everyday parental actions reshape family-state relations

*Authors contributed equally to preparation of the article; they are listed alphabetically.

המחקר הנוכחי בחן את ה"משפחתיוּת" הישראלית וכיצד היא באה לידי ביטוי בחיי היום־יום בקרב יהודים וערבים, תוך התמקדות בתפקיד בני ובנות המשפחה ברשתות האישיות ובהיקף התמיכה שהן מספקות. המחקר מתבסס על נתונים מתוך סקר ה־ Israeli Study of Egocentric Networks (ISEN) שנערך בשנת 2021, וכלל כ־900 נחקרים. באמצעות מתודולוגיה של רשתות אגוצנטריות בדק הסקר את הקשרים החברתיים של הנחקרים ואת מאפייני הרשתות שלהם. הממצאים הראו כי באופן כללי הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים, מרבית הקשרים ברשת האישית היו עם המשפחה. יחד עם זאת, התגלו הבדלים משמעותיים בהרכב הרשתות ובדפוסי התמיכה לפי השתייכות אתנו־לאומית. רשתות הנחקרים היהודים כללו שיעור גבוה של בני משפחה קרובה לצד שיעור גבוה של אנשים מחוץ למשפחה, בעיקר חברים, עם מגמה של התמחות בתמיכה: המשפחה הקרובה סיפקה ייעוץ ועזרה פרקטית וכספית, בעוד החברים סיפקו תמיכה רגשית ובילויים משותפים. לעומת זאת, רשתות הנחקרים הערבים, שהיו צפופות יותר, כללו בעיקר את המשפחה המורחבת, וזו היוותה מקור מרכזי למרבית סוגי התמיכה. מודלים רב־רמתיים הראו כי לאחר פיקוח על עמדות משפחתיות ומאפייני רקע, ההבדלים בין משפחה קרובה, מורחבת ומי שאינם משפחה בסיכוי לספק תמיכה בקרב הערבים הצטמצמו או נעלמו. הממצאים נידונים בהקשר של המתח בין מגמות קולקטיביסטיות ואינדיבידואליסטיות בישראל כחברה רב־אתנית.

Exploring familialism in Israel: Insights from an egocentric network approach to family involvement in support networks among Israeli Jews and Palestinians \ Shira Offer

This study examines the concept of "familialism" in Israeli society and its manifestation in the daily lives of Jews and Palestinians by focusing on the role of family members in personal networks and the extent of support they provide. It is based on data from the Israeli Study of Egocentric Networks (ISEN) conducted in 2021, which included approximately 900 respondents and used an egocentric network approach to describe respondents' social ties and the characteristics of their networks. Findings show that among both Israeli Jews and Palestinians, most ties in the networks are with family members. However, significant differences can be found in network composition and patterns of support by ethno-national affiliation. Jewish respondents' networks include a significantly higher percentage of immediate kin and nonkin (mainly friends) and exhibit a trend toward support specialization: immediate kin provide advice, as well as practical, and financial help; friends provide emotional support and participate in shared leisure activities. By contrast, the networks of Palestinians, which have higher density, mainly include extended kin who constitute an important source of various types of support. Multilevel models show that after controlling for familial attitudes and background characteristics, the differences between immediate kin, extended kin, and non-kin in the likelihood of providing support among Israeli Palestinians were reduced or disappeared. Findings are discussed in the context of the tension between collectivist and individualist trends in Israel as a multiethnic society.

מוסד המשפחה בישראל ממלא תפקיד מרכזי בזהות היחיד והקולקטיב. במדינה שבה שיעור הולדה מהגבוהים בעולם, כמעט לכל ישראלי כיום יש לפחות שני אחים או שתי אחיות. למרות החשיבות המספרית והערכית של אחאות בחברה הישראלית, מפתיע לגלות עד כמה יחסים אלו ומשמעותם הוזנחו על־ידי התיאוריה והמחקר, המתמקדים בעיקר בקשר בין ההורים לילדיהם.

במאמר זה אנו מבקשות להרחיב את הבנת ה"משפחתיזם" הישראלי, ולהפנות את המבט מהיחסים האנכיים, בין דור ההורים לזה של הילדים, אל היחסים האופקיים המתקיימים בין אחים ואחיות בתוך המסגרת המשפחתית. לשם כך אנו מבצעות עבודה אינטרדיסציפלינרית, המשלבת בין מחקר סוציולוגי לניתוח ספרותי של שתי יצירות ישראליות עכשוויות: אביבה-לא של שמעון אדף (2009) ואחות שמש של דרור בורשטיין (2012). שתי היצירות, המעמידות במרכזן מערכת יחסים עשירה וקרובה בין אח ואחות, שבליבה מלאכת היצירה, מציעות מערכת מטפורית מקורית ליחסים המשפחתיים. בכך הן מאפשרות בחינה מחודשת של אתוסים מרכזיים במשפחה הישראלית, בהם שאלת ההקרבה, ההעברה הבין־דורית של טראומה, ותפקידה של העדוּת במסגרת המשפחתית, נושאים שעד כה נבחנו כמעט בלעדית במסגרת היחסים ההיררכיים בין הורים לילדיהם.

'We Will be Siblings Only if we Write": The Lateral Axis of the Israeli Family in Aviva-No by Shimon Adaf and Sun’s Sister by Dror Burstein \Yael Segalovitz and Ortal Slobodin

In Israel, the family as a social institution plays a central role in the construction of both individual and collective identity. In a country with one of the highest birthrates in the world, almost every Israeli today has at least two brothers or sisters. However, despite the significant numerical presence and cultural importance of sibling relationships in Israel, it is surprising that these bonds and their meanings have been largely neglected by  scholarship, which primarily focuses on parent-child dynamics.

In this article, we seek to expand the understanding of Israeli "familism" by shifting the focus from a vertical parent-child axis to a horizontal sibling-centered one. We use an interdisciplinary approach that combines sociological research with a literary analysis of two contemporary Israeli works: Aviva-No by Shimon Adaf (2009), and Sun's Sister by Dror Burstein (2012). Both center on complex and intimate relationships between a brother and sister, revolving around creative work. These texts offer original metaphorical systems for familial relationships, prompting a reconsideration of central aspects of the Israeli family ethos—such as sacrifice, the intergenerational transmission of trauma, and the role of intrafamilial testimony. In doing so, the article shifts attention from the vertical axis of parent-child relations to the lateral bonds of Israeli siblinghood.

משכית 70/30/10 מגוללת לראשונה את סיפורה הנפתל של אופנת ״משכית״, מאז ועד היום. במרכזה מוצבות אבני היסוד במלתחה ה"משכיתית" – דגמים איקוניים כמו "מעיל המדבר", "שמלת עין גדי" ו"חולצת כנרת", ולצדם עיצובים עכשוויים, שחלקם הארי נוצר בזיקה לדגמים האיקוניים. עוד מוצגים בה אריגים ייחודיים, דוגמאות של מלאכות יד מסורתיות ודיגיטליות, שטיחים ותכשיטים בעיצובים פורצי דרך, לצד מסמכים, תצלומים וסרטונים נדירים.

אוצר: שחר אטואן

מיקום: מוזיאון ארץ ישראל

המחקר נערך במהלך מחאת 2023 בישראל, ובדק את הנוף הלשוני (Linguistic Landscape) במרחב הציבורי באמצעות בחינתם של 200 שלטי מחאה ביצירה עצמית, במהלך החודשים פברואר–אפריל. המחקר איכותני, בעל מרכיב כמותי בבדיקת השכיחויות. שלטי מחאה הם כלי תקשורתי רב־עוצמה בשירות אקטיביזם המסוגל להעביר מסרים מורכבים באופן תמציתי ובלתי־נשכח. שלטים ביצירה עצמית מרכיבים את המרחב החברתי-פוליטי הגלוי ומשקפים חזותית עמדות מחאה. מטרת המחקר הייתה לבחון את מאפייני השלטים באמצעות ניתוח סמיוטי תקשורתי חזותי. המחקר מתבסס על תחום הנוף הלשוני ותיאוריית הסמיוטיקה. הממצאים הראו שלוש תמות עיקריות; תכנים ממוקדי אדם, קבוצה או ציבור. ניתוח האמצעים הלשוניים חשף כי השלטים מעבירים מסרים באמצעות הומור, רגשות שליליים וביקורת. מרביתם הסתמכו על אזכורים (Reference) המצריכים ידע קודם לפרשנות. מסקנות המחקר הן שהשלטים מבטאים מעט מסרים קולקטיביים, ובעיקר עמדות אישיות אינדיבידואליות. ניתוח מאפייני השלטים מדגיש סולידריות בין משתתפי המחאה לצד קיום ידע קודם משותף. שלטים ביצירה עצמית אינם מייצגים את מגוון הקבוצות בחברה הישראלית, ונעדרות מהם, למשל, קבוצות מוחלשות. המחקר תורם להבנת מאפייני שלטי מחאה, המדגישים את הדינמיקה ואת האסטרטגיות שבהן מתארגנים מסרים חברתיים־פוליטיים, ושופך אור על יחסי הכוח הדומיננטיים בין קבוצות בחברה הישראלית, בנוף הלשוני של התארגנות מחאה במרחב הציבורי.

The sign has spoken! Handmade protest signs and the sociopolitical dynamics expressed in the linguistic landscape of demonstrations \ Lior Ayali and Keren Ketko Ayali

This qualitative study, with a prevalence component, examines the linguistic landscape and power relations in the public sphere during the 2023 demonstrations against the proposed legal reform in Israel. Our research analyzes 200 handmade protest signs that were created from February to April. Protest signs are a powerful communication tools for activism, since they can convey complex messages concisely and memorably, visually reflecting protest positions and serving as an integral component of the sociopolitical sphere. This study aims to examine the characteristics of protest signs through visual communication semiotic analysis, drawing from linguistic landscape and semiotic theories. Our findings revealed three main themes focused on individuals, groups, and the public. Linguistic analysis revealed that signs communicated messages through humor, negative emotions, and criticism, with most relying on references requiring prior knowledge for interpretation. The research found that the signs accentuated few collective messages and primarily expressed personal stances. Decoding emphasized solidarity among protest participants with shared prior knowledge. However, we found that handmade signs do not represent the full range of groups in Israeli society, particularly disadvantaged groups. The study contributes to understanding the characteristics of protest signs and the dynamics and strategies through which sociopolitical messages are organized. It also sheds light on the dominant power relations in the linguistic landscape of the public sphere.

המאמר בוחן את מחאת 2023 ואת המשבר החברתי-פוליטי הנוכחי בישראל מן הזווית התיאורטית של יחסי הגומלין בין תנועות חברתיות למפלגות פוליטיות. תחום תיאורטי זה זוכה לאחרונה לעניין מחקרי נרחב בעולם, לאור התפתחויות פוליטיות מן העשורים האחרונים, בפרט בארצות הברית ובמערב אירופה. המאמר טוען שיישום התובנות התיאורטיות של תחום זה על ההיסטוריה של יחסי תנועות ומפלגות בישראל, במיוחד על המשבר החברתי-פוליטי האחרון ושיאו במחאת 2023, שופך אור על הדינמיקה המורכבת של יחסים אלה כפי שבאה לידי ביטוי במחאה. תחילת המאמר בסקירת הכתיבה העדכנית בתחום זה, תוך הדגשת שלוש תֶּמות: היחלשות המפלגות ולצידה "תנועתיזציה" של הפוליטיקה, הקֶּשר של מגמות אלה לתופעת הקיטוב הפוליטי ולמשבר הייצוג הדמוקרטי והא־סימטריה ביחסי תנועות-מפלגות בין ימין לשמאל. לאחר מכן המאמר משרטט קווים אפשריים לניתוח המשבר הישראלי ומחאת 2023 בראי יחסים אלה. ראשית, המאמר מציג את המשבר והמחאה כהמשך מגמות של שקיעת המפלגות בישראל כמנגנונים בירוקרטיים-דמוקרטיים מעוגנים בתשתית חברתית, ועליית השפעתן של תנועות חברתיות חוץ־פרלמנטריות על המערך הפוליטי. תנועות אלה באות הן מכיוון השמאל-מרכז, לרבות המחאות נגד נתניהו בשל אישומיו הפליליים ומחאת 2023 נגד מהלכי הקואליציה, הן מימין, לרבות תנועות ימין דתי/מסורתי רדיקליות. שנית, המאמר מציע להבין את המשבר החברתי-פוליטי האחרון כקשור למשבר הייצוג של הפוליטיקה הממסדית, ומדגיש את הא־סימטריה בגרסתה הישראלית: בקרב המחנה האופוזיציוני נשמרת הפרדה קשיחה יחסית בין פוליטיקת המחאה לפוליטיקה הממסדית, ואילו במחנה שמנגד מתקיימים עירוב ושילוב בין התשתית התנועתית למערך הפוליטי-מפלגתי.

The Sociopolitical Crisis in Israel and the 2023 Protests through the Lens of the Relationship between Political Parties and Social Movements \ Yaniv Ron-El

This article examines the Israeli 2023 protest movement and the country’s recent sociopolitical crisis through the lens of the relationship between political parties and social movements. Researchers around the world have recently turned scholarly attention to such relationships following contemporary political developments, especially in the US and Western Europe. Applying these theoretical insights to the historical relationship between parties and movements in Israel, and to the latest developments around the sociopolitical crisis, I argue that this perspective sheds new light on the dynamic of the 2023 protests. The article begins with a review of the literature, focusing on three key themes: the weakening of parties and the “movementization” of politics; the connection between these trends, political polarization, and the crisis of representative democracy; and the asymmetry between the political left and right in relationships between movements and parties. I then analyze the Israeli crisis and the 2023 protest movement in light of these themes. First, I argue that the crisis and protests manifest the weakening of parties as bureaucratic and democratic institutions anchored in societal apparatus, alongside the strengthened political influence of social movements employing extra-institutional means. These movements come both from the center-left (e.g., the series of protest movements against Netanyahu and his governments over the years), and from the right (including both populist and religious movements, some of them consisting of radical factions). Second, I interpret the recent sociopolitical crisis as pertaining to the broader crisis of representative democracy and institutional politics. I highlight the asymmetry between left and right in regard to the relationships between movements and parties in the Israeli context: Whereas the anti-government camp maintains a relatively rigid separation between politics in the streets and institutional politics, in the populist, right-wing camp, extra-institutional tactics and movement infrastructure are interfused with partisan, institutional politics in hybrid forms.

המחאה החברתית-כלכלית-פוליטית יוצאת הדופן, שפרצה בישראל בתחילת 2023, מאתגרת את המתבוננים בה למצוא הסברים לעוצמתה ולמקור כוחה. למרבית ההפתעה, דווקא בישראל, במחאה בעלת גוון טכנולוגי משמעותי, נפקד מקומו של המחקר אודות השפעות הטכנולוגיה על המחאה ועל יכולותיה, נושא שנכח במחאות קודמות בישראל ובעולם, והיווה מקור פורה למחקרים משמעותיים.

מאמר זה מציג מסגרת מושגית המתמקדת ביכולות מרכזיות של מחאות חברתיות: עיצוב נרטיב ציבורי, יצירת שיבושים, והשגת שינויים מוסדיים ואלקטורליים. המאמר משתמש במסגרת זו כדי לבחון כיצד השימוש בחידושים טכנולוגיים המתבססים על בינה מלאכותית, על נתוני עתק, על רישות מתקדם ועל מחשוב ענן משפיעים על יכולות אלו.

המאמר מנתח את ההשפעות ברובד נוסף באמצעות שימוש בתיאוריית יחסי השחקן-רשת, של ברונו לאטור. הוא מציע כי הטכנולוגיות מתווכות את פעילויות המחאה על־ידי האצלה טכנולוגית המאפשרת להן להתגבר על מגבלות ארגון, זמן ומרחב. הטכנולוגיה אף מאפשרת תרגום יעיל ממידע לפעולה עבור קהל היעד שלהן, אך מחייבת את המשתמשים להתמודד עם פערים הנובעים מפעילות חלק מהטכנולוגיות כ"קופסה שחורה" – אטומה, לא ברורה, ואורזת בתוכה חוקים והגיונות של פלטפורמות דיגיטליות. מן הצד האחר, המאמר מצביע על כך שהטכנולוגיות הללו גם טומנות בחובן סיכונים של קיטוב, של הפצת מידע שגוי ושל קושי בתיאום ובקבלת החלטות. המאמר מציע כי בשל יכולת החיקוי וההדבקה הגבוהה של טכנולוגיות אלו נמשיך להיות מושפעים מהן, בישראל ובעולם, במקרים של מחאות ומשברים עתידיים.

Technologies and social protests – The use of technologies in the 2023 protests in Israel \ Oshri Bar-Gil 

The remarkable socioeconomic-political demonstrations that erupted in Israel in early 2023 challenged observers to find new explanations for the causes, intensity, and sources of its power. Surprisingly, despite the central role played by the hi-tech sector in these protests, there has been little discussion of the impact of technology on the protest and its capabilities. In previous protests in Israel and worldwide, such discourse featured prominently, providing a rich source for significant research.

This article surveys the key technologies used in the protests, including artificial intelligence, big data, networking, and cloud computing. The article presents a conceptual framework focused on the core capabilities of social protests, which include shaping of public narratives, causing disruption, and achieving institutional change. This article analyzes how various technologies affect these capabilities.

Using Bruno Latour's actor-network theory, the author suggests that technologies mediate protest activities by delegating protest actions to overcome time and space limitations. They also efficiently translate information to target audiences in order to bridge gaps, provide information towards action, and engage with technologies operating as a “black box.” However, they also entail the risks of polarization, spreading misinformation, and difficulties in coordination and decision-making. Given the high imitability and contagion of these technologies, the article proposes that their influences will continue to be felt in Israel and globally in future cases of protest and crisis.

מאמר זה מבקש לבחון כיצד שני סרטים ישראלים עכשוויים, מקום בגן עדן (יוסי מדמוני, 2013) ואגדת חורבן (גידי דר, 2021), משרטטים את סיפור נפילתו של היהודי החדש והחלפתו ביהודי הישן. סרטים אלה הם חלק מגל "המפנה הדתי" בקולנוע הישראלי, אך בד בבד מתכתבים עם גל הקולנוע הזר והחריג וגל קולנוע הגבול, אשר פירקו את מיתוס היהודי החדש.

יחסו של הקולנוע הישראלי לזהות הציונית ולזהות היהודית הגלותית עבר שינוי רדיקלי לאורך השנים: בעוד דמותו של הצבר הועלתה על נס בקולנוע הארץ־ישראלי המוקדם ובקולנוע הלאומי־הרואי, ולאחר מכן עברה תהליכי דה־קונסטרוקציה משנות ה־70 ועד שנות ה־90, הרי דמותו של היהודי הגלותי עברה תהליך הפוך: לאחר הדחייה המוחלטת מראשית הקולנוע הישראלי ועד לשנות ה־90, משנות האלפיים מתפשטת נוכחותו של היהודי הישן בעשרות סרטים המציגים את העולם החרדי, העולם המסורתי והעולם הדתי־לאומי.

מאמר זה מבקש להראות כיצד מקום בגן עדן ואגדת חורבן כורכים את שתי נקודות המפנה יחד, בתארם פרדיגמות פוסט־ציוניות שונות, וכן דגמים שונים של יהדות דתית המחליפה את מיתוס היהודי החדש. לפי מקום בגן עדן, נפילתו של היהודי החדש נובעת מהעוולות שביצע כלפי הערבים יושבי הארץ, והיהודי שתופס את מקומו הוא יהודי גלותי־צברי היברידי. לפי אגדת חורבן, היהודי החדש מעולם לא התקיים מחוץ לגבולות הדמיון של ההגות הציונית, והלאום הורכב מקבוצות שונות ומנוגדות. בהתאמה, את מקומו של הלאום המדומיין שהתפרק לרכיביו הבסיסיים תופס היהודי הגלותי הישן.

Judaism after Zionism: From A Place in Heaven to Legend of Destruction \ Adam Tsachi

This article examines how two contemporary Israeli films, A Place in Heaven (Makom BeGan Eden, Yossi Madmoni, 2013) and Legend of Destruction (Agadat Hurban ,Gidi Dar, 2021), depict the story of the downfall of the "new Jew" and its replacement by the "old Jew." These films are part of a religious wave in Israeli cinema while simultaneously engaging with foreign and exceptional cinema trends and border cinema that deconstruct the myth of the "new Jew".

Israeli cinema's portrayal of Zionist identity and exilic Jewish identity have undergone radical changes over the years. The figure of the Sabra was exalted in early Eretz Israeli films and heroic national cinema and subsequently underwent processes of deconstruction from the 1970s to the 1990s. Meanwhile, the figure of the exilic Jew underwent the opposite process. After the "old Jew" was completely rejected in the first Israeli films and up until the 1990s, its presence increased from the 2000s onward, as dozens of films depicted the ultra-Orthodox, traditional, and national-religious worlds.

This article seeks to demonstrate how both A Place in Heaven and Legend of Destruction intertwine these two turning points by describing different post-Zionist paradigms and various models of religious Judaism that replace the mythical "new Jew." A Place in Heaven identifies the fall of the "new Jew" as stemming from the injustices perpetrated against the Arab inhabitants of the land, and the Jew who takes his place is a hybrid exilic-Sabra. According to Legend of Destruction, the "new Jew" never existed outside the boundaries of Zionist thought, and the nation was composed of diverse and contradictory groups. Accordingly, the old exilic Jew replaces the imagined nation that has disintegrated into its basic components.

הסאטירה התיאולוגית של אסי דיין, הבשורה על פי אלוהים (2004), מציגה אֵל תשוש בחלוק ובנעלי בית (בגילומו של דיין עצמו), הנאלץ לקום בחוסר חשק מהספה ולהביא גאולה לעולם. לשם כך הוא שולח את בנו ישו לרדת מן השמים אל האדמה, ולשוב אל ירושלים. אלא שכמה דמויות אחרות זוממות לשבש את התוכנית האלוהית. מאמר זה בוחן את הסרט, המתרחש בבירת ישראל ועוסק בדת ובאמונה, בהשוואה לטרילוגיה האקזיסטנציאליסטית של דיין (החיים על פי אגפא [1991], שמיכה חשמלית ושמה משה [1995] ומר באום 1997), שמתרחשת בעיר תל אביב. השוואה זו חושפת קשרים מהותיים בין הסרט לטרילוגיה שקדמה לו. עוד נטען כי בסרט מחבר דיין בין האישי, המיתי והלאומי, וכי ניתן לקרוא את היחסים בין הדמויות האלוהיות שבמרכזו כיחסים שבין הדורות בשושלת דיין. שאיפתו של אסי דיין להפיג את הילת הקדושה העוטפת את ירושלים נובעת משאיפתו להתעמת עם המיתוסים שנקשרו באביו, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין.

The Father, the Son, and the Holy City: Assi Dayan's The Gospel According to God and Trilogy \ Ido Rosen

Assi Dayan's theological satire, The Gospel According to God (2004), features a weary god in a robe and slippers (played by Dayan), who is reluctantly forced to rise from his couch and bring redemption to the world. To do this, he sends his son, Jesus, to descend from heaven to earth and return to Jerusalem. However, several other characters conspire to disrupt the divine plan. This paper analyzes the film, which deals with religion and faith and takes place in Israel's capital, and compares it to Dayan's existentialist trilogy (Life According to Agfa (1991), Electric Blanket (1995) and Mr. Baum (1997)), which take place in Tel Aviv. The comparison reveals essential connections between the film and the trilogy that preceded it. It is argued that in the film, Dayan connects the personal, the mythical, and the national, and that the relationships between the divine figures at the center of it can be read as relationships between the generations in the Dayan dynasty. Assi Dayan's desire to dispel the aura of holiness surrounding Jerusalem stems from his need to confront the myths associated with his father, former Chief of Staff and Defense Minister Moshe Dayan.

רבות מיצירות הספרות העברית החדשה, ולצידן גם יצירות תיאטרוניות וקולנועיות, הבוחנות מחדש את הנרטיב הציוני, מערערות על הקונסטרוקט גולה-מולדת שעומד ביסודו, ומציבות במרכזן גיבור חסר מנוח, שתנועתו המתמדת בין המולדת לבין הגולה חושפת אותו כצבר חסר בית וכגלגול בן־זמננו של היהודי הנודד.

תופעה דומה ניתן למצוא בסרטיו של הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן (إيليا سليمان), שהוא אחד מיוצרי הקולנוע המרתקים ביותר שהצמיחה הארץ זבת הקדוּשה והדם שבין הירדן לים מאז נולדה בה תעשיית הסרטים. במאמר זה אראה כי בדומה ליצירות רבות מן העֵבר הישראלי של המתרס, יצירתו הקולנועית של סולימאן משקפת מהלך המוביל לקריסתו של הקונסטרוקט גולה-מולדת. השחרור מכבלי התבנית הדיכוטומית הזו מאפשר לסולימאן ליצור זיקה בין הפרוטגוניסט שלו לבין חסר הבית של זמננו והגלות המודרניסטית המזוהה עימו.

אציע שהאפשרות לאמץ את תודעת חסר הבית העולה משני צידי המתרס הפלסטיני-ישראלי, וליהנות מן החירות המזוהה עימה, עשויה לספק תשתית אלטרנטיבית לקיום משותף של שני העמים במקומה של הטריטוריה שהכזיבה.

Exile and freedom in the Holy Land: The reincarnation of the homeless Sabra in the films of Elia Suleiman \ Omri Yavin

Many works of literature, theater, and film by Israelis who challenge the Zionist narrative present the "new Jew" replanted in an old-new homeland as a homeless Sabra, who is actually a modern incarnation of the wandering Jew.

The same concept can be found in the cinematic works of the Palestinian director Elia Suleiman. A close examination of his films reveals that they reflect a significant deconstruction of the homeland-exile dichotomy underlying the Palestinian Nakba narrative. This enables Suleiman to establish an affinity between his protagonist (whom he himself portrays) and the homeless of the modern era.

The prospect of embracing homeless consciousness on both sides of the Palestinian-Israeli divide may provide an alternate foundation for coexistence, replacing the failing notion of territory.

אחת התופעות החדשות שאנו עדים לה בתחום יחסי העבודה היא הופעתו של המושג "התעמרות תעסוקתית". מסקירת שדה התקשורת מהעשורים האחרונים עולה כי חלה עלייה חדה בהיקף השימוש במושג. מאמר זה מתאר ומסביר את התפתחותו והתרחבותו של השיח בנושא, שכלל בשיאו את ניסיון החקיקה שהתרחש בשנת 2015. בתוך כך מזהה המאמר ומסביר את השינויים שחלו בשיח המקומי לאורכם של חמישה עשורים לגבי זהות הקורבנות: מקבוצה מובחנת ומצומצמת של עובדים בשירות הציבורי, דרך עובדי הקבלן והצווארון הכחול, ועד הכללתו של מרבית שוק התעסוקה הישראלי בשיח, ובפרט עובדי מגזר ההיי־טק. שינויים אלו בהיקף השיח לוו בכיסויו ההדרגתי של הסיקור התקשורתי את מרבית ענפי המשק, תוך היווצרותו – ובהמשך היעלמותו – של הזיהוי האתני הזמני ש"דבק" בקורבנות התופעה, ואִפשר בשעתו לקדם ניסיון חקיקה מוגבל, אך יעיל.

עד כה התמקד המחקר המקומי בהיבטים המשפטיים והארגוניים של התופעה: באמצעות מדידת נזקיה, הצעת דרכים למניעתה וטיפול בה בכלים ארגוניים ובסעד משפטי. במאמר הנוכחי אבקש להרחיב את הדיון ולהציג שני גורמים שעיצבו את השיח המקומי: תמורות מבניות בשוק התעסוקה וביחסי הכוח הפוליטיים במדינה ושינוי בזהות השחקנים החברתיים הלוקחים חלק בתופעה. בתוך כך, שני גורמים אלו תורמים להדגמתו ולהבנתו של תהליך תרגומן של בעיות חברתיות גלובליות להקשרים מקומיים-ישראליים, ושל פעולתם של השחקנים המבקשים לקדם או לבלום זאת בשדות משתנים.

המאמר עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח שיח פרשני וסטטיסטיקה תיאורית, מתאר חמישה עשורים, מתמקד בשנים 2002–2022 ומתבסס על השיח בשדות התקשורת, הפוליטיקה, האקדמיה ועולם המשפט. בהיבט התיאורטי אני נעזר בעבודתו של ג'וזף גאספילד (Joseph Gusfield) המתייחסת למִסגורים משתנים של בעיות חברתיות. לטענתי, מסגורים משתנים אלו של "התעמרות תעסוקתית" בישראל תמכו בשינויים בהיקף השיח שהתקיים סביב התופעה, ובכך מפענחים את המהלך החקיקתי משנת 2015.

Who bullied whom? Workplace bullying discourse in Israel: A global social issue in local settings \ Roni Shefner

This paper explores Israeli discourse on workplace harassment. It investigates the factors contributing to increased local awareness of this issue, focusing on its emergence as a significant social problem. The research describes and explains the creation and construction of this phenomenon as a “social problem” using the theoretical framework of constructing social problems (CSP). I used discourse analysis combined with descriptive statistics to illustrate the increased attention this topic has received in different arenas and to provide explanations for these changes.

The discourse on workplace harassment in Israel first emerged in the late 1970s, influenced by global diffusion of the concept. Since then, the conversation has continued to evolve in response to continuous global influence, structural changes in the labor market, and the impact of neoliberalism on Israeli culture and economy. In addition to these structural influences, the agency of “claim makers” has been central to understanding the process through which the phenomenon was constructed. This agency has been mapped, described, and analyzed.

The study's main conclusions found that the local discourse of ethnicity-based discrimination and precarious-employment (which is often presented as its outcome) were temporarily at the center of local workplace bullying discourse. This focus intersected with working-class employment and intra-Jewish ethnic discrimination, framing the identification of ”natural victims” of the phenomenon. This intersection is leveraged to advance discussions in various arenas and provided an informal basis for legislative and institutional responses to this rising social problem.

המחקר שלפנינו בוחן את התכנים הנלמדים בספרים להוראת הערבית בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה בבתי ספר יהודיים, ובודק אם וכיצד הם מזמינים את התלמידים להכיר את התרבות האחרת ומשמשים כלי לניפוץ סטריאוטיפים ולקידום חיים משותפים. בכוחם של הטקסטים הנלמדים בבתי הספר להשפיע על עיצוב תפיסת המציאות דווקא בגיל ההתבגרות, וכך ביכולתם לשמר ולשעתק מציאות של בידול ושל סטריאוטיפים, ואולם בכוחם גם לקדם שינוי ליצירת חברה שיתופית ופלורליסטית.

אחת הדרכים להתמודדות עם רב־תרבותיות בחברה ובבית הספר היא פיתוח כשירות בין־תרבותית בקרב התלמידים, ואחד הכלים המשמעותיים לכך טמון בתוכני הלימוד ובאופן הוראתם. המחקר חושף תכנים חוצי־תרבויות – כגון שוויון מגדרי, חשיפה לאנשי רוח ואומנות, ערכי המשפחה וידע העולם – שלהם פוטנציאל לשמש גשר בין תרבויות ולקדם רעיונות של חיים משותפים, סובלנות וקבלת האחר. עם זאת, נמצא כי דווקא אינטראקציות בין־אישיות בין יהודים וערבים העשויות לשמש מנוף להיכרות משמעותית ולהתקרבות, נעדרות מן הטקסטים כמעט לחלוטין. עוד בולט בהיעדרו אזכור הסכסוך היהודי-ערבי, המעיד על הימנעות מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת.

המחקר עשוי לתרום גם לקובעי המדיניות במשרד החינוך ולעודדם להקים צוות הכולל כותבי ספרי לימוד שערבית היא תרבותם ושפת אימם, כדי לתרום לחיבור תוכניות לימודים ברוח ערכים של שוויון ושותפות, כמרכיב חשוב לקיומה של חברה דמוקרטית.

Arabic second-language acquisition textbooks as an intercultural bridge: A study of textbooks in elementary and upper grades / Michal Hayshrik Amossi and Avi Gvura

This study examined the content of Arabic second-language acquisition textbooks in Jewish schools, investigating to what extent they introduce students to Arab culture, serve to break stereotypes, and promote a shared life. Texts taught in middle and high schools can influence adolescents' perception of reality, and thus their ability to preserve and reproduce a reality of differentiation and stereotypes. However, they can also promote change in order to create a cooperative and pluralistic society.

Addressing multiculturalism in society as a whole, particularly in educational settings, involves cultivating intercultural competence, which is based, in large part, on the curriculum and its delivery. This study identified cross-cultural topics such as gender equality, exposure to intellectual pursuits and the arts, family values, and global awareness as potential bridges between cultures, promoting coexistence, tolerance, and acceptance. The research revealed a notable absence of interpersonal interaction between Jewish and Arab communities within the instructional materials. This lack hinders opportunities for meaningful acquaintance and reconciliation. Additionally, any mention of the Jewish-Arab conflict is absent, suggesting an avoidance of controversial issues.

The findings of this research can potentially inform policymakers within the Ministry of Education. We recommend the establishment of a team, including textbook writers fluent in Arabic and immersed in its culture, to contribute to curriculum development. This contribution aims to align educational materials with values of equality and partnership, viewed as integral elements for fostering a democratic society.

מחלת האיידס ונגיף הכשל החיסוני (HIV) מעלים לרוב אסוציאציות לגברים הומוסקסואלים. בניגוד למידע הנרחב אשר לגברים בנושאים אלה, קיים מחסור משמעותי בידע ובנרטיבים של נשים בקשר למחלה. הידע המועט הקיים אודות נשים ו־HIV, נקשר בעיקר עם קבוצות סיכון ספציפיות, כגון נשים במעגל הזנות ונשים מכורות לסמים. הסטיגמה והבּורוּת בנוגע לנשים עם HIV גורמים לפגיעה בדימוי העצמי שלהן, לתחושת ניכור, וכן לבושה ולאשמה. המחקר הנוכחי מבקש להוסיף לידע הקיים על תופעה זו. שאלת המחקר העיקרית היא: כיצד מתמודדות נשים עם HIV עם הגילוי בדבר הנשׂאוּת, ועם קשרים חברתיים ואינטימיים לאחר הגילוי? כדי לענות על שאלה זו ערכנו ניתוח נרטיבי של ראיונות אישיים עם עשר נשים החיות עם HIV בישראל. הממצאים שופכים אור על עולם החוויות שלהן, ומלמדים על אופני ההתמודדויות שלהן עם אתגרים ועם מורכבויות. התמות המרכזיות שעלו מניתוח הממצאים כוללות סטיגמה, דילמת הסתרה מול חשיפה, ובורוּת של אנשי מקצוע בתחום הבריאות, כל זאת בהקשר של החברה הישראלית מעודדת הילודה ומכוונת משפחה. המאמר ממחיש את קיומה של סטיגמה חברתית בנוגע לאיידס/ HIVהן כתופעה חברתית, הן מנקודת מבטן של הנשים עצמן. היות שמחצית מכלל הנשאים והנשאיות של HIV בעולם הן נשים, וכיוון שהנשאוּת של HIV בישראל נפוצה מכפי שנהוג לחשוב, חיוני לחשוף את המידע הזה לקהילה האקדמית ולציבור הרחב. הדבר עשוי לתרום הן לרווחתן הנפשית של הנשים הן לבריאותן.

Narratives of Israeli women with HIV: Shame, guilt, and stigma \ Mor Aram, Ayelet Harel- Fischer and Shir Daphna Tekoah

AIDS and HIV are usually associated with homosexual men. There is a significant lack of knowledge and narratives about women with the illness, and these are correlated mostly to specific risk groups, such as prostitutes and drug addicts. The stigma and ignorance surrounding women with HIV affects their self-esteem, causing alienation, shame, and guilt. This study seeks to add to the existing knowledge concerning this phenomenon. The main research question we pose is how do women with HIV cope with their diagnosis and post-diagnosis social and intimate relationships? In order to answer that question, we conducted a narrative analysis of individual interviews with ten Israeli women with HIV. The findings provide insights into how these women cope with the challenges and complexities of stigma, the dilemma of concealing vs. revealing their status, and the ignorance of health professionals within the context of Israeli society, which is family-oriented. The article explores the lived experiences of the women themselves, as well as the notion of  stigma as a social phenomenon.  Since half of all HIV-positive individuals in the world are women, and since their numbers in Israel are higher than is commonly believed, it is important to share this information with the academic community and general public in order to increase the physical and emotional wellbeing of these women.