חקירה, עדות, ומעשה האומנות – שיחה עם סיגל כספי ונירוונה דבאח

בשנת 1986 יצא לאור ספר שסימן וחולל שינוי באופני הכתיבה באנתרופולוגיה. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, ברור שקובץ המאמרים הכלול בו הוא חלק מהקלאסיקה של התחום ומסמך מרכזי בעיצוב האנתרופולוגיה הביקורתית של סוף המאה הקודמת. הפרק העשירי בקובץ עורר עניין מיוחד. הוא נכתב על ידי האנתרופולוג רנטו רוזלדו, וכותרתו: *From the Door of His Tent: The Fieldworker and the Inquisitor – או בתרגום חופשי: מפתח אוהלו: האתנוגרף והאינקוויזיטור.

בפרק זה מונחים זה לצד זה מעשה המחקר, הכתיבה והדיווח (או הייצוג) של האנתרופולוג – ואלה של חוקר מטעם האינקוויזיציה הכנסייתית. רוזלדו משווה בין כתיבת האתנוגרפיה של האנתרופולוג הבריטי אוונס-פריצ'ארד, לבין ייצור מסמכי חקירות שנערכו בכפר צרפתי במאה ה-14, על ידי חוקר אינקוויזיטורי, כמתועד בספרו של ההיסטוריון עמנואל לרואה לדורי.**

במהלך מטלטל ובלתי צפוי, מוצגת עבודת השדה האנתרופולוגית – הנתפסת לעיתים כמתבוננת ופאסיבית – בצמידות לפעולות של חקירה וגביית עדות; והאתנוגרפיה, הנתפסת לעיתים כסוגה ספרותית, מתייצבת לצד דוחות תשאול, חקירה והצלבת עדויות. ואם בכך לא די – גם המניעים הפוליטיים של השניים, האתנוגרף והאינקוויזיטור, מאירים זה את זה ומעלים שאלות ואתגרים.

נזכרתי בפרק הזה כשניגשתי לשיחה עם סיגל כספי, אוצרת התערוכה עדות מאוזנת: דיוקן האישה השוכבת כקריאת תיגר. סיגל שימשה במשך שנים רבות כחוקרת מודיעין במשטרת ישראל. כשיצאה לדרך חדשה, בחרה – כמעט במקרה – להיכנס לשדה האומנות. היא למדה אוצרות במכללת שנקר ובבית לאמנות ישראלית, וכיום היא ממשיכה ללימודי תואר שני בסמינר הקיבוצים. התערוכה עדות מאוזנת מגיעה לאחר שכבר אצרה, יחד עם מיכל שכנאי, את התערוכה מופע סדרתי, דפוס וחריגה. הפעילות המרשימה הזו בפרק זמן קצר – לצד הזכייה בפרס העמותה לחקר נשים ומגדר – מעוררת השתאות: איך מצליחים להתברג כל כך מהר לעולם האמנות המצומצם, ובעיקר – איך הקריירה במשטרה משתלבת בזו הנוכחית.

בריאיון מקיף למגזין פורטפוליו (אפריל 2025) עם חגית פלג רותם, ניסתה סיגל לחבר בין המחקר המשטרתי לעשייה האוצרותית: "עסקתי באיסוף, ניתוח מידע ומחקר שהתוצרים שלו מילוליים ולא חזותיים. במשך כל השנים האלו למדתי לשים לב לדברים – ובעיקר לדפוסים ולחריגות. להסתכל בפיסות מידע קטנות ולנסות לחבר מהן תמונה רחבה יותר, כולל פרשנות".

המיומנות הזו הובילה את סיגל להתייחס כבר בתערוכה הראשונה שלה למתודולוגיה של יצירת סדרות אצל אמנים – מהלך חקירתי בפני עצמו, החוזר שוב ושוב לכאורה על אותו הדבר, ובודק את המרובה ואת החד-פעמי. הפלא או היופי שנוצרים מתוך החזרתיות כוללים גם את האפשרות לפענח סדר – וגם להגיע דרכו אל יוצאות הדופן. זו הייתה מיומנות שסיגל הביאה עמה מהמשטרה, וכך יצאה להתבונן בעולם האמנות המקומי.

בתערוכה הנוכחית מציגות תשע אומניות מהחברה הערבית, דיוקנאות של נשים שוכבות. המופע החוזר של אישה בתנוחה מאוזנת, מהדהד פרקים בהיסטוריה של האומנות, – וגם את הביקורת הפמיניסטית על ייצוג זה, שראתה בו ביטוי למבט גברי מחפצן. על פי טענה זו, נשים צוירו על ידי גברים ולמען מבטם, ולמדו להטמיע את המבט הממשטר הזה בגופן.

אולם האמניות בתערוכה אינן מסתפקות בביקורת הזו – המזוהה בעיקר עם ג'ון ברגר בספרו Ways of Seeing*** – אלא הולכות מעבר לה. הן תופסות לעצמן מקום במרחב הביתי או הציבורי, מתוך עמדה בטוחה יחסית המאפשרת להן להשתרע, להתמתח, להתכווץ, לעצום עיניים ולנמנם. הן שוכבות על המיטה של אבא, על הברכיים של סבתא, על חול הים בעכו, על סלעים בגליל, על שטיח בניו יורק או בין גלי הים התיכון. כולן שייכות לדור צעיר יחסית – אך מבוסס ומוכר. הן למדו במדרשות ובבתי ספר לאמנות, הציגו בתערוכות בארץ ובחו"ל, ועבודותיהן נרכשו על ידי אספנים ומוסדות. הדור הזה ממשיך לחוות הדרה מרובה על רקע מגדר, דת ולאום, אך כל אחת מהן מחזיקה בארגז כלים אישי עשיר – הכולל הבנה ביקורתית וכלים עכשוויים – שמאפשרים לה ללכת מעבר לקונבנציות. הן אינן משחזרות את המובן מאליו – אלא מאתגרות אותו שוב ושוב.

סיגל כספי החלה את דרכה המקצועית דווקא כחוקרת במשטרת ישראל. בהמשך פנתה ללימודי אוצרות – בשנקר ובבית לאמנות ישראלית – וכיום היא שוקדת על עבודת התזה לתואר מוסמך בסמינר הקיבוצים. ההצעה שהגישה לתערוכה זו זיכתה אותה בפרס מטעם העמותה לחקר נשים ומגדר, פרס שיאפשר לה גם להוציא לאור קטלוג לתערוכה.

נירוונה דבאח היא אחת מתשע האומניות המשתתפות בתערוכה. היא נולדה בעכו, ולאחר תקופה מחוץ לעיר חזרה אליה עם משפחתה. דבאח למדה באוניברסיטה העברית והשלימה תואר ראשון ושני בסמינר אורנים, שבו היא גם מלמדת כיום ציור ורישום. מאחוריה ארבע תערוכות יחיד והשתתפות בעשרות תערוכות קבוצתיות. יצירותיה כלולות באוספי מוזיאונים ואוספים פרטיים, בישראל ובעולם.

תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והעורכת המדעית של מדור תערוכות בכתב העת קריאות ישראליות.

רשימת מקורות

*Rosaldo, R. (1986). From the Door of His Tent: The Fieldworker and the Inquisitor. In J. Clifford & G. Marcus (Ed.), Writing Culture (pp. 77-97). Berkeley: University of California Press

**Emmanuel Le Roy Ladurie. (1975). Montaillou, village occitan de 1294 à 1324, Paris, ed. Gallimard

***John Berger. (1972). Ways of Seeing. London: British Broadcasting Corporation