פמיניזם חרדי: שמרנות או חתרנות?

ביד אומנית, בכישרון ספרותי גדול, אך גם באזמל מנתחים אקדמי מוקפד, משרטטת אסתי רידר אינדורסקי תהליך איטי והדרגתי ההולך ונרקם בקרב נשים חרדיות המעוניינות ללמוד גמרא. רובן הגדול בוחר בכך לא ממניעים חברתיים מהפכניים, אלא כפי שמובא בשמה של פנינה פויפר: "ממניעים אישיים לגמרי – כל חיי גדלתי על אתוס לימוד התורה וזכיתי באבא שמאמין ביכולת של הבנות שלו ללמוד גמרא… דווקא הלימוד הזה… הוא המקום הילדותי הפשוט שרק רוצה להיות יותר כמו אבא" (עמ' 84).

הספר מבקש לחשוף את מנגנוני ההדרה השקופים שאיתם מתמודדות נשים אלה ולתת להן קול, כמו גם לתרום להנהרת המושג "פמיניזם חרדי" ולהצביע על הלקונה ביחס לחלקה של המדינה בשימור ובתחזוק מנגנוני ההדרה והאפליה של נשים חרדיות.

לומדות הגמרא החרדיות, כפי שמתואר בספר, רק רוצות להיות חלק ממה שמוגדר ליבת הזהות החרדית – לימוד הגמרא. הפרק המדגיש תמה זאת בבהירות, ובכותרתו – "אם רק הייתי בן…" – קולע בתמצית ללב העניין. כל משתתפות המחקר מדגישות את הרצון להיות חלק מהערך המשמעותי כל כך של לימוד תורה, ולטעמן, זהותן כחרדיות אינה שלמה בלעדיו.

העקרונות המנחים נשים חרדיות לומדות גמרא, כפי שמנסחת אותן תהילה גאדו, אחת ממובילות הרעיון של לימוד תלמוד לנשים חרדיות, נראים שמרניים למדי: תחושת אחריות לשימור המסורת, למידה מתוך כובד ראש, מתוך ענווה והכרה בחוסר הידע שלהן כנשים, ובעיקר: "אני שואפת כי הלומדות תשמרנה את חרדת הקודש וההילה כלפיה חונכו, כבוגרות החינוך החרדי, לייחס לתורה כערך עליון ומקודש, וכי התעסקותן בלימודה של תורה לא תגרום להן ח"ו [חס וחלילה], להפחתה ברגש זה" (עמ' 88). כלומר – הרצון הוא ללמוד ממקום מחבר, אותנטי, ולא ביקורתי או מפרק.

יותר מכך, הנימוקים שהיו תקפים לרצון לפתוח מוסדות להשכלה דתית לנשים על־ידי שרה שנירר (מייסדת רשת בתי ספר לנשים חרדיות – בית יעקב) נשארו תקפים עד היום, כאילו לא עברו למעלה ממאה שנים. בראשית המאה ה־20, בליקוטי הלכות למסכת סוטה, פרק ג, כתב החפץ חיים:

ונראה דכל זה [כלומר – האיסור על נשים ללמוד תורה] דוקא בזמנים שלפנינו שכל אחד דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו… אבל כעת בעוונותינו הרבים שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים בודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה כדי שיתאמת אצלם ענין אמונתינו הקדושה דאל"ה עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו.

כאז גם כיום, קובעת רידר אינדורסקי, ככל שנשים נעשות משכילות יותר ויותר בעולם ה"חילוני", הבוּרות הקשה בעולם הדתי מפריעה וכואבת, עד שהיא בלתי־נסבלת. לכן ספרה של תמר אלאור, משכילות ובורות, מהווה נקודת מוצא בסיסית. רוב המרואיינות למחקר זה מדגישות תסכול מהדרתן, וכן את רגשות הקנאה והכעס לגבי מציאות זו. מעבר לכך, חלקן מתארות את הצורך בלימודי יהדות ברמה גבוהה כצורך ב"משהו שייתן לה גב – יחזק את המעמד הרוחני שלה מול ההשכלה החילונית…" (עמ' 182). במילים אחרות, הולך ונפער פער בין ה"חילוני" ל"יהודי", והפער הזה דורש תשובות: "זהות יהודית נובלת אל מול זהות חילונית מתפתחת…" (עמ' 183).

אפשר כמובן לתהות מה לפיכך השתנה מימי שרה שנירר ועד לרצונן של הנשים החרדיות כיום ללמוד גמרא, בין השאר מטעמים דומים. האם העובדה שנשים חרדיות כיום כבר אינן מסתפקות ב"צאינה וראינה" וקצת פרשת השבוע או אגדות חכמים עם מוסר השכל, ודורשות להיות חלק מליבת הלימוד הישיבתי – ללמוד גמרא – מעידה על מפנה דרמטי? או האם, כפי שעברו כמאה שנים מאז הקימה שנירר מוסדות לחינוך חרדי לנשים, יעברו לפחות עוד מאה שנים נוספות עד שנראה שינויים משמעותיים יותר ביחס החברה החרדית לנשים? במילים אחרות – האם אנחנו עדים כאן לתופעה רדיקלית (גם אם מגוּבה ברטוריקה שמרנית), ויש סיבה להאמין שקבוצות לומדות הגמרא, מינוריות ככל שיהיו, הן הסנונית שמבשרת שינוי דרמטי בעולם החרדי בכלל וביחסו לנשים בפרט? או שמא מדובר בתהליך הדרגתי ואיטי במיוחד?

אומנם הספר דן בשאלה זו, אך לפני שנתייחס לכך יש לתת את הדעת לנקודה נוספת הראויה לעיון, שלדעתי קשורה קשר הדוק ליחס בין התיאולוגי לפוליטי, יחס שהספר מציע כמענה לשאלה שלעיל.

הנשים שרואיינו לספר זה מדגישות חזור והדגש את הזיקות בין הפמיניזם החרדי לזה הדתי. הנשים החרדיות רוצות ללמוד תורה "כמו חרדים". הן מתעקשות שהן אינן עוד סוג של פמיניזם דתי, ועומדות על כך שגברים חרדים, ולא נשים דתיות, ילמדו אותן (עמ' 62). אם הן רוצות שזה ייתפס כרציני, זה לא יכול להיות "מזרוחניקי". כפי שהפמיניזם הדתי לא היה מוכן להתייחס לפמיניזמים רפורמיים או קונסרבטיביים, ורצה לעשות זאת בדרך שבה נעשים שינויים הלכתיים באורתודוקסיה מימים ימימה, ומחשש שאם זה ייתפס כלא־אורתודוקסי זה לא יתפוס כלל, באופן דומה פמיניסטיות חרדיות מעוניינות לבדל עצמן מהפמיניזם הדתי, אף שלמעשה שני הפמיניזמים הללו משחקים על מגרשה של האורתודוקסיה.

פוליטיקת הזהויות, הבאה כאן לידי ביטוי, מעלה כמעט מבלי משים את השאלה אם נכון להתבונן בפמיניזמים הדתיים כעל רצף (ובכלל זה הפמיניזמים בתנועות הליברליות ביהדות, כמו למשל בתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית). האם בסך הכול מדובר באותה התופעה, אלא שלסקטורים השמרניים בעולם היהודי נדרש יותר זמן ליישומה?

בנקודה זו, הקישור שעושה רידר אינדורסקי בין התיאולוגי לפוליטי יכול להציע שהתשובה לשאלה זו שלילית, למרות הפיתוי ההיסטורי שיש בה. לטענתה (הצודקת) החברה החרדית היא המצאה מודרנית. אומנם היא נתפסת בעיני החרדים כחברה שמרנית, מסורתית ועתיקת יומין (עמ' 262), אך למעשה היא התגבשה באמצעות הֶסדרים פוליטיים על־ידי מדינת ישראל. המדינה הסכימה שנשים חרדיות יודרו מהמפלגות החרדיות, והמדינה, בתמיכתה ההולכת וגוברת במוסדות לימוד התורה החרדיים, משמרת ומתחזקת את מנגנוני ההדרה של נשים בחברה החרדית. לכן, ייתכן מאוד שמה שקרה בתנועות הליברליות יותר בעולם היהודי וגם בפמיניזם הציוני־דתי, לא יקרה בעולם החרדי. ככל שתמשיך המדינה לתחזק מנגנוני הדרה, כך יימנע מנשים חרדיות לפרוץ את גבולות ההדרה, גם אם תצבורנה באופן איטי והדרגתי הון סימבולי מכוחו של לימוד הגמרא.

יחד עם זאת, אני סבורה כי למרות האחריות המוטלת כאן גם על המדינה, עדיין אין להפריז בכוחה ואין להמעיט מכוחה של תגובת הנגד (בקלש). לטעמי יש משקל רב יותר למאבקים הפנימיים של "המיעוט שבתוך המיעוט" לשינוי הנרטיב הפנימי, ועד שזה לא יבשיל, ולו קמעה, התערבותה של המדינה תגרום, אם בכלל, לשינויים מועטים בלבד. הרי בית המשפט כבר פסק לטובת הכללת נשים ברשימות חרדיות, אך הפסיקה אינה מיושמת בפועל כמובן, משום שכרגע אין בַּשלות בנרטיב החרדי להכיל נשים חרדיות במפלגות חרדיות. נשים חרדיות שמתחילות ללמוד גמרא, שמבקשות לנכס את כלי האדון, שקוראות תיגר על הבלעדיות הגברית של הפרקטיקה הכי מקודשת של חברת הלומדים, עשויות להצליח בזה יותר מהתערבויות משפטיות כאלה ואחרות. ולכן, עם כל ההבנה לדרישה הבלתי־מתפשרת לעזרתה של המדינה, ספרה השני של רידר אינדורסקי הנידון כאן חשוב לטעמי מהראשון (והוא כמובן חשוב מאוד), שעסק במאבק הפוליטי של "לא נבחרות לא בוחרות".

אם כך, האם הנשים הספורות הלומדות תלמוד, אשר מניעיהן והחסמים העומדים בפניהן המתוארים בספרה של רידר אינדורסקי הן הסנונית המבשרת על מפנה דרמטי ביחס החברה החרדית לנשים?

מובן שאין לדעת. החברה האורתודוקסית החרדית, למרות היותה תופעה מודרנית לחלוטין, מסתגרת כאידיאולוגיה בפני העולם הכללי החילוני, ולפיכך כמעט ולא פיתחה כלים תיאולוגיים, רעיוניים (כפי שאלה פותחו לעומק בחברה הדתית, החל מתנועת "תורה עם דרך ארץ" ועד לתיאולוגיה של התגלות מתמשכת של תמר רוס במענה לאתגר הפמיניסטי) כדי להתמודד עם מגוון שאלות ופערים בין העולם המסורתי, ההלכתי, לבין העולם החילוני, המדע וההשכלה (זאת בניגוד לפרגמטיזם הלכתי מובנה ורב־משמעות שקיים בעולם החרדי, לפחות בחברה החרדית הליטאית). לפיכך, סביר יותר בעיניי להניח שאם המדינה תפסיק לתחזק את מנגנוני ההדרה החרדיים, ייתכן שנהיה עדים ל"שבירה" יותר מאשר לתהליך איטי והדרגתי. ובאין כלים רעיוניים מתאימים להכיל את הפערים, אולי ייווצר פיצול, עמוק יותר מהסדק אשר קיים כבר עכשיו, בין חרדים מודרניים לחרדים שמרניים, ואלה האחרונים ימשיכו לסרב להשתלב בחיים המודרניים ויעדיפו את ההסתגרות והבדלנות.

מכל מקום, חשיבותו של הספר נעוצה, בין השאר, בכך שהוא מציע התבוננות בקבוצה שהיא כרגע מינורית, אך השילוב בין השינוי התיאולוגי שהיא מייצרת לבין הקריאה שלא להתעלם מהממד הפוליטי, יכול להיות מז'ורי מאוד.