תקציר
- HE
- EN
המאמר עוסק בתהליכי גיבושו של מודל משפחתי וחינוכי בחברה הפלסטינית בישראל, המציב את גידולו ואת חינוכו של הילד במרכזו. באמצעות מחקר אתנוגרפי הכולל תצפיות וראיונות עומק עם הורים ועם מומחים בתחום ההורות בקהילה הפלסטינית באזור המשולש, מתועדים תהליכי שינוי חברתיים המאתגרים את ההורים במתח שבין הורות מסורתית לבין גישה ממוקדת בילד. סוגיה זו, הקשורה למצב משברי רחב יותר שבו נתונה החברה הפלסטינית, מציבה את ההורים בעימות עם דרישות מודרניות היוצרות מתח ערכי ופרקטי מול הערכים המסורתיים.
מטרתו המרכזית של המאמר לבחון את התרגום התרבותי המקומי של שיח הפדגוגיות הרגשיות, המתאפיין בשילוב מוטיבים של שיח פסיכולוגי עם מוטיבים תרבותיים ערביים ומוסריים אסלאמיים. המאמר עוסק בשאלה כיצד מתבטא השיח הפדגוגי הרגשי בחברה הפלסטינית, וכיצד מודָרים ממנו ההיבטים הפוליטיים שבבסיס המשבר, דבר שמוביל לפרדוקסליות בחיי הפרט.
הממצאים מצביעים על כך שהורות לילדים צעירים מתקיימת בצל תחושת משבר רב־ממדי – פוליטי, כלכלי וחברתי – שחווה החברה הפלסטינית בישראל. תהליכים אלו מצביעים על בידוד ההורים במציאות קשה, שמוביל לשינוי במבנים ההוריים המוכרים. המאמר מדגיש את הפרדוקסליות שקשורה לסובייקטיביות הפלסטינית, והשפעתה על התמודדות ההורים עם האתגרים המורכבים.
המסקנה המרכזית היא ששיח הפדגוגיות הרגשיות משקף שילוב בין ערכים מודרניים למסורות מקומיות, אך מתעלם מההקשרים הפוליטיים המורכבים. המשבר החברתי והכלכלי תורם לתחושת חוסר שליטה בקרב ההורים, והוא מוביל לפערים בין הציפיות לבין המציאות. הפדגוגיות הרגשיות עלולות להחמיר עוד יותר את תחושת הבידוד והפגיעות של ההורים במציאות קשה.
Contemporary Palestinian family life: Multidimensional crisis and emotional pedagogy \ Shihab Idrees
This article examines the transforming family model in Palestinian society in Israel, which increasingly positions the child at its center. Based on ethnographic research comprising observations and in-depth interviews with parents and parenting experts in the Palestinian community of the Triangle region, the study documents social change processes that challenge parents with tensions between traditional parenting and child-centered approaches. These tensions reflect a broader crisis in Palestinian society.
The article argues that parenting in Israeli Palestinian society occurs in the shadow of political, economic, and social crisis. This multidimensional crisis shapes precarious lives through high poverty rates, increased consumption under neoliberal policies, the abandonment of communities to organized crime, and the erosion of extended family structures. Within this reality, a new phenomenon of parenting pedagogies has emerged through government programs, social media, and a private market of experts.
The study examines the cultural translation of emotional pedagogies discourse, which integrates psychological and Islamic-cultural motifs while overlooking the political dimensions of the crisis. Parenting experts promote parental self-control, which is expected to be transmitted to children through personal example. This apolitical approach is characteristic of neoliberal discourse, but in the Palestinian context, it exacerbates the isolation of parents facing harsh realities.
The final section discusses contemporary Palestinian parenting through the concept of "precarious lives," highlighting the complexities of parenting in a society experiencing multidimensional crisis. The discussion highlights the paradox of Palestinian subjectivity, particularly parental subjectivity, and explores how it is shaped within the context of contemporary capitalist realities.
הקדמה
מאמר זה בוחן את התהוותו של מודל משפחתי וחינוכי חדש בחברה הפלסטינית בתוך ישראל, המציב את הילד במרכז. המחקר מתמקד בשתי שאלות מרכזיות: ראשית, מהו התרגום התרבותי של הפדגוגיות הרגשיות בהקשר הפלסטיני בישראל? ושנית, מה הקשר בין יישום הפדגוגיות הרגשיות בחברה זו לבין המשבר הרב־ממדי שבו היא נתונה?
בהתבסס על עבודת שדה אתנוגרפית ביישובים פלסטיניים באזור המשולש, המחקר מעלה כי אימוץ מודל חינוכי ממוקד־ילד מתרחש בתוך הקשר של שינויים חברתיים נרחבים. ממצא מרכזי הוא השילוב הייחודי בין שיח הפסיכולוגיה החיובית לבין השיח המוסרי האסלאמי, המשמש מנגנון התמודדות עם האתגרים החדשים. אטען כי פדגוגיות הוריות רגשיות, המהוות תופעה גלובלית, עוברות תהליך של תרגום תרבותי בחברה הפלסטינית בישראל, תוך יצירת מתח בין מסורת למודרניות.
המחקר מצביע על האופן שבו מובנית המשפחתיות בצילו של משבר רב־ממדי המעצב את חיי האוכלוסייה הפלסטינית בישראל כ"חיים מופקרים". משבר זה נובע משילוב של עוני, רמות צריכה גבוהות, מדיניות ניאו־ליברלית, הפקרת קהילות לפשע מאורגן והתפרקות מבנים חברתיים מסורתיים. בתוך מציאות זו, הפדגוגיות ההוריות החדשות מוצגות כפתרון. פתרון זה, אראה לאורך המאמר, מעוגן במגמה הולכת ורווחת של מסחור הרגשות, הפרטת הידע הפדגוגי ואימוץ שיח א־פוליטי, האופייניים לקפיטליזם המאוחר. כאן אטען כי הגישה הא־פוליטית של מומחי ההורות, המתעלמת מהמציאות החברתית-פוליטית-כלכלית, מותירה את ההורים הפלסטינים בודדים מול מציאות של הפקרה רב־ממדית. זאת, אף שגישה זו אינה ייחודית להקשר הפלסטיני, אלא מאפיינת שיחים ניאו־ליברליים באופן כללי.
המאמר מציג סקירה ספרותית של המחקר העדכני על משפחות פלסטיניות, תוך התמקדות בהשפעות האלימות הפוליטית והאינטראקציה שלה עם מבנים פטריארכליים. כמו כן נסקרת השפעת הניאו־ליברליזם והקפיטליזם הצרכני בעידן הגלובלי על החברה הפלסטינית בישראל. באמצעות ניתוח הממצאים האתנוגרפיים, המאמר מתעד את הפאניקה המוסרית בחברה הפלסטינית סביב ההורות העכשווית, ואת אופן החדירה של הפדגוגיות הרגשיות לשדה ההורות הפלסטינית. לבסוף, המאמר ידון בהתעצבותה של ההורות הפלסטינית העכשווית במציאות הקפיטליסטית, ויבחן את ההשלכות של תהליכים אלה על המשפחה ועל החברה הפלסטינית בישראל.
סקירת ספרות
משפחתיות פלסטינית בישראל
מבט היסטורי על הבניית האזרחות של הפלסטינים בישראל מצביע על כך שהיחסים בין האזרחים למדינה נובעים ממבנה התיישבות קולוניאלי (Rouhana & Sabbagh-Khoury, 2015). לאחר הנכְּבה ב־1948 קיבלו הפלסטינים שנותרו אזרחות פורמלית, אך הפכו מיעוט נשלט במדינה זרה. השלטון הצבאי בין 1948 ל־1966 הביא לבידודם מהעולם הערבי ומהאוכלוסייה היהודית, עם תהליכים של הפקעת אדמות, שליטה פוליטית ומחיקת ההיסטוריה והתרבות הפלסטיניות, במטרה לשמור על רוב יהודי ולהגביל את גישתם למשאבים כלכליים. יפתחאל (Yiftachel, 2011) מתאר את אזרחותם של הפלסטינים בישראל כרוויה פרדוקסים: מצד אחד זו אזרחות נומינלית עם זכויות לא מבוטלות, אך מנגד זו אזרחות מופחתת במספר מדדים ברורים. הוא מאפיין את האזרחות הערבית-פלסטינית בישראל כ"אזרחות גטו" – האוכלוסייה הערבית-פלסטינית נחשבת רשמית חלק מהחברה הישראלית, אך מבחינה מבנית היא נדחקת למובלעות מוחלשות באמצעות מדיניות של נישול, אפליה והדרה (שם).
משפחות פלסטיניות באזור המשולש, המאופיין באוכלוסייה ערבית-מוסלמית, חשופות במידה הולכת וגוברת לתרבות הגלובלית ולדפוסי צריכה מערביים. מציאות זו יוצרת פרדוקס מורכב: בעוד החשיפה לתרבות הגלובלית מגבירה שאיפות כלכליות וציפיות לרמת חיים גבוהה, המצב הכלכלי בפועל מציב חסמים משמעותיים. אף שמדינת ישראל מצויה בעידן פוסט־תעשייתי, האזרחים הפלסטינים נותרו מאחור בתחומי חיים רבים, ובתחום הכלכלי בפרט. לפי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי משנת 2022, שיעור העוני בקרב משפחות ערביות עומד על 42%, ללא תושבי מזרח ירושלים והאוכלוסייה הבדואית בנגב, שם שיעורי העוני גבוהים אף יותר (אנדבלד, גוטליב, הלר וכראדי, 2022). החברה הפלסטינית בישראל חווה תהליכי קיטוב מעמדי מורכבים, המשקפים את המתח בין המגמות הגלובליות לבין המציאות המקומית. לצד מדדי העוני הגבוהים מתרחב המעמד הבינוני, המאמץ דפוסי צריכה וסגנון חיים מערביים. חידר (2021) מתאר את התהוותו של "מעמד הביניים הערבי-פלסטיני החדש", המבוסס על השכלה גבוהה והשתלבות בשוק העבודה הישראלי. במקביל, חלאיילי וגנאים (2023) מדגישים את תפקיד הדת כמשאב לחיזוק המעמד החברתי. חידר מצביע על כך שמעמד הביניים החדש מפתח גישה ביקורתית אך פרגמטית כלפי המדינה, בעוד חלאיילי וגנאים מראים כיצד הדת מחזקת את המעמדות ומעצימה פערים. שני המחקרים מסכימים כי החברה הפלסטינית בישראל עדיין מתמודדת עם אתגרים משמעותיים, בכללם "מדיניות האפליה וההדרה מצד המדינה" (חידר, 2021) ו"פערים בין קבוצות שונות במונחים של השכלה, נגישות למשאבים כלכליים, ויכולת להשתלב במוסדות המדינה" (חלאיילי וגנאים, 2023).
מבט על החברה הפלסטינית בישראל היום מראה מידה רבה של הפרטה ומסחור המרחב – הפרטת גני ילדים, שירותי ניקוי ובישול ואף שירותי שמרטפות הופכים חלק מהמציאות החברתית, והיקפם גדל מיום ליום. המרחב הפלסטיני עֵד למציאות של הפרטה ושל חדירת תרבות הצריכה ליישובים הערביים בעידוד ממשלתי (Sa'ar, 2017). הנסיבות הכלכליות והפוליטיות שבהן מתקיימות משפחות פלסטיניות משפיעות ומעצבות אותן. הספרות על יחסי משפחה בחברה הפלסטינית מקיפה מספר נושאים: מגדר, מתח בין משפחה מורחבת לגרעינית, בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם, המעבר מכלכלת קיום לכלכלת מזומנים ועוד. המשפחות הפלסטיניות בישראל חשופות לתמורות משמעותיות בעידן הנוכחי. אחד הביטויים לכך הוא העלייה בשיעור הגירושים בקרבן (فان لير, 2016). תהליך שינוי משמעותי נוסף קשור ביחסי המגדר: סער מצביעה על שחיקה בחוזה המגדרי בחברה הפלסטינית עקב שכר נמוך ואי־ביטחון תעסוקתי של הגברים הפלסטינים בישראל, במקביל לעלייה ברמת החיים וברצונן של נשים להגשים את עצמן ולספק לעצמן תמיכה וביטחון כלכליים (Sa'ar, 2017). לפי סער, בעידן הניאו־ליברלי מתרחש מעבר חד במשטר המגדרי בחברה הפלסטינית – ממשטר מוכוון בית (domestic led) למשטר מוכוון שוק, כך שהכלכלה המשפחתית מסתמכת יותר ויותר על השוק בלי תמיכה מהמדינה.
בחינת השינויים במבנה המשפחה הפלסטינית בישראל מחייבת התייחסות לתיאוריות מרכזיות בתחום. ג'וזף מציגה את מושג "ההתקשרות הפטריארכלית" (Joseph, 1993), המתייחס למערכת יחסים במשפחות ערביות שבה זהויות של בני המשפחה מעוצבות דרך קשרים הדדיים המבוססים על מבנה היררכי פטריארכלי, המדגיש תלות הדדית ומחויבות משפחתית על פני אוטונומיה אישית. לטענתה, זהו הבסיס להבנת מערכות היחסים המשפחתיות בהקשר הערבי-פלסטיני, תוך הדגשת הקשרים הפטריארכליים המעצבים את המשפחה. עם זאת, מחקרים עדכניים מצביעים על תמורות משמעותיות בדפוסים אלה. מסארוה־סרור (2020) ועתאמנה (2019) מתארות תהליכי העצמה נשית ואינדיבידואליזציה במשפחות פלסטיניות בישראל, במיוחד בקרב נשים.
מחקרים נוספים מעמיקים את ההבנה של דינמיקות אלו בהקשרים ספציפיים. מלר (2020) בוחנת את יחסי הכוח הכלכליים בתוך נישואין פלסטיניים בישראל, ומראה כיצד כסף משמש כלי מרכזי בחלוקת הכוח בין בני־הזוג. למרות כניסתן של נשים רבות לשוק העבודה, פערי הכנסה וערכים תרבותיים מסורתיים עדיין מאפשרים לגברים לשמר שליטה כלכלית, אם כי ישנן נשים המצליחות לערער על המצב הקיים באמצעים כלכליים. מחקר המתמקד באתגרי האימהות במשפחות מורחבות מדגיש את המתח בין ציפיות מסורתיות לבין דרישות מודרניות של אימהות והשתלבות בשוק העבודה. אחד המחקרים (Zreik et al., 2022) מראה כיצד מבנה המשפחה המורחבת, על אף תמיכתו באימהות, מגביל את האוטונומיה שלהן ואת יכולתן להפעיל סמכות הורית עצמאית. מחקרים נוספים מתעדים את המורכבות של השינויים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים המעצבים את המשפחה הפלסטינית בישראל, ומדגישים את הצורך בהבנה מעמיקה של הדינמיקות המשתנות בין מסורת למודרנה, בין פטריארכיה להעצמה נשית ובין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם (Abu-Rabia-Queder, 2021; Khoury, 2018; Karkabi-Sabbah, 2019).
מבט אתנוגרפי על הניאו־ליברליזם
התפשטות תופעת הצרכנות בעולם מעלה שאלות על תהליך הלוקליזציה של תופעות ושיחים גלובליים. הכלכלה והאידיאולוגיה הניאו־ליברלית ביססו שיח בעל השפעה ניכרת על דרכי החשיבה בעידן הגלובלי (Harvey, 2005), והכתיבה האנתרופולוגית מתמקדת בלוקליזציה של שיח זה בהקשרים תרבותיים מגוונים (Schwegler, 2009). במסגרת זו, המאמר בוחן שני ממדים של הניאו־ליברליזם בהקשר של ההורות הפלסטינית בישראל: האחד כשיטת ממשל המאמצת רגולציה עצמית בשוק החופשי (Steger & Roy, 2010), והאחר כאידיאולוגיה המדגישה את דמות ה־Homo economicus – האדם הכלכלי המחושב (Ong, 2006). אונג מדגישה כי הניאו־ליברליזם מתגבש בצורות שונות המותאמות לתנאים המקומיים, תובנה המאפשרת הבנה מעמיקה של התהליכים בחברה הפלסטינית בישראל. אנתרופולוגים, במקום לראות ב־Homo economicus עובדה חברתית, חוקרים כיצד האידיאולוגיה הניאו־ליברלית מתורגמת ומותאמת להקשרים המקומיים, ובוחנים את האינטראקציה בין השיח הגלובלי של משילות עצמית אינדיבידואלית לבין הפילטר התרבותי המקומי (Comaroff & Comaroff, 2009).
התפתחות מקבילה וחשובה היא עליית הקפיטליזם הצרכני-רגשי, המתואר בעבודתה של אילוז (2008). היא מזהה את עליית האדם הרגשי (Homo Sentimentalis), המשקף את התפתחות העצמי בתרבות הקפיטליסטית, שבה השיח הרגשי והכלכלי מעצבים זה את זה. תהליך זה מקבל ביטוי ייחודי בהקשר של החברה הפלסטינית, במיוחד בתחום ההורות. השילוב בין הניאו־ליברליזם והקפיטליזם הרגשי מתבטא בבירור בהבניית ההורות כיום, כאשר השוק מגדיר מהי הורות טובה (Vincent & Ball, 2007). במובן הסוציולוגי, "שוק" מתייחס לא רק למערכת של חליפין כלכליים, אלא למרחב חברתי שבו מתעצבים ערכים, נורמות והתנהגויות דרך היגיון של היצע וביקוש. בהקשר של הורות, השוק מתבטא בתעשייה שלמה של מוצרים ושירותים (ייעוץ, סדנאות, ספרים, אפליקציות) המגדירים ומשווקים מודלים של "הורות טובה". פרט לכך, השוק משפיע על הפרקטיקות ההוריות דרך עידוד צריכה כאמצעי לביטוי אהבה והשקעה בילדים, וכן דרך הצבת סטנדרטים חברתיים שההורים מרגישים שעליהם לעמוד בהם. מחקרים בחברה הפלסטינית בישראל מדגימים דינמיקה זו: אימהות פלסטיניות באזור המשולש מבחינות עצמן דרך גישתן לקריירה, משפחה וחינוך (Golden et al., 2017), בעוד כנאענה (Kanaaneh, 2002) מתעדת אימוץ אסטרטגיות כלכליות-צרכניות בתכנון המשפחה המוסלמית בעידן הניאו־ליברלי.
מבט על הפרקטיקות ההוריות הצרכניות מלמד על המשא ומתן המנוהל עם רעיונות תרבותיים, עם מודלים של אימהוּת טובה ושל אבהות טובה לצד הגדרת טובת הילד. גם כאן נראה שידו של השוק על העליונה – הוא נתפס כפדגוג הראשון והעליון, כלי שדרכו אנו זוכים בוודאות לגבי חיינו באמצעות אימוץ סגנון חיים שמשקף את הבחירות היומיומיות שלנו (Giddens, 1991). תרבות הצריכה מתגלה אפוא כציר מרכזי המעצב מחדש את היחסים החברתיים במשפחה הפלסטינית בישראל. היא משמשת פריזמה מחקרית המאפשרת לבחון כיצד תהליכים גלובליים של ניאו־ליברליזם וקפיטליזם רגשי מתורגמים ומעוצבים מחדש בהקשר המקומי של החברה הפלסטינית בישראל, במיוחד בכל הנוגע לפרקטיקות הוריות ולעיצוב המשפחה העכשווית.
מתודולוגיה
המחקר הנוכחי מתבסס על שיטת האתנוגרפיה, שנבחרה בקפידה כדי להשיג את מטרותיו ויעדיו. אתנוגרפיה נחשבת כלי אידיאלי לפיתוח תיאוריה מעוגנת בשדה (Grounded Theory), שכן היא מאפשרת פיתוח, המְשׂגה ומעקב אחר דפוסים בשדה המחקר (Corbin & Strauss, 1990). המחקר נערך מיוני 2019 ועד אוקטובר 2020, ובמסגרתו נעשה שימוש בשני כלי מחקר עיקריים: תצפיות משתתפות וראיונות עומק. מטרת הכלים הללו היא פיתוח מחקר אתנוגרפי מעמיק בנושא ההורות בחברה הפלסטינית, תוך תיעוד השינויים וההתפתחויות במשפחה הפלסטינית העכשווית.
אוכלוסיית המחקר כוללת פלסטינים מאזור המשולש בישראל, בעיקר משפחות עם ילדים צעירים עד גיל 12, וכן מומחים בתחומי הטיפול והייעוץ בהקשר ההורי. במהלך שנה של מחקר ערכתי תצפיות משתתפות ביישובים כגון טייבה, טירה וקלנסווה, תוך בחינת השפעות תרבות הצריכה על אורח החיים המקומי. אוכלוסיית היעד המרכזית הייתה הורים עובדים ומשכילים, תוך התמקדות מיוחדת בטייבה, אך גם באזורים נוספים בישראל. העיר טייבה, שכאמור שימשה מרכז הפעילות המחקרית, ממוקמת במרכז המשולש, כ־25 קילומטרים צפונית-מזרחית לתל אביב, גובלת בכפר סבא מדרום ובטול כרם ממזרח. מיקומה מעניק לה חשיבות אסטרטגית וכלכלית, והיא מהווה דוגמה לשורשים העמוקים של היישוב בתרבות הערבית המקומית. בתקופת המנדט הבריטי הייתה טייבה מרכז מסחרי וחקלאי, ולאחר קום מדינת ישראל נכללה בתחומיה ועברה תהליכי עיור מואצים. לאורך השנים עברה טייבה תהליך של התפתחות מעיר קטנה לעיר מרכזית.
כדי לאתר חלק ניכר מהמרואיינים בשדה השתמשתי בשיטת כדור השלג. יישום שיטת כדור השלג החל מפנייה למספר הורים מרכזיים בקהילה, אשר השתתפו בקורסי הדרכה להורים, וביקשתי מהם להמליץ על הורים נוספים העשויים להתאים למחקר. בהמשך התבקש כל מרואיין להפנות אותי להורים אחרים בסביבתו הקרובה, תוך שמירה על גיוון בגילים, ברקע החברתי-כלכלי ובמספר הילדים, וזה אפשר לי להרחיב את מעגל המשתתפים ולהגיע לקבוצה מגוונת ומייצגת יותר של הורים בקהילה הפלסטינית באזור המשולש.
התצפיות המשתתפות כללו השתתפות פעילה בשני קורסים להדרכת הורים: האחד פרונטלי והאחר אונליין. במהלך כל עבודת המחקר הצגתי את עצמי כאנתרופולוג, קיבלתי את הסכמת המשתתפים לתעד את המפגשים וההתרחשויות שבהן לקחתי חלק כחוקר, והשתתפתי גם בימי עיון ובסדנאות להכשרת צוותים. מלבד זאת קיימתי 20 ראיונות עומק עם זוגות הורים לילדים צעירים ו־15 ראיונות עם אנשי מקצוע בתחום החינוך והטיפול. הראיונות נערכו בערבית, תומללו ותורגמו לעברית.
כדי לאסוף מידע נוסף ניהלתי יומן שדה, שבו תיעדתי אינטראקציות יומיומיות הקשורות לעולם ההורות במקומות ציבוריים כגון קניונים וחנויות צעצועים. התצפיות היו מכוונות ואקראיות, והן אפשרו לי לתעד את הניואנסים הבולטים באינטראקציות חברתיות. כל המידע שנאסף עבר ניתוח תוכן בעזרת תוכנת MAXQDA שארגנה את המידע, הקלה את זיהוין של תמות מרכזיות, ובכך תרמה להבנת תהליכי עומק בחברה הפלסטינית ובחיי ההורים.
ממצאים
חלק זה מציג את הממצאים המרכזיים במחקר, המשקפים את המתח בין שתי מגמות מרכזיות בחברה הפלסטינית בישראל: האחת היא תחושת פאניקה מוסרית בקרב הורים, הנובעת מתמורות חברתיות מואצות ומהשפעות הניאו־ליברליזם, כגון אינדיבידואליזם קיצוני, תחרותיות ותרבות צריכה. המגמה האחרת היא חדירתן של פדגוגיות רגשיות מערביות, המציעות כלים להתמודדות עם אתגרי ההורות העכשווית. הורים פלסטינים מוצאים עצמם בעמדה מורכבת: מחד גיסא, הם חוששים מהשפעות השיח הניאו־ליברלי על ערכיהם המסורתיים ועל זהות ילדיהם, ומאידך גיסא, הם מאמצים פרקטיקות הוריות חדשות כדי להתמודד עם אותם אתגרים בדיוק.
בתגובה למשבר החברתי המתועד מהשדה, הורים פונים לפדגוגיות רגשיות, שמציעות להם דרכים חדשות להתמודד עם האתגרים הללו. הפרק יעמוד על הקשרים בין הפדגוגיות המוצעות לבין התסכולים והחששות במציאות חייהם של הורים פלסטינים בישראל, ויבחן כיצד הם מתמודדים עם הפערים בין הערכים המסורתיים והדרישות המודרניות. ממצאים אלו משקפים את המאבק של ההורים במציאות מורכבת, שבה הם שואפים לשמור על זהותם התרבותית והחברתית תוך כדי התאמה לעולם המשתנה סביבם.
פאניקה מוסרית
הריאיון עם פדווא,1 אישה בשנות החמישים לחייה, אמא לילדים בוגרים, בעלת תואר שני בחינוך ומנהלת מרכז ארצי העוסק בהורות ומשפחה בחברה הפלסטינית, כלל שימוש במונח "חברה על הרצף". המונח משקף את המתח שזיהתה פדווא בין חופש בחירה והגשמה עצמית – ערכים מרכזיים בשיח הניאו־ליברלי – לבין הגדרה עצמית באמצעות קשרי שאֵרות, מחויבות לקבוצה, ויחסי קרבה המאפיינים את החברה הפלסטינית. פדווא משתמשת בו לציון רצף בין מסורת למודרנה בחברה החווה מציאות חברתית חדשה המכתיבה שינויים בתפיסות, ביחסים בין־אישיים ובין־דוריים, ובמעבר הכוח מדור המבוגרים לצעירים. שינויים אלה מעסיקים אנשי מקצוע בתחום הדרכת ההורים בחברה הפלסטינית. התיעוד האתנוגרפי חושף פרדוקס מהותי המתקיים במציאות זו: השילוב בין ערכים ניאו־ליברליים גלובליים לבין מבנה פטריארכלי של יחסי שאֵרות. לטענת פדווא, החברה הפלסטינית בישראל לא הייתה מוכנה למעבר הזה, והיא מגדירה את אחריותה כמדריכת הורים דרך הבנת השינויים ברמה האישית והחברתית.
בשונה מהנטייה להניח שקיים ניגוד מעשי ומוסרי בין מסורת ומודרנה, נטייה פופולרית בשיח על הפלסטינים בישראל, הגישה האנתרופולוגית הרווחת כיום, בעזרת המושג "ריבוי מודרניות" (multiple modernities), מציעה פרספקטיבה מורכבת יותר. גישה זו, שפותחה בידי חוקרים מובילים (Appadurai, 1996; Joas, 1996), גורסת שחברות בדרום הגלובלי, או מיעוטים פוליטיים החיים במדינות פוסט־תעשייתיות, דוגמת הפלסטינים בישראל, יכולים להיות מודרניים גם כאשר מתקיימים בהם סממנים ומוסדות מסורתיים. המחקר הנוכחי מבקש לחרוג מהניתוח המודרניסטי הליניארי, ולתעד את המודרניות הפלסטינית המקומית תוך בחינת האופנים המורכבים שבהם מתממשים סמלים ומוסדות מסורתיים לצד תהליכי מודרניזציה (Eisenstadt, 2000). עמדה זו מתחזקת במיוחד לאור מיקומי כאנתרופולוג פלסטיני, המאפשר התבוננות מעמיקה בדינמיקה המורכבת בין מסורת למודרנה בחברה הפלסטינית.
התיעוד האתנוגרפי חושף פאניקה מוסרית בקרב חלקים בחברה הפלסטינית, שבמרכזה עומדת השאלה אם נותר מקום ותפקיד למשפחה בגידול וחינוך הילדים. שאלה זו מלווה ומאפיינת את החוויה ההורית הייחודית לדור ההורים הפלסטיני הנוכחי. דור זה, שלכוד בין מחויבות כלפי הוריו – שלפי המסורת הערבית נדרשים לקבל כבוד, דאגה וטיפול – לבין חובותיו ההוריות כלפי ילדיו, העומדים במרכז המשפחה, ממלא למעשה שני תפקידים: ילדים להוריהם והורים לילדיהם. שני התפקידים הללו תובעניים ומחייבים. עם זאת, כפל התפקידים הזה אינו ייחודי לחברה הפלסטינית, אלא הוא חלק מחוויה רחבה יותר של הורות במגוון חברות ברחבי העולם. השילוב של עלייה בתוחלת החיים ודחיית הכניסה להורות יצרה מציאות שבה דור שלם נדרש לתמרן בין מחויבות להוריו המזדקנים לבין גידול ילדיו. מדובר בתופעה המשפיעה על הורים רבים בחברות שונות בעולם, והיא רלוונטית גם בהקשר של הפלסטינים בישראל.
הייחודי בהקשר זה הוא האוריינטציות ההפוכות שמכתיבות את היחסים. מחויבות צולבת זאת מתקיימת בהקשר הרחב יותר, שבו המשפחה הפלסטינית המסורתית, שמוצגת בשיח האידיאולוגי כסכר בלתי־חדיר מפני המודרניזציה, אכן נתונה להשפעות קפיטליסטיות, לפחות מאז תחילת המאה ה־20. מאז קום המדינה, במשך שלושה־ארבעה עשורים, נותר המצב קבוע למדי בשל השפעות הנכְּבה, הממשל הצבאי, וסגירת שוק העבודה הישראלי בפני פלסטינים. בשנים האחרונות אנו עדים למעבר מסיבי לכלכלת שוק, בין השאר בעקבות החיסול דה־פקטו של כלכלת החקלאות והמעבר מחיי הפלאחים לפרולטריזציה בשוק העבודה הישראלי. נוסף על כך, עם העלייה ברמת ההשכלה, החלו יותר ויותר נשים להשתלב בכוח העבודה, וכמו כן, סגנון החיים המודרני והכלכלה הקפיטליסטית, המכתיבים את השתתפות שני ההורים בעול הפרנסה ויציאתם לעבודה מחוץ לבית, משפיעים על מבנה והתנהלות המשפחה.
מסעוד, מורה תיכון בשנות השלושים לחייו, אב צעיר בעצמו ומנהל מרכז نسائم الايمان בטייבה (נסאא'ים אלאימאן, מרכז לחינוך ילדים לפי דרכי הקוראן), אמר:
אנחנו חשופים, החברה פרוצה, مخترقين (מוח'תרקין). אנשים חיים בחובות והלוואות, אין להורים זמן לשבת ולדבר עם הילדים שלהם, לבלות איתם, הם כל הזמן רצים לעבודה, הבית לחוץ ובית הספר לחוץ. הכול מתנהל תחת לחץ. הריצה של ההורים והיעדרות ב[של] עבודה מביאה לכך שאנחנו כחברה ומשפחה הערכים שלנו חשופים, והרבה מהם הולכים לאיבוד.
מבחינתו, היעדרות ההורים מהבית יוצרת דור בלתי־מחוסן, "שאין לו הכְוונה ואשר חשוף לעולם ומלואו של תכנים ללא כל השגחה". הוא לא היה היחיד. בשיחות ובראיונות שערכתי שמעתי שוב ושוב ביקורת חברתית על ההורים שאיבדו את שיקול הדעת, שמשקיעים בחומר במקום במערכות היחסים, שמזניחים את הילדים גם כשהם חושבים שהם פועלים לטובתם. שמעתי הרבה ביקורת של הורים ועל הורים, כולל ביקורת עצמית, ובעיקר שמעתי חוסר אונים.
"התפטרות ההורים" הוא מושג מרכזי נוסף שעלה באתנוגרפיה, המבטא את הפאניקה המוסרית סביב התפקיד ההורי. מושג זה מבליט שני היבטים, האחד קשור להיעדרות "הממשית" של ההורים העובדים, המתוארים באופן ביקורתי כ"רצים אחרי הכסף". בבסיס ביקורת חברתית זו תפיסה דתית מסורתית. מסעוד מסביר בדבריו שבתפיסה האסלאמית הכסף מייצג את ה"דוניא" (الدنيا), העולם הגשמי. כל מוסלמי מבין ויודע שאנחנו כאן כדי "نعمل لاخرتنا", לעבוד למען העולם הבא. מדבריו של איש החינוך ניתן להבין שהיעדרות ההורים, השרויים במרדף אחד הכסף, מייצגת סדר עדיפויות מוסרי לקוי. "התפטרותם" של ההורים מכוונת לכך שההורים נעדרים מהבית שעות ארוכות, אינם עוקבים אחר חיי היום־יום של ילדיהם, אינם מקדישים להם תשומת לב ואינם מבחינים במה שקורה להם.
ההיבט האחר מציג את דור ההורים כניצבים "חסרי כלים" מול אתגרי החיים המודרניים. נואף, מומחה להורות, טוען שהסגנון שדור ההורים הנוכחי גדל עליו כילדים אינו בהכרח נכון ומתאים לימינו אלו. לטענתו, "הסגנון הישן" נתפס בקרב המומחים כגישה שלה השפעה שלילית על הילדים, גישה הכוללת הנחיות קשיחות לגבי מה נכון ומה אינו נכון, מה טוב ומה רע. כיוון שבגישה הישנה הילדים נתפסים כרכוש של ההורים ולא כבני אדם אוטונומיים, ברוח האִמרה המסורתית "الولد بضل ولد" (הילד נשאר ילד), היא מתאפיינת בצעקות על הילדים ובמכות, בניסיון לחנך אותם. הפדגוגיה להורות העכשווית מפנה ביקורת כלפי סגנון ההורות המסורתי, המתואר בשיח כ"שלילי" או "ישן" (قديم), כהורות של פעם, הנקשרת לשליטה הורית, לביקורתיות ולהכפפת הילדים.
בתקופת עבודת השדה נתקלתי בפייסבוק בשיר של משוררת מצרית אנונימית למדי, שנקרא "اللاءات واللماذا" – "הלאווים והלָּמה", על חוויותיה של ילדה קטנה שהוריה גידלו אותה לפי הגישה המסורתית. קטע מהשיר אומר כך:
את יודעת?
מאז שזנחו הוריי את אצבעי המורה הקטנה ואת מבטי הנתלה בדברים
מאז דילגו ברגליהם הארוכות מעל קומת משאלותיי הנמוכה
נהגתי 'דווקא'
בכל פעם שהעמידוני מול ויטרינה נוצצת
כאלה העומדת לעלות בלהבות
הבטתי לעבר כפות רגליי
כינסתי את כתפיי אל ראשי עד שנגעו בלחיי
ואז השחלתי את ידיי לכיסיי
ושכחתי2
ריאיון עם המשוררת, בשנות השלושים לחייה, רווקה העוסקת בתרגום ובעריכה, חשף בפניי שעבורה השיר מבטא עמדה נגד האיסורים שסבבו אותה בילדותה, כלפי אמירת ה"לא", ה"עיב" (הבושה, عيب) וה"חראם" (האסור, حرام). "כך קצצו לנו את הכנפיים, הפחידו אותנו", הסבירה, "גדלתי באווירה של טאבו, ובעיקר של רגשות אשמה". לשאלתי כיצד הייתה ילדותה ענתה: "הילדות באופן כללי היא סוג של מִכְרה, ככל שאתה חופר יותר אתה מוציא יותר". בהמשך אמרה "מה שמייחד אותנו בתרבות הערבית הוא המשפחה והפטריארכיה, שמטבע הדברים מקבלות מקום של כבוד בתרבות. הפטריארכיה המחשבתית, הרעיונית, מושרשת בחברה, והיא משתקפת לא רק מול ההורים, אלא גם מול המְּנהל בעבודה, מול אנשי הדת ועוד ועוד. ככה זה אצלנו". הביקורת על סגנון ההורות הישן קושרת אותו לשליטה אבהית ולהכפפת הילדים, היבטים שאינם תואמים את הערכים המקובלים לגידול ילדים כיום.
אומנם דבריה של המשוררת מדגישים את פרספקטיבת הילדים, אך גם את הפרספקטיבה המגדרית בהקשר לתפקידן של נורמות חברתיות דוגמת "עיב" (בושה) ו"חראם" (אסור), שמופעלות באופן דיפרנציאלי על נשים וגברים. נורמות אלה מעצבות את חוויות הנשים בחברות ערביות בכלל, והן רלוונטיות לילדים ונשים בהקשר הפלסטיני באופן עמוק יותר, במיוחד בהקשר של ההבחנות החברתיות והמגדריות הנוקשות. נשים נדרשות להתנהל בהתאם לכללים חברתיים מחמירים יותר, ומגבלות של כבוד וצניעות מכתיבות את חייהן ומגבילות את חירותן. חסן (Hassan, 1991) מדגישה כיצד נורמות אלו מטילות מגבלות על נשים באופן ייחודי, כאשר נשים מתמודדות עם איסורים נוקשים יותר מאשר גברים, בעיקר בכל הקשור לפעילויות חברתיות ולמיניות. לטענתה, המשטר המגדרי הפלסטיני מנציח היררכיות מגדריות באמצעות הפעלת כלים כגון "עיב" ו"חראם", המנכיחים את האיסורים הדיפרנציאליים הללו בחיי היום־יום של נשים פלסטיניות.
פדגוגיה רגשית
היעדר הסמכות ההורית, העומדת בבסיס הפאניקה המוסרית שתועדה עד כה, מובילה לקריאה חד־משמעית להכשרת ההורים ואף למתן "רישיון הורי". לטענת המומחים בשדה המחקר הדבר יוביל להתמודדות טובה יותר עם אתגרים הניצבים בפני דור ההורים הנוכחי. השיח משקף פאניקה מוסרית ומתח חברתי סביב סוגיית גידול הילדים, אשר מובילים לכניסה של מומחים ומומחיות להורוּת. אלה מגיעים לשדה ולהורים דרך תוכניות ממשלתיות המיועדות למשפחות ולילדים בסיכון, כמו גם דרך רשתות חברתיות וניו מדיה ובאמצעות השוק הפרטי, שבו הורים פונים למומחה להורוּת כדי לקבל כלים לתפקיד המאתגר במציאות המורכבת של גידול ילדים. המומחים, המגיעים ממספר תחומים פרופסיונליים ומייצגים ממשקים שונים בין הממסד האקדמי והממסד הדתי חברתי, מקדמים שיח של פדגוגיות רגשיות. על רקע הקריאה מצד רבים בחברה להכשרה של ההורים, המשקפת הצטלבות מרתקת בין שיח המסורת הערבית, שיח דתי אסלאמי, לבין שיח הפדגוגיה הרגשית, הם עורכים תרגום תרבותי לפרקטיקה הפופולרית של פדגוגיות הוריות. הצטלבות זו מאפשרת לי, כחוקר, להתעמק בסוגיות מרכזיות בשדה סביב מונחים כגון אינדיבידואליזם וקולקטיביזם, מרכזיותו של היחיד, מעמדו של הפרט ותרומתו לטובת הכלל.
בשיח הרגשי ישנה הבנה שהערכים, ובעיקר ההרגלים ודרכי החיים של אנשי החברה, משתנים עם הזמן, ולכן גם על המחנך להשתנות. لا تربوا أبناءكم كما رباكم أباؤكم، فإنهم خلقوا لزمان غير زمانكم" – "אל תְּגדלו את ילדיכם כפי שגידלו אותכם אבותיכם, כיוון שהם נוצרו לזמן שונה משלכם".3 אמירה זו נשמעה מנואף, איש חינוך ומדריך הורים, בשנות הארבעים לחייו ואב לארבעה ילדים. האמירה מופיעה במגוון גרסאות, והיא מיוחסת לסחאבה (الصحابة – האנשים שהקיפו את הנביא ואשר מקבץ האמירות המיוחסות להם מהווה את ההלכה המוסלמית) עלי בן אבו טאלב. תפיסה זו מדגישה את הצורך בהתאמת דפוסי החינוך לאתגרי העתיד, תוך שהיא מזהה בשינוי ההורי תהליך של "תיקון חברתי" (אִסלאח, اصلاح).
המפגש בין השיח הפסיכולוגי המערבי והתפיסה המוסרית האסלאמית מעצב תפיסה חדשה של הורות בחברה המקומית. המעבר מסגנון הורות סמכותני למודל של "הורות חיובית", המבוסס על הכלה רגשית, נתפס כחלק ממהלך רחב של התחדשות חברתית. כפי שמשתקף מדברי נואף, "הסגנון ההורי החדש משקף תהליך אסלאח המתחיל ביחיד, שבתורו מתקן את המשפחה, וזו משנה את החברה". תהליך זה מתפתח במעגלים מתרחבים – מהפרט, דרך המשפחה, ועד לחברה כולה. השילוב בין התובנות הפסיכולוגיות לבין המסגרת המושגית האסלאמית מאפשר למומחי ההורות המקומיים להציע מודל חינוכי המשלב מודרניזציה עם המשכיות תרבותית, תוך הדגשת חשיבותה של רפלקסיה הורית ופיתוח מיומנויות רגשיות.
השיח המוסדי של המומחים להורות מתאפיין בשימת דגש על המשפחה הגרעינית ועל הילד במרכזה, הוא אינדיבידואלי במהותו, והתבססותו בשדה היא חלק ממכלול שינויים חברתיים רחבים יותר. הייחודיות של התיעוד המוצע כאן היא בהצבעה על היחלשות האתוס הקולקטיבי שמתבטא ביחסי הורה־ילד בתוך המשפחה. זהו שיח המנחה את הילדים וגם את הוריהם לשים את הילד במרכז, להשקיע בו, לאפשר לו להיות מחובר לעצמו ומרוצה מעצמו. במובן זה מעמיד השיח החינוכי את המשפחה הגרעינית במרכז (וכאמור את הילד עצמו במרכזה של המשפחה), ובכך דוחק את ההשפעה הקהילתית הקולקטיבית, שנודעה לה חשיבות במסורת הערבית. השינוי במיקום הילד במשפחה והיחס אליו כאל ישות בפני עצמה, קרי מעֲבר מגישת גידול ילדים, גישה הממוקדת בקבוצה (group centered), לגישה הממוקדת בפרט (ego centered), הוא שינוי מהותי ביחסי הורה־ילד. משמעו מעֲבר מיחסים היררכיים שבהם נתפס הילד כשייך להוריו, לגישת יחסים שוויוניים, מכבדים, הדדיים, בין הילד להוריו.
בהקשר זה ניתן לזהות עיקרון משותף של שילוב בין מסורת למודרנה בשני שדות פעולה מקבילים. מחקרה של מסארוה־סרור (2017) על "נשות המסגד" מדגים כיצד נשים פעילות במסגרת המסגדים רואות בתפקידן האימהי כלי מרכזי לקידום תהליך חברתי־חינוכי בקרב משפחותיהן ובחברה הפלסטינית־ישראלית הרחבה יותר. מסארוה־סרור מראה כיצד נשות המסגד מאמצות את ערכי הרפורמה האישית והחברתית דרך תיווך הנחיות דתיות ופסיכולוגיות, בדומה למודל של אסלאח, שמתחיל באדם ונמשך אל החברה כולה. באופן דומה, התיעוד במחקר השדה הנוכחי מצביע על תהליך מקביל בקרב מומחי חינוך והורות: הם מביאים שיח אקדמי-פסיכולוגי המדגיש אינדיבידואליזם והכלה רגשית, תוך שילובו עם עקרונות התיקון המוסרי האסלאמי הממוקד במשפחה. בשני המקרים, המטרה היא לספק כלים להתמודדות עם מצוקה רב־ממדית תוך שמירה על איזון בין מסורת למודרנה. בהקשר של פדגוגיות הוריות רגשיות, שהן תופעה גלובלית, המומחים מעודדים את ההורים ללמוד לבטא עצמם רגשית מול הילדים במקום להתפרץ עליהם, ושליטה עצמית בקרב ההורים מהווה דוגמה אישית לילדיהם.
בה בעת נמנעים מומחי ההורות באופן עקבי מהתייחסות למציאות החברתית הפוליטית-כלכלית שבה גדלים הילדים ואשר בה מתעצבת ההורות, ולמעשה מתעלמים מהמציאות הזו. השיח הא־פוליטי של המומחים מותיר את ההורים עם תשובות בלתי־מספקות, מטיל עליהם אחריות אישית, והם נדרשים לפתרונות אינדיבידואליים מול מציאות כלכלית-פוליטית של הפקרה מבנית רב־ממדית, שאינה זוכה להתייחסות. כפי שמציינת אבו־בקר (2020), גישה זו מתעלמת לעיתים קרובות מהלחצים הייחודיים שחווים הורים פלסטינים בישראל, בהם למשל הצורך לנווט בין זהויות מרובות והתמודדות עם אפליה יומיומית. חשוב להבין את ההקשר הרחב יותר של החברה הפלסטינית בישראל. הפלסטינים אזרחי ישראל מהווים מיעוט משמעותי במדינה, ומתמודדים עם מציאות מורכבת של זהות כפולה. לפי מחקרו של ח'טיב (2018), הם חווים אפליה מבנית בתחומים רבים, בכללם חינוך, תעסוקה ותכנון עירוני. מציאות זו משפיעה ישירות על חוויית ההורות ועל האתגרים שעימם מתמודדות משפחות פלסטיניות בישראל.
במילים אחרות, אפיון השיח הפדגוגי שמקדמים מומחים חושף שילוב של מוטיבים שיחניים פסיכולוגיים ומוטיבים מוסריים אסלאמיים, תוך התעלמות מההיבטים הפוליטיים שבבסיס המשבר. הצטלבות של גורמים כגון מעמד כלכלי, זהות לאומית, מגדר ודת משפיעה על חוויית ההורות בחברה הפלסטינית בישראל, אך אלה אינם מקבלים התייחסות מספקת בשיח המומחים. התעלמות זו מותירה פערים משמעותיים בין העצות הניתנות להורים לבין המציאות המורכבת שבה הם חיים ובה הם מגדלים את ילדיהם.
נוסף לעמדה הא־פוליטית הגורפת, בשיח הפדגוגי ניכרת השפעה חזקה של פסיכולוגיה חיובית. כאמור, המומחים מציעים להורים אימוץ שיח רגשי כדי לאפשר להם להיפטר מ"רוחות העבר", קרי מהשלכות ההורות שהם עצמם חוו. "עמדה ביקורתית בגידול ילדים מייצרת אנרגיה של דחייה", הסבירה סנאא, מדריכת הורים מוסלמית בתחילת שנות הארבעים לחייה, אם לבן יחיד, אשר לאחר שעברה גירושין מגדירה עצמה אם חד־הורית, "לעומת זאת קבָּלה מייצרת אנרגיה חיובית, אנרגיה של אהבה". המומחים מעודדים המרה של הורות ביקורתית בגישה "חיובית" של הורות תומכת, מכילה ומבינה את הילד.
השינויים החברתיים והכלכליים בחברה הערבית מחוללים תמורה מהותית בתפיסת התפקיד ההורי. המעבר מהמודל המסורתי, המתבטא בפתגם "الابو جنى والام بنى" (האב מפרנס והאם מגדלת), לתפיסה עכשווית של הורות משותפת, משקף תהליך עמוק של שינוי חברתי. כפי שמציינת פדווא, מנהלת המרכז הארצי להורות ומשפחה:
במציאות העכשווית, התפיסות המסורתיות הללו מאתגרות נוכח שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, כמו השתלבות נשים בשוק העבודה והעלייה בהשכלה. שינויים אלה מובילים לשינוי בתפקידי ההורות ובחלוקת האחריות בין בני־הזוג, ומערערים את התפקידים המגדריים המוסכמים שהיו נהוגים בעבר.
מחקריהן של כרכבי־סבאח (2020) וחורי (2018) מדגישים כיצד תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה משפיעים על הדינמיקה המשפחתית בחברה הפלסטינית בישראל, תוך שמירה על זהות קולקטיבית. האתנוגרפיה מצביעה על דרישה חברתית לשינוי בחוזה המגדרי, במיוחד בקרב זוגות צעירים הנדרשים לתיאום מוגבר בחלוקת התפקידים ההוריים. מעניין לראות כיצד השיח הדתי האסלאמי משתלב בדיאלוג זה. המדריך נואף מצביע על הפסוק "كما ربَّياني صغيراً" (כפי שגידלוני מקטנותי) כבסיס דתי לתפיסת האחריות ההורית המשותפת, ובכך מגשר בין המסורת האסלאמית לבין תפיסות פסיכולוגיות מערביות. עם זאת, המעבר להורות, במיוחד עם הולדת הילד הראשון, מעורר לעיתים קרובות מתחים בין בני־הזוג, המובילים לפנייה הגוברת להדרכות הורים מקצועיות, לצריכת תכנים חינוכיים ברשת ולהשתתפות בקורסים להורות.
התיעוד האתנוגרפי כאן מאפיין את האבהות העכשווית במתח ובאמביוולנטיות. האבהות הפלסטינית העכשווית נמתחת בין התפקיד המסורתי – הגבר המפרנס الابو جنى – לבין תפקיד האב במילניום החדש, שמכתיב טיפול בילדים והשקעה של זמן ורגש בקשר עימם. אל מול המציאות הכלכלית הניאו־ליברלית, האבהות הפלסטינית העכשווית מנווטת בין צמתים: בין הבית לעבודה, בין כסף לזמן עם הילדים, בין היעדרות לנוכחות. זאת, כאשר הדרישה מהאבות "להיכנס הביתה", קרי לקחת חלק פעיל, מובנה ומשמעותי בחיי המשפחה והילדים, מתרחשת במקביל ליציאת נשים לעבודה.
בקרב אימהות פלסטיניות, המציאות כוללת אתגר כפול: הן נושאות בעול העבודה בשכר במרחב הציבורי, והן אחראיות לניהול משק הבית במרחב הפרטי. תפקידן כאימהות הופך עמוס ומורכב, שכן לצד השתלבותן בשוק העבודה, הן עדיין נתפסות כאחראיות המרכזיות לטיפול בילדים ולתחזוקה הביתית. למרות ההשתלבות ההולכת וגוברת של נשים במרחב הציבורי, הדימוי הציבורי ממשיך להעמיד אותן כאחראיות ל"נטישת הילדים" ולחלל שנפער בבתים. במצב זה נדרשות האימהות לתעדף את תפקידן האימהי על פני הקריירה, והן חוות מתח רגשי ותסכול סביב השילוב בין שני העולמות הללו. בין היתר, ובהשפעה ישירה של שיח הפדגוגיות ההוריות, אימהות צעירות חוות לחץ חברתי ומופנם להיות "אימא המתפתחת כל הזמן". מודל זה משוּוק לאימהות בשדה ועומד בבסיס קורסים, סדנאות והרצאות להדרכת הורים, שרובם ככולם מבטיחים לנשים להגיע לאימהות יציבה, שולטת ברגשותיה, גמישה ומאוזנת. השתתפות של נשים, והבחירה בהשקעה הורית (רוטמן וסער, 2014) ובעבודה עצמית, משווק על־ידי מדריכי ההורים כ"מתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לעצמך".
דיון
במחקר זה נבחנת הורות לילדים צעירים בחברה הפלסטינית בישראל, בזמן שתהליך גיבוש ההורות העכשווית מתרחש בתוך תודעה של חברה השרויה במשבר רב־ממדי. משבר זה משתקף בדימויים על המעבר בין מסורת למודרניות, ובמבט האתנוגרפי על ההקשר החברתי הרחב מתגלה פרדוקס עמוק: החברה מנסה לשלב בין ערכים ניאו־ליברליים גלובליים, כגון חופש בחירה והגשמה עצמית של היחיד, לבין מבנה של יחסי שאֵרות פטריארכלי, המגדיר את הזהות דרך קשרי שארות ומחויבות לקבוצה. הדינמיקה הזו מייצרת שיח חברתי המגדיר את החברה مجتمع مخترق ("חברה פרוצה"), ובעקבות כך מתואר דור הילדים הצעירים כجيل غيرمحصن־ ("דור בלתי־מחוסן"). שני המונחים הללו, המבטאים "חלל שנפער" בתוך המשפחה הפלסטינית, מהדהדים את מה שאני מכנה "החיים המופקרים" של הפלסטינים בישראל. מציאות זו מצביעה על חוויה של חוסר איזון: מצד אחד ישנה תחושה של משבר ושל פגיעות רבה, ומנגד, תחושת שפע מוגזם, הנובעת מהתפשטות תרבות הצריכה בחברה.
הנוף הפוליטי-חברתי של הפלסטינים בישראל מתאפיין באפליה מערכתית, בגישה מוגבלת למשאבים ובסטאטוס משפטי אזרחי חריג. ביטויי האמיק (Emik) מדגישים את תחושת ההפקרות, ומציירים תמונה של אזרחים פגיעים, חסרי שליטה על חייהם. במקביל, השפע, שבעיני רבים נתפס מוגזם, מייצר חוויית חיים עמוסה. בהקשר ההורי, חוויות אלה הופכות את תפקיד ההורה לעמוּס, שכן הן באות על חשבון הזמן והפניוּת לילדים.
כלל החברה, וההורים בפרט, מתמודדים עם השאלות בנוגע לאחריות האישית של הפרט לניהול חייו וחיי משפחתו. הפלסטינים מוצאים עצמם במצב של חריגה – חברתית וסימבולית – ושיעורי הגירושין בחברה הפלסטינית בישראל עולים משמעותית בעשורים האחרונים. בעוד בעבר, בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת, עמד שיעור הגירושין על כ־10% עד 15% מקרב הזוגות הנשואים, כיום הנתון נע בין 30% ל־40% (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2022). נתונים אלו, לצד השיח על היעדרות ההורים, מעידים על מבנה משפחתי שנתפס לא תקין. המצב הזה מחריף את תחושת הכלא החברתי-כלכלי והפוליטי של החברה, כפי שמתארים כץ וצפדיה (2010) בביטויים "מדינה מפקירה" ו"מדינה משגיחה". כאשר בוחנים השניים את המדיניות החברתית-כלכלית של ישראל מאז שנות ה־80, הם מדגישים את החיבור בין הפקרה להשגחה, ומצביעים על כך שהקשר בין השניים מאפשר את מימוש האוטונומיה והעוצמה של המדינה ביחס לקבוצות שונות באוכלוסייה שמעמדן הכלכלי נתפס כנמוך. החברה הפלסטינית בישראל ממלאת את ההגדרה הזו במדויק.
פרדוקס הסובייקט ההורי הפלסטיני
ההורות בחברה הפלסטינית בישראל מושפעת כיום משיח הפדגוגיה הרגשית המועבר להורים בדרכים שונות: רשתות חברתיות, מסגרות חינוכיות ומומחים להורות. גורמים אלה מציגים להורים הצעירים גישות להורות המוצגות לעיתים כשונות מהגישות המסורתיות. חלק מהשיח העכשווי בחברה הפלסטינית מדגיש את חשיבות המשפחה הגרעינית ואת מיקוד תשומת הלב בילד, תוך שינוי מסוים בתפקיד המסורתי של המשפחה המורחבת ושל הקהילה. תהליך זה משקף מגמות של אינדיבידואליזציה בחברה הפלסטינית, אך חשוב לציין כי השפעות אלו אינן אחידות או מוחלטות. מחקרים מראים כי קיימת מורכבות ביחסים בין המשפחה הגרעינית למשפחה המורחבת, וכי ישנם מקורות שייכות חברתיים מגוונים מעֵבר למסגרת המשפחתית המסורתית.
האתנוגרפיה חושפת את המתחים המובנים לתוך רעיון ההורות העכשווית, שאחד ממקורותיהם הוא ההצגה הפשטנית של ניגוד דיכוטומי בין האידיאל המערבי האינדיבידואליסטי לבין הקולקטיביזם המסורתי. המומחים מעודדים הורים "לשחרר" את ילדיהם מסמכות המשפחה המורחבת, ובו בזמן מדברים על אובדן דרך חברתית, המתבטאת בחשיבה אגואיסטית. בכך משאירים המומחים את ההורים ללא התוויה לגבי האופן הרצוי לשילוב בין קולקטיביזם ואינדיבידואליזם, שילוב שכאמור אפיין את התרבות הערבית גם בעבר. באופן רחב יותר, המתח שקיים בהקשר ההורות העכשווית משקף את המתח בחברה, שמצד אחד חווה משבר רב־ממדי (פוליטי, כלכלי, חברתי וסביבתי), ומנגד נמצאת בתהליך מואץ של אימוץ תרבות הצריכה והשפע. לפיכך, בהקשרה של הפדגוגיה הרגשית, הפתרונות האינדיבידואליים מתעלמים מהמציאות, ואינם מספקים פתרון להורים הניצבים לבדם בפני משבר חברתי קולקטיבי.
הממצאים האתנוגרפיים מצביעים על מגמת אינדיבידואליזציה במשפחה הפלסטינית הגרעינית, המתבטאת בשלושה מישורים: מעמד הילד במשפחה, טיב היחסים בין הורים לילדים ותפיסת התפקיד ההורי. את התסריט המשפחתי החדש מעצבות פדגוגיות רגשיות, המשלבות שיח פסיכולוגי אקדמי, פסיכולוגיה חיובית פופולרית ומוסר אסלאמי. שילוב זה יוצר מה שניתן לכנות "פרדוקס הסובייקטיביות": הסיפוק שהורים מפיקים מהשקעתם בהתפתחות רגשית אישית ומשפחתית מטשטש את מודעותם לתנאים המבניים המעצבים את חייהם. כך, ההתמקדות בנרטיבים של צמיחה אישית והגשמה עצמית מסיטה את תשומת הלב מהדיכוי הפוליטי המופעל על החברה הפלסטינית בכללותה.
מישל פוקו (1976) מתאר מעבר מתפיסת הכוח כשליטה ישירה למשילות עצמית, דרך המושג ביו־כוח (biopower) מושג זה מתייחס לאופן שבו המדינה המודרנית מפעילה כוח על אוכלוסיות דרך ניהול ופיקוח על החיים הביולוגיים והחברתיים. לפי פוקו, הכוחות הפוליטיים מעצבים את חיי הפרט לא רק דרך דיכוי ישיר, אלא גם באמצעות הכוונה וניהול של חיי היומיום (Gunn, 2006). הביו־כוח פועל דרך מוסדות, שיחים ופרקטיקות חברתיות המשפיעים על התנהגות האוכלוסייה בתחומים כגון בריאות, חינוך ורווחה, ובכך מעצב את תהליך התהוות הסובייקט בחברה.
לפי פוקו, הסדר הכוחני מתקיים דרך שגרות יומיומיות, כאשר נורמות חברתיות מתקבעות כמובן מאליו קולקטיבי. כתוצאה מכך, הפרטים מחילים על עצמם מנגנוני משמעת באופן בלתי־מודע, ללא צורך בכפייה חיצונית. שיח הפסיכולוגיה החיובית בקרב מומחי ההורות ממחיש תהליך זה של משמוע עצמי. האשליה של הגשמה עצמית ושליטה אישית מסווה את המציאות החברתית-פוליטית המורכבת. כך, הורים פלסטינים צעירים, בחתירתם לזכויות ולכבוד, מוצאים עצמם כבולים במערכת המצמצמת את מאבקם לשיח בין־דורי על מסורת ומודרניזציה.
בהתבסס על תפיסתו של פוקו, השיח החברתי משקף ומשעתק יחסי כוח, אך בה בעת עשוי לחשוף את שרירותיותם ולאפשר התנגדות (Gunn, 2006). הממצאים האתנוגרפיים מצביעים על דואליות דומה בסדנאות ההורים: מחד גיסא, הן מהוות חלק מתרבות הצריכה הניאו־ליברלית, המעמיקה את ההביטוס הקפיטליסטי בעיצוב הזהות ההורית; מאידך גיסא, התהליך הרפלקסיבי המתרחש בהן מאפשר הבנה ביקורתית של המתח המובנה בתפקיד ההורי העכשווי. הקריאה לשינוי הורי, המופנית לאבות ולאימהות כאחד, חושפת פרדוקס מהותי: בעוד היא מדגישה את הצורך בשינוי חברתי-משפחתי הוליסטי, ההתמקדות באינדיבידואל ובהנחיית המומחים מסיטה את תשומת הלב מהשינוי הנדרש במבנה החברתי-פוליטי הרחב.
רשימת המקורות
אבו־בקר, ח'אולה (2020). אתגרי ההורות בחברה הערבית-פלסטינית בישראל: בין מסורת למודרנה. הוצאת אוניברסיטת חיפה.
אילוז, אווה (2002). האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.
אילוז, אווה (2008). אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
אנדבלד, מירי, גוטליב, דניאל, הלר, אורן וכראדי להב (2022). דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים. המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון.
גרא, רמסיס (עורך) (2016). החברה הערבית בישראל (8): אוכלוסייה, חברה וכלכלה. ירושלים: מכון ון ליר.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. (2022) שנתון סטטיסטי לישראל 2022. ירושלים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
ח'טיב, יאסר (2018). אפליה מבנית כלפי האזרחים הערבים בישראל: היבטים כלכליים וחברתיים. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
חורי, מונא (2018). משפחה פלסטינית בתמורות הזמן: מבט סוציולוגי על שינוי ומסורת. חברה ורווחה ל"ח(2), 257–282.
כץ, חנה וצפדיה ארז (2010). מדינה מפקירה, מדינה משגיחה: מדיניות חברתית-כלכלית בישראל 1985–2008. תיאוריה וביקורת 36, 137–167.
כרכבי־סבאח, מהא (2020). המשפחה הערבית בישראל: בין מסורת למודרנה. חיפה: פרדס.
מסארוה־סרור, אפנאן (2020). נשות המסגד: אקטיביזם נשי־דתי בחברה הפלסטינית בישראל. המזרח החדש נט, 82–106.
עתטמנה, מוחמד (2019). תהליכי שינוי במשפחה הערבית בישראל. מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית כז(49), 145–168.
פוקו, מישל (1976/1996). תולדות המיניות I: הרצון לדעת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
רוטמן, עמית וסער, עמליה (2014). אמהות פלסטיניות בישראל: מפרקטיקות יומיום לפוליטיקה של אזרחות. סוציולוגיה ישראלית 15(2), 262–281.
Abu-Rabia-Queder, Sarab (2021). Palestinian women in Israel: Identity, power relations, and resilience. Tel-Aviv: Hakibbutz Hame'uchad.
Al-Haj, Majid (1989). Social research on family lifestyles among Arabs in Israel. Journal of Comparative Family Studies 20(2), 175–195.
Appadurai, Arjuan (1996). Modernity at large: Cultural dimensions of globalization. Minneapolis: University of Minnesota Press.
Burchell, Graham, Gordon, Colin, & Miller, Peter (1991). The Foucault effect: Studies in governmentality. London: Harvester Wheatsheaf.
Comaroff, Jean & Comaroff, John L. (2009). Ethnicity, Inc. University of Chicago Press.
Cook, Daniel Thomas (2008). The missing child in consumption theory. Journal of Consumer Culture 8(2), 219–243.
Corbin, Juliet & Strauss, Anselm (1990). Grounded theory research: Procedures, canons, and evaluative criteria. Qualitative Sociology 13(1), 3–21.
Eisenstadt, Shmuel (2000). Multiple modernities. Daedalus 129(1), 1–29.
Ganti, Tejaswini (2014). Neoliberalism. Annual Review of Anthropology 43, 89–104.
Giddens, Anthony (1991). Modernity and self-identity: Self and society in the late modern age. Stanford, CA: Stanford University Press.
Golden, Deborah, Erdreich, Lauren, & Roberman, Sveta (2017). Mothering, education and culture: Russian, Palestinian and Jewish middle-class mothers in Israeli society. London, UK: Palgrave Macmillan
Gunn, Simon (2006). From hegemony to governmentality: Changing conceptions of power in social history. Journal of Social History 39(3), 705–720.
Harvey, David (2005). A brief history of neoliberalism. Oxford, UK: Oxford University Press.
Hopkins, Nicholas (ed.). (2003). The New Arab Family. The Cairo Papers 24(1-2). Cairo: American University in Cairo Press.
Joas, Hans (1996). The creativity of action. Chicago: University of Chicago Press.
Joseph, Suad (1993). Connectivity and patriarchy among urban working-class Arab families in Lebanon. Ethos 21(4), 452–484.
Joseph, Suad (2005). Learning desire: Relational pedagogies and the desiring female subject in Lebanon. JMEWS: Journal of Middle East Women's Studies 1(1), 79–109.
Joseph, Suad (ed.). (2018). Arab family studies: Critical reviews. New York, NY: Syracuse University Press.
Kanaaneh, Rhoda An (2002). Birthing the nation: Strategies of Palestinian women in Israel. Berkeley, CA: University of California Press.
Karkabi-Sabbah, Maha (2019). Her resources or his? The division of domestic labor in Palestinian families in Israel. Journal of Gender Studies 28(4), 435–452.
Khalaily, Muhammed & Ghanem, As'ad (2023). The politics of faith among the Palestinian-Arab minority in Israel: Increasing human capital and public engagement. Middle East Critique 32(3), 385–399.
Kochuyt, Thierry (2004). Giving away one's poverty: On the consumption of scarce resources within the family. The Sociological Review 52(2), 139–161.
Martens, Lydia, Southerton, Dake & Scott, Sue (2004). Bringing children (and parents) into the sociology of consumption: Towards a theoretical and empirical agenda. Journal of Consumer Culture 4(2), 155–182.
Meler, Talia (2020). Economic power relations in Palestinian marriages in Israel: The role of money as a tool for control between spouses. Journal of Middle Eastern Studies 56(3), 345–360.
Miller, Daniel (1995). Consumption and commodities. Annual Review of Anthropology 24(1), 141–161.
Ong, Aihwa (2006). Neoliberalism as exception. Durham, UK: Duke University Press
Rouhana, Nadim & Sabbagh-Khoury, Areej (2015). Palestinian citizens in the Jewish state: The historical dialectics of their exclusion and inclusion. Journal of Palestine Studies 44(2), 7–26
Sa'ar, Amalia (2001). Lonely in your firm grip: Women in Israeli-Palestinian families. Journal of the Royal Anthropological Institute 7(4), 723–739.
Sa'ar, Amalia (2016). Economic citizenship: Neoliberal paradoxes of empowerment. New York, NY: Berghahn Books.
Sa'ar, Amalia (2017). The gender contract under neoliberalism: Palestinian-Israeli women's labor force participation. Feminist Economics 23(1), 54–76.
Schwegler, Tara (2009). The global crisis of economic meaning. Anthropology News 50(7), 9–12.
Steger, Manfred & Roy, Ravi (2010). Neoliberalism: A very short introduction. Oxford, UK: Oxford University Press.
Vincent, Carol & Ball, S. J. (2007). ‘Making up' the middle-class child: Families, activities and class dispositions. Sociology 41(6), 1061–1077.
Yiftachel, Oren (2011). Palestinian citizenship in Israel. In: N. N. Rouhana & A. Sabbagh-Khoury (eds.), The Palestinians in Israel: Readings in history, politics, and society. Haifa, Israel: Mada al-Carmel, Arab Center for Applied Social Research, pp. 128–135.
***
1כל השמות בפרק האתנוגרפי בדויים.
2את השיר תרגמתי (ש"א) מעַרבית. כאן מובא קטע קצר אחד מאותו שיר ארוך.