כל מה ש(לא) רציתם לדעת על פרשת טנטורה

הסופר גינטר גראס מתאר את ההיסטוריה הגרמנית כבית שימוש סתום. "אנחנו שוטפים אותו, ושוטפים, אבל החרא חוזר וצף" (גראס, 2004, 93). גם בהיסטוריה הישראלית יש כמה אירועים מדיפי ריח רע ששבים וצפים למעלה, ואחד מהם הוא פרשת טבח טנטורה. הפרשה עלתה וצפה תחילה כחלק מעבודת גמר לתואר שני שכתב תדי כ"ץ בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. כ"ץ טען כי אנשי חטיבת אלכסנדרוני, אשר כבשו במאי 1948 את הכפר הפלסטיני השוכן על חוף הים התיכון, הרגו לאחר הקרבות בין 200–250 איש, וקברו אותם במקום. העבודה, שהוגשה בשנת 1998, קיבלה ציון מעולה וזיכתה את מחברהּ בתואר השני, אך לא נשארה ספונה על מדפי הספרייה. אחרי שנתיים פרסם העיתונאי אמיר גילת כתבה בעקבותיה בעיתון מעריב תחת הכותרת "טבח טנטורה", ומה שקרה בכפר בשלהי מאי 1948 הפך בבת אחת לפרשה ציבורית כואבת שמסרבת לגווע. תקציר האירועים כולל, בין השאר, תביעה משפטית שהגישו ותיקי חטיבת אלכסנדרוני נגד כ"ץ בגין הוצאת לשון הרע; התנצלות פומבית של כ"ץ (שממנה חזר במהרה); שלילת התואר השני שלו על־ידי אוניברסיטת חיפה; התייחסות לפרשה של היסטוריונים מובילים כיואב גלבר, בני מוריס ואילן פפה; סרט בדיוני למחצה – איים בחוף בבימוי יעוד לבנון (2003); הצגת תיאטרון – ההודאה על בסיס מחזהו של מוטי לרנר (2016); וסרט דוקומנטרי – טנטורה בבימוי אלון שוורץ (2021). ספרו של אלון קונפינו הוא, אם כן, התוספת האחרונה ליבול מכובד זה, והוא גם נכתב כדיאלוג עם חלק מן המופעים השונים שיצרה הפרשה.

קונפינו, שנפטר בטרם עת ביוני 2024, היה היסטוריון של גרמניה המודרנית, ועסק בעיקר בהבניית הזיכרון הקולקטיבי בלאומיות הגרמנית ובניתוח הכתיבה ההיסטורית על אודות השואה. בספרו האחרון על גרמניה, שגם תורגם לעברית, הוא ניסה להסביר את מקור השואה בתודעה הנאצית שהתפתחה בשנות ה־30 ואשר דמיינה עולם טהור, נקי מיהודים (קונפינו, 2017). בשנים האחרונות הוא פנה לעסוק גם בהיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי, וכתב כמה מאמרים בנושא. הבולט בהם הוא מאמר שבו שילב את זיכרונותיו האישיים מילדותו בשכונת טלביה בירושלים עם ניתוח של זיכרון הנכְּבה בחברה הישראלית (Confino, 2021).

ספרו הנוכחי ממשיך את עיסוקיו הקודמים בשאלות של זיכרון ותודעה היסטורית, אך הוא גם מנסה לתת תשובה חד־משמעית לגבי מה שהתרחש בעבר. כדי לעשות זאת הוא ממקם את עצמו, כחוקר, בתוך הנרטיב שהוא מספר, ומיישם כמה תובנות חשובות שרכש במסגרת עיסוקו בהיסטוריה הגרמנית.

חוף טנטורה: חורבנו של כפר פלסטיני, 1948 הוא ספר קצר יחסית (181 עמודי טקסט) וקריא ביותר, אך הוא מחזיק מרובה. מדובר, למעשה, בשני ספרים בכריכה אחת: חלקו הראשון של הספר מנסה להשיב על השאלה מה באמת קרה בטנטורה בשלהי מאי 1948. חלקו השני משתמש במקרה של טנטורה כדי להציג טענות רחבות יותר לגבי סוגיות שקשורות במלחמת 1948, הנכְּבה הפלסטינית, הזיכרון שלה והשכחתה. בפתח הדבר מספר קונפינו כי לא התכוון תחילה לכתוב ספר מלומד על הפרשה, כי אם רומן היסטורי, המשלב עובדות ובדיון. אף ששינה בסופו של דבר את דעתו וכתב ספר אקדמי עם הערות שוליים ורשימה ביבליוגרפית מקיפה, חציו הראשון של הספר נקרא כמותחן היסטורי, שבו מוביל המחבר את קוראיו לקראת פתרון התעלומה. אנחנו מלווים אותו בפגישותיו עם עדים שונים, פלסטינים ויהודים, מתוודעים להתלבטויותיו לגבי אמינות עדותם, וגם מציצים מעבר לכתפו כשהוא מגיע לארכיונים ומנסה לפענח את הנאמר במסמכים הגנוזים בהם. אולם אופן הכתיבה הזה לא נועד רק להפוך את הספר למותח יותר. זוהי צורת כתיבה חדשה יחסית עבור היסטוריונים, וחשיבותה בכך שהיא מפנה את הזרקור מן המוצר הסופי – המאמר או הספר האקדמי – אל תהליך המחקר עצמו. המסמכים ההיסטוריים והעדויות מפסיקים להיות שקופים, והופכים הם עצמם למושא מחקר אשר מעשיר את ההבנה שלנו לגבי העבר. כך, למשל, מסביר קונפינו כיצד מצא מידע על הכפר טנטורה בתיקי הכפרים של ארגון ההגנה    –    "מסוג הפרויקטים הקולוניאלים… בהם המתיישב שזה מקרוב הגיע אוסף חומר על הילידים כדי להשתמש בו בשעת מלחמה" (עמ' 25). דוגמה אחרת היא ההבחנה שהוא עושה בין הדורות השונים של העדויות הפלסטיניות על אודות הנכְּבה, אשר עברו בהדרגה מהדחקה והשתקה לגמגום ולדיבור (עמ' 37–38).

סוגיית אמינות העדויות שניתנו בעל־פה היא אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בוויכוח סביב עבודתו של כ"ץ וטענתו כי חיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בטנטורה. בעוד יואב גלבר ובני מוריס, אשר שוללים את קיומו של הטבח, מביעים זלזול בעדויות בעל־פה של פלסטינים, מציג קונפינו עמדה מורכבת יותר. הוא מזכיר כי היסטוריונים של השואה כבר מתייחסים בכובד ראש לעדויות בעל־פה של יהודים, כחלק מן השינוי העקרוני שחל בעמדת היסטוריונים כלפי עדויות שכאלה, ומציין כי התעלמות מהן משתיקה את קולם של הפלסטינים. יחד עם זאת הוא מכיר בחוסר הדיוק הנפוץ בעדויות, אשר נובע מן הקושי להבחין בפרטים בצורה מדויקת, מן הזמן שחלף מאז האירוע, ומן ההקשר שבו ניתנה העדות. הפתרון, לפי קונפינו, אינו להתעלם מן העדויות הללו, כי אם להביא בחשבון את מגבלותיהן, ולהצליב אותן עם עדויות ומקורות היסטוריים אחרים – עדויות בעל־פה של יהודים, ספרי זיכרון והיסטוריה פלסטיניים, ומסמכים מארכיונים ישראליים, כולל ארכיון צה"ל. לאחר ששקלל והעריך אותם, הוא קובע באופן משכנע כי אכן התחולל טבח בטנטורה, אם כי לא במספרים שנקט כ"ץ. בהתאם למספר המינימלי של ההרוגים שעליהם דיווחו הפלסטינים מצד אחד, ואנשי אלכסנדרוני מן הצד האחר, הוא מעריך כי נרצחו בכפר בין 90–60 אזרחים ולוחמים בתום הקרב. אומנם קונפינו מכיר במגבלות הידע ההיסטורי ומבחין בין עדויות קבילות בבית משפט ומקורות עמומים יותר שעליהם נשען ההיסטוריון, אך בסופו של דבר הוא טוען: "אִמרו מעתה: הטבח בטנטורה" (עמ' 90).

המחצית השנייה של הספר אינה חדשנית כמו הראשונה, אבל היא יכולה להיות מאירת עיניים עבור כל מי שאינו מכיר את ההיסטוריה של הנכְּבה מן הזווית הישראלית. קונפינו עובר בחלק זה באופן מיומן, תוך שימוש באנקדוטות מרובות, בין המיקרו של טנטורה והמאקרו של היישוב היהודי בתקופת המנדט, מלחמת 1948 ומדינת ישראל. נקודת המוצא של סיפורו היא רעיון הטרנספר אשר התגבש במחשבה הציונית במחצית השנייה של שנות ה־30, מתוך השאיפה לכלול במדינה היהודית העתידית מספר קטן ככל האפשר של ערבים. המימוש של הרעיון הזה התאפשר ב־1948, והגירוש בכח הזרוע של תושבי טנטורה, תחילה לפורידיס ואחרי כן לטולכרם, התרחש על אף שהכפר היה אמור להיכלל במסגרת גבולות המדינה היהודית שלה הסכימו מנהיגי היישוב. השלב הבא של הנכבה היה ביזת הרכוש הפלסטיני – בין שהיה מדובר בהחרמת הכסף והתכשיטים שנשאו נשות טנטורה בדרכן למשאיות, או בהפקעת הקרקעות של התושבים המגורשים. אחרי כן הגיע תור ה"החלפה", כלומר הקמת קיבוץ נחשולים באותו מקום, לחופו של הים התיכון. לבסוף באה ה"השכחה" – המחיקה המאורגנת של זכר הנוכחות הפלסטינית במדינת ישראל, החל בהרס בתי הכפר וכלה בשינוי שמות המקומות הערביים במפה הישראלית. כך משלימים שני חלקי הספר זה את זה, וסיפור הכפר טנטורה משמש עבור קונפינו מקרה בוחן של יחסי יהודים-ערבים בפלסטינה-ישראל.

בעת ששורות אלה נכתבות, בשלהי קיץ 2024, חוזרת הנכבה הפלסטינית ומתרחשת ברצועת עזה ובאזורים שונים בגדה המערבית. על רקע זה, ספרו המטלטל של קונפינו מקבל חשיבות מיוחדת. הוא מזכיר את העבר שהחברה הישראלית מבקשת לשכוח, אך גם מסמן את העתיד. אחרי הגירוש יבואו הביזה, ההחלפה וההשכחה.

רשימת המקורות

גראס, גינטר (2004). בהילוך של סרטן. תרגום: רחל בר־חיים. אור יהודה: זמורה ביתן.

קונפינו, אלון (2017). עולם ללא יהודים: הדמיון הנאצי – מרדיפות לרצח עם. שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות.

Confino, Alon (2021). Afterword: Between Talbiyeh and Me. In Omer Bartov (ed.), Israel-Palestine: Lands and peoples. New York: Berghahn Books, 402–425.