תקציר
- HE
- EN
הציווי הנורמטיבי הפמיליסטי לתמיכה חומרית בילדים מתקיים בישראל לצד ציווי נורמטיבי ניאו־ליברלי לאחריות היחיד לסיפוק צרכיו החומריים. לפיכך, הורים רבים מנווטים בין תמיכה בילדיהם לבין שמירה על עצמאותם הכלכלית. כשתמיכה זו מופיעה בתנאים של מחסור, מתהווה תופעה חברתית שאני ממשיגה "ויתור מעמדי" – הורים התומכים בילדיהם תוך ויתור על מימון צורכיהם למרות הפגיעה בתוכניותיהם בהווה ובעצמאותם הכלכלית בעתיד. כדי לברר תופעה זו שאלתי כיצד מבינים הורים מהמעמד העובד הנמוך את הוויתור על צורכיהם ורצונותיהם לטובת תמיכה חומרית בילדיהם הבוגרים. במחקרי בחנתי את קווי המתאר של התמיכה הכלכלית באמצעות חקר השתנות המשמעויות של כסף בעולמם של הורים אלה, ועל־ידי בחינת משמעויותיו של ויתור מעמדי בהתמזגות של פמיליזם וניאו־ליברליזם. ניתוח 32 ראיונות חצי־מובנים שהתקיימו בנפרד עם 16 זוגות הורים לבוגרים צעירים הצביע על תחושת המתח בין הדאגה הכלכלית לילדים לבין הדאגה לעצמי שחווים המרואיינים. המתח התבטא במיוחד בהתייחסות לחוויית הוויתור על רצונותיהם וצורכיהם, ומגלה ארבע תבניות מובחנות: הורות ללא נפרדות, אידיאלים של מימוש עצמי, ויתורים כואבים וויתורים הנתפסים כשוליים. ריבוי משמעויות הנתינה שופך אור על אופייה של נתינה בין־דורית ביחס לאופן שבו הורים מהמעמד העובד הנמוך מתמקמים אל מול מערכת הלחצים שבין המחויבות לרווחה הכלכלית שלהם לזו של ילדיהם הבוגרים.
Class concession: Mapping the meanings of material support provided by low-income working-class parents to their adult children in the context of neoliberal familism \ Rona Ziv-Tjoernelund
The familistic normative imperative for material support of children in Israel coexists alongside a neoliberal normative imperative of individual responsibility for meeting one's own material needs. Consequently, many parents navigate between supporting their children and maintaining their own economic independence. When this support occurs under conditions of scarcity, a social phenomenon emerges which I conceptualize as "class concession": parents supporting their children while forgoing their own needs, despite the impact on their present plans and future economic independence. To explore this phenomenon, I asked lower-middle-class parents how they perceive the concession of their needs and desires in favor of providing material support to their adult children. In my research, I explored the contours of financial support by examining how the meaning of money has evolved in the lives of these parents, and by examining the implications of class concession at the intersection of familism and neoliberalism. An analysis of 32 semi-structured interviews conducted with 16 pairs of parents of young adults revealed a tension between financial concern for children and self-care. This tension was particularly evident in reference to the experience of conceding their wants and needs. Four distinct patterns were revealed: parenting without separation, ideals of self-realization, painful concessions, and concessions perceived as marginal. The multiple meanings of giving shed light on the nature of intergenerational support by lower-middle-class parents as they position themselves between commitment to their own economic welfare and that of their adult children.
מבוא
בשנים האחרונות הולך ומתחזק השיח הניאו־ליברלי האינדיבידואליסטי בישראל (ממן ורוזנהק, 2009;Monnickendam et al., 2010 ). שיח זה מעודד את הפרט לפעול באופן יזמי ואחראי למען רווחתו ופרנסתו, בזמן שהוא דוחה התערבות ציבורית או חברתית בחייו (Howard, 2007). עקרונות שיחניים אלו באים לידי ביטוי במשפחות רבות בדרישות ובציפיות סותרות לכאורה. כך, מצד אחד הציפייה הבולטת מילדים בוגרים היא להיות עצמאים, אך מנגד, נוכח הצורך לממן באופן אישי את מה ששילמה בעבר המדינה, מתחייבת הישענותם על הוריהם באופן המוביל ליחסי תלות משמעותיים בין הדורות. מחקרים על תמיכה חומרית של הורים בילדיהם הבוגרים התמקדו במעמד הבינוני בישראל (אופיר, 2012; טל, ;2018 Fingerman et al., 2012 ;Webley & Nyhus, 2012 Drake et al., 2018;) ובאוכלוסייה בתנאי עוני (Kochuyt, 2004). מחקרים אחרים שבחנו את התמיכה הכלכלית של הורים ממעמד נמוך התייחסו לנקודת מבטם של הבוגרים הצעירים (Silva, 2013), שהתמקדה בהיעדר התמיכה של הוריהם. מחקר נוסף (Berkovitch & Manor, 2023) שהתפרסם לאחרונה התמקד בסיוע שמעניקות סבתות ישראליות פרופסיונליות לילדיהן ולנכדיהן, והתייחס לקשר בין פמיליזם לניאו־ליברליזם כפי שבא לידי ביטוי במתן עזרה, אך גם הוא נמנע מלהתייחס לשינויים במשמעותה של נתינה חומרית בחייהם של ההורים. נוכח תהליך הפרטת האחריות על השתלבותם של בוגרים צעירים והעברתה למשפחותיהם מתחייבת גם ראייה מעמדית, כך שתתבאר משמעות הנתינה ההורית במשפחות עם משאבים מוגבלים ותתחדד משמעות הוויתור הנדרש מהורים כשעליהם להעניק לילדיהם תמיכה כלכלית הדרושה לעצמם. כדי להפנות תשומת לב לתופעה זו כיניתי אותה "ויתור מעמדי".
בהינתן החסר בדיון הבוחן את חוויית הוויתור של הורים מהמעמד העובד הנמוך, קרי הורים ששניהם מועסקים אך חווים תדיר מחסור, העליתי את השאלה כיצד מבינים הורים אלה את הוויתור על צורכיהם ורצונותיהם לטובת תמיכה חומרית בילדיהם הבוגרים בהֶקשרה של הסתירה בין התביעה לעצמאות לבין הכורח להיתמך על־ידי הורים. לצורך כך השתמשתי בתיאוריה של זליצר (Zelizer, 2000), על האופן שבו הכסף מסומן (earmarking), ובהרחבתה על־ידי בנדלג' (Bandelj, 2020), המבחינה בין כסף שמסומן כעודף לכזה המסומן כחסר. במחקר הנוכחי טענתי כי סימון זה מאיר את השתנות משמעויותיו של הוויתור המעמדי בקרב הורים מהמעמד העובד הנמוך בהקשר של פמיליזם ניאו־ליברלי. זאת משום שמקורותיו של הסימון בשיח ובכוחות החברתיים החודרים למרחב הביתי, ומחזקים את סימון הכסף על־ידי הורים כעודף או כחסר במהלך "עבודת היחסים" (relational work) (Bandelj, 2020). במחקרי מדובר בעבודת היחסים בין הורים לילדיהם הבוגרים, שמשקפת לא רק את האופן שבו משתנה סימון הכסף, אלא גם את התמקמויותיהם המובחנות של הורים אל מול האחריות לדיור ולהשכלת ילדיהם וכן לעצמאותם שלהם עצמם בגיל הפנסיה, אחריות שהטילה עליהם השיטה הניאו־ליברלית. רצונם של ההורים להבטיח עצמאות בגיל הפנסיה אינו רק עבור מימוש חלומות כפרקטיקה של תרבות הצריכה, אלא גם כדי שהגלגל לא יתהפך, ובהיעדר פנסיה סבירה מהמדינה הם יהפכו לנטל על ילדיהם. אותם הורים, המסמנים את הכסף כעודף, וכזה שניתן להעביר לילדים, מבטאים עצמיות ביחסים (relational self), כלומר מבטאים הבנת יחסים שמארגנת את תחושת העצמי דרך קשרים עם אחרים משמעותיים ומבליטה את התלות ההדדית ואת הרציפות באינטראקציות עימם (Aron, 1999), כך שהתמיכה בילדים נחווית כתמיכה בעצמם.
במחקר זה ניתחתי 32 ראיונות שקיימתי בנפרד עם 16 זוגות הורים לילדים בוגרים. הניתוח האיר ארבע תפיסות ופרשנויות שנתנו הורים ביחס לחוויית הוויתור על עצמם למען ילדיהם: הורות ללא נפרדות, אידיאלים של מימוש עצמי, ויתורים כואבים וויתורים הנתפסים כשוליים. בכל אחת מהקטגוריות הללו בחנתי את משולש ההשפעות ההדדיות שהציעה בנדלג' (Bandelj, 2020) – כסף, רגשות ועבודת יחסים. לשיטתה, ניתן לצפות שנורמת ההורות האינטנסיבית, המתבטאת בהשקעת זמן, מאמץ ומשאבים בגידול הילדים בהתאם לעצות מומחים (Nelson, 2010), תוך הישענות על אידיאל ההגשמה העצמית (כלימור־ממן, 2020), תגרום להגברת השימוש בכספים שונים לטובת הילדים, כפי שנמצא גם במחקר הנוכחי. על בסיס ממצאיי ארחיב את טענתה של בנדלג', ואטען כי עבודת היחסים של ההורים אינה חשובה רק כפעילות שמטרתה להצדיק או להסביר את החליפין הכלכליים, אלא היא נדרשת כדי להצליח לתמרן בין תביעות סותרות מהם: תביעה חברתית לממש את עצמם ואת "חלומותיהם" תוך דאגה לתקופת הפנסיה, בצד ציפייה פמיליסטית לכסות את הוצאות ילדיהם הבוגרים. הוויתור המעמדי של הורים בפמיליזם ניאו־ליברלי מתעצב דרך תביעות חברתיות אלה, ומתבטא באופנים שונים בנקודת מבטם ביחס לסימון הכסף.
סקירת ספרות
בסוף שנות ה־90 הצביעה שמגר־הנדלמן (Shamgar-Handelman, 1996) על שני תהליכים מקבילים המתרחשים בישראל והופכים אותה לייחודית ביחס לדפוסי המשפחתיות שלה. האחד הוא היותה בעלת שיעור גבוה של בעלי השכלה גבוהה (ובפרט שיעור גבוה של נשים משכילות) והיותה בעלת תעשיית הייטק מפותחת; האחר, כי למרות תהליכי האינדיבידואליזציה והניאו־ליברליזציה (ממן ורוזנהק, 2019) של המשפחתיות בישראל, הפמיליזם בה גבוה בהשוואה לחברות פוסט־תעשייתיות אחרות (פוגל־ביזאווי, 2020).
אחת ההשפעות המרכזיות של ניאו־ליברליזם על אזרחות (שאותה מכנים החוקרים "אזרחות שוק") מושגת על־ידי השתתפות בכוח העבודה ומחויבות לאוטונומיה כלכלית (Gazso & McDaniel, 2010). ואולם, גם כאשר בוגרים צעירים מהמעמד העובד הנמוך יוצאים לעבוד, הם סובלים מהנמכה דרמטית בשכרם ומהיעדר ביטחון תעסוקתי (OECD, 2022), ועליהם להתמודד עם מגוון הוצאות שהכנסתם מעבודה אינה יכולה לכסות, למשל, הוצאות על דיור ועל שכר לימוד (אלמוג ואלמוג, 2016). נוכח מעמסה כלכלית זו, האחריות לתמיכה בבוגרים הצעירים (גילי 18–35) מופרטת במובן של העברתה אל כתפי ההורים. כך למשל, הלמ"ס (2020) מדווחת שכשליש מהבוגרים הצעירים בגיל 20 ומעלה קיבלו סיוע כספי מהוריהם או מהורי בני־הזוג או בנות־הזוג שלהם, ובשנת 2018 כ־56% מהגברים וכ־44% מהנשים (גילי 18–34) גרו עם הוריהם (הלמ"ס, 2018). תלותם הכלכלית של בוגרים צעירים בהוריהם, המגולמת בנתונים אלה, היא חלק מסדר ניאו־ליברלי שבו האחריות על הטיפול ועל התמיכה בצעירים מועברת מהמדינה אל כתפיהן של המשפחות, פרקטיקה המכונה "אחריותיות" (responsibilization) (Shamir, 2008). אחריותיות זו מאתגרת את הנהלת החשבונות המשפחתית, בפרט כשמדובר בהורים מהמעמד העובד הנמוך.
אל מול תחושת אי־הביטחון שמייצרים המתח הכלכלי והספֵק הפנימי בקרב הורים אלה, הם חותרים לקבלת לגיטימציה בהתאם לנורמות ולערכים של מעמד הביניים כדי להיתפס מכובדים וראויים, וזאת בהתאם למונח "פוליטיקה של מכובדות" (politics of respectability) שטבעה בוורלי סקגס (Skeggs, 1997), כלומר מימוש "המשפחתיות הראויה" מניע אותם לתמיכה בילדיהם, אך לא פחות מכך גם הרצון למכובדות חברתית של מי שאין ברשותם די משאבים כלכליים.
לפי זליצר (Zelizer, 1994), בכל פעילות כלכלית מתקיימת הבחנה בין יחסים חברתיים משמעותיים והתאמתם לסוגים שונים של חליפין כלכליים (שם), שאינה מהווה רק סימון (earmarking) של כסף, אלא גם של היחסים בין הצדדים. לשיטתה, סימון זה מהווה רכיב חיוני להבנת עבודת יחסים – הפעילות שבה אנשים יוצרים, מתחזקים ומשנים את הגבולות המשמעותיים בין יחסיהם החברתיים השונים, תוך התאמה ספציפית של חליפין כלכליים למערכות יחסים (Zelizer, 2000). בנדלג' (Bandelj, 2015) מפתחת רעיון זה ומסבירה כי כאשר עבודת היחסים מצליחה, ההתאמה "מרגישה נכונה", בעוד כישלון בעבודת היחסים עלול לעורר רגשות עזים כמו בגידה או זעם, ולייצר מתח המחייב עבודת יחסים אינטנסיבית יותר כדי להצדיק או להסביר את החליפין הכלכליים .(Bandelj, 2020) לטענתה, בעוד הגישה הכלכלית המסורתית רואה בחליפין כלכליים סדרת פעולות רציונליות המונָעות משיקולי תועלת, עבודת היחסים חושפת את המורכבות הרגשית והחברתית המעורבת בהן. עוד היא מדגישה כי החליפין הכלכליים במסגרת התא המשפחתי מייצרים ציפייה גבוהה להתאמה בין החליפין הכלכליים ליחסים החברתיים. כפי שעולה מהסקירה, מורכבות זו מקבלת משנה תוקף בהקשר הישראלי, המאופיין במשפחתיות דומיננטית לצד חלחול של השיח הניאו־ליברלי האינדיבידואליסטי. כך, הורים נדרשים לעמוד בתביעה החברתית לגלות אחריות בדמות דאגה לעתידם הכלכלי מצד אחד, ולתמוך כלכלית בילדיהם הבוגרים, מנגד. מכבש לחצים זה, הפועל ביתר שׂאת על אוכלוסייה החווה תנאי מחסור יחסי, מעלה שאלות בנוגע להחלטות הנוגעות להתנהלות הפיננסית המשפחתית, הצדקותיה והמשמעויות הנלוות אליה.
מתודולוגיה
במהלך השנים 2022–2023 ראיינתי 16 זוגות יהודים ישראלים נשואים, וכל אחד מבני־הזוג רואיין בנפרד. המרואיינים השתייכו למעמד העובד הנמוך ,(traditional working-class) בהתאם למודל החלוקה המעמדית שהציעו סאווג' ועמיתיו (Savage et al., 2013). מודל זה מציע בחינה רב־ממדית ל"מעמד", שמוסיפה להון האישי של הפרט גם את קשריו החברתיים, רמת השכלתו וההון התרבותי שברשותו. גילם הממוצע של המרואיינים 55, והם הורים לילדים בטווח גילי שבין 22–30. מספר הילדים הממוצע של המרואיינים הוא 3.5, ולרוב המרואיינים יש לפחות ילד בוגר אחד שגר עימם. השכלת ההורים נעה בין תיכונית לתואר ראשון, והם עובדים כשכירים במקצועות כגון תומכי הוראה, נהגים, עובדי מפעל, מנהלי חשבונות ועוד. הכנסת כל אחד מבני־הזוג נעה בין שכר המינימום לשכר הממוצע במשק, קרי בין 10,000 ל־15,000 למשק בית בהתאמה, וחיי החברה שלהם ממוקדים לרוב במשפחה, ופחות בקשרים עם חברים. המרואיינים הגדירו עצמם חילונים או חילונים־מסורתיים, מלבד שלושה שהגדירו עצמם דתיים. את הזוגות ראיינתי בנפרד משלושה טעמים: מתן מרחב דיבור, צמצום האפשרות של היווצרות חיכוך בין בני־הזוג במצבי אי־הסכמה (Askham, 1984) והאפשרות לקִרבה לשפת המרואיינים תוך למידת המונחים שבהם הם משתמשים, למשל אני לעומת אנחנו (Beitin, 2008 ;Valrntine, 1999). המרואיינים אותרו באמצעות הרשתות החברתיות, חלוקת עלונים באזורי תעשייה וכן בדגימת "כדור שלג". הם הביעו את הסכמתם להשתתפות במחקר וקיבלו 200 ש"ח כתגמול על זמנם, באופן שסייע לי לגייס אבות למחקר. ניתוח הממצאים התבסס על התייחסות לפנומנולוגיה של תופעת הוויתור המעמדי והתמיכה של הורים נשואים מהמעמד העובד הנמוך בילדים, במטרה להעמיק וללמוד עליה מנקודת המבט של המרואיינים (Charmaz, 2006). בהסתמך על התיאוריה המעוגנת בשדה ניתחתי משמעויות סובייקטיביות בעולם המרואיינים, תוך הישענות על הגישה הקונסטרוקטיביסטית (Charmaz, 2006; Giorgi, 2009). בשלב הקידוד הראשוני עלתה הקטגוריה הנוגעת לוויתור ההורי, ובהמשך, בשלב הקידוד הממוקד (Charmaz & Thornberg, 2021), התבררו ארבע תתי־המשמעויות שלו, שהפכו לבסוף לטיפולוגיה המוצגת בפרק הממצאים. בסיום התהליך עלה כדומיננטי הרצף שבין הציפייה לוויתור, הנקשר למשפחתיזם, לבין התמודדות עם ויתור הקשור לאינדיבידואליזם. בכל אחת מהקטגוריות הללו עקבתי אחר משולש ההשפעות הדדיות שהציעה בנדלג' (Bandelj, 2020) – כסף, רגשות ועבודת יחסים – ובחנתי את הרגש העולה בקרב ההורים ביחס לעבודת היחסים הכרוכה בנתינה, ואת סימון הכסף על־ידם כעודף או כחסר.
ממצאים
מידת ההקרבה של המרואיינים אל מול הצורך שלהם לדאוג לעצמם העלתה טיפולוגיה בת ארבע משמעויות שונות שהעניקו ההורים לכסף, באופן המשקף את חוויית הוויתור המעמדי. הקטגוריה הראשונה הבליטה תפיסת הורות ללא נפרדות, כך שלמרות נתינתם המשמעותית, ההורים בקבוצה זו אינם חווים אותה כוויתור על העצמי; הקטגוריה השנייה הדגישה כי הנתינה בעבר מחייבת אותם להתמקד באחריותם להווה ולעתידם שלהם; בקטגוריה השלישית חווים את הוויתור כמשמעותי ואף כואב, ואילו הקבוצה האחרונה חווה אותו כשולי יחסית, אך ההורים בה שותפים לתחושת אחריות כבדה כלפי ההווה והעתיד של ילדיהם. אתמקד להלן במשמעויות שהוענקו לוויתור המעמדי בכל קטגוריה.
ויתור ללא כאב: הורות ללא נפרדות
הורות ללא נפרדות משתקפת בתפיסת מחויבות ההורים לנתינה כמימוש שאיפותיהם ולא כוויתור. דומיננטיות הערכים המשפחתיים ממתנת את הספֵק לגבי גבולות הנתינה והעשייה למען העצמי לבין זו שלמען הילדים. אפתח כאן בתגובתה של אירנה, עולה מחבר העמים ועובדת בפס ייצור, לשאלתי אם היא חשה לעיתים שהיא מוותרת על רצונותיה וחלומותיה לטובת תמיכה כלכלית בילדיה הבוגרים. מדבריה עולה כי העצמי, שצרכיו כבר סופקו כביכול בעבר, משנִי בסדר העדיפויות בהשוואה לצורכי הבוגרת הצעירה:
אני לא חושבת שזה בעיה לוותר על עצמי בשביל הילדה. אם אני או הילדה צריכים משהו – בוודאי שהילדה. אני מה שרציתי כבר קיבלתי. קודם כול היא ואחר כך אני. אני כבר מסודרת בחיים.
לפעמים יש גם הוצאות של רופא. את חושבת פעמיים אם ללכת לרופא שיניים ודברים כאלה. או שאת חושבת שאת יכולה עוד קצת לסבול כי זה ממש סכומים גדולים. עכשיו [בת אמצעית] רוצה ללמוד ואני לא יודעת אם אני אוכל לעזור לה. אם היא תגור בבית אז כן, אני עוזרת לה. היא תגור בבית באשקלון ותיסע לתל אביב. יהיה לה יותר קל עם הכסף. זה קשה קצת. אני מרגישה שכל הזמן לא מספיק מה שאני נותנת […]
(אירנה, תומכת בבתה בת ה־21 במגורים, בכלכלת ובחשבון הטלפון; תומכת בבנה בן ה־30 בסיוע במימון חתונה, בהוצאות על תיקוני רכב ובחשבון טלפון).
אירנה מתארת בגאווה את הצבת הצרכים של בתה לפני אלו שלה, כששׂפה של מחסור מייצרת את משמעות העודף. הצבה כזו, המפגישה אותה עם המחסור הצפוי (הימנעות מביקור אצל רופא שיניים), אינה אלא הדרך הברורה לפעול על פיה, משל היה עודף: "אני כבר מסודרת בחיים". אילו יחסים יש לאירנה עם בתה? יחסים שבהם מתקיימת רציפות בין טובת בתה לבין טובתה שלה, ולפיכך אהבתה אינה תלויה בדבר והיא נרתמת לחלוטין למשימת סיפוק צרכיה של הבת. נראה כי עבודת היחסים של אירנה ממקמת אותה עצמה כמשנית לבתה, וכמי שפועלת באופן שאינו מפריד בין נתינה לבתה לבין נתינה לעצמה. תחושת הביטחון שמבטאת אירנה בנתינה לבתה מופיעה גם אצל יותם, משגיח כשרות, כחלק מתחושת גאווה על אי־הכניעה שלו לחברת הצריכה על פיתוייה, וכיוון שכך, סדר העדיפויות הזהותי מצדיק אצלו את היעדר תחושת הוויתור:
במחשבה ובחלום גדול הייתי מהר מאוד צריך לחשוב שכבר מעכשיו בטח בפנסיה אני ואשתי נטייל, נקרע את העולם או נעבור כל שבוע מילד לילד ונבקר את הילדים הנשואים. ואם נוכל לעזור להם כלכלית וזה יהיה ברמה אפשרית כלכלית, אז גם נעזור להם כלכלית ככל האפשר, בטח שכן. כל עוד הם תחתיי, והם גרים אצלי בבית, אז אני משלם עליהם. אני לא עושה את החישוב הזה אם הוא לוקח לי את החלומות או לא לוקח לי את החלומות. אני לא שם. מה לעשות, לגדל ילדים עולה כסף. ברור שאם הייתי יכול לקבל הכול בחינם הייתי רוצה, אבל לא. אני לא ואבא שלי לא מנכ"ל של חברה עולמית שמרוויח מיליונים. זה מה שיש ועם זה ננצח. אני לא עושה את השיקול הזה. צריך, משלמים (יותם, תומך בבתו בת ה־22 במגורים בבית, בשכר דירה לכשתעזוב, במימון טיפול רגשי ובביטוח רכב).
הנתינה לילדים הנגזרת מערכים פמיליסטיים היא חלק מובנה בתפקיד ההורה הראוי כפי שהוא נתפס על־ידי הורים בקטגוריה זו: הורה שצורכי ילדיו אינם נפרדים מצרכיו שלו. בהיעדר נפרדות, אין מקום לשיקולים שיבחנו את היתכנות הנתינה אל מול הגשמת הרצונות של ההורים, הגשמה המזוהה עם השיח הניאו־ליברלי המאדיר "בחירה". ביחס להשפעות ההדדיות בין רגשות, כסף ועבודת יחסים שהציעה בנדלג' (Bandelj, 2020), נראה כי הרגש העולה הוא גאווה. גאווה המאפשרת לדוברים לבסס תחושת איזון בין הנתינה לבין השלכותיה, לעומת משמעות אפשרית של אובדן. באופן כזה עבודת היחסים מחזקת את הרציפות בין ההורה לילדו.
"עכשיו תורי": אידיאלים של מימוש עצמי
ההורים בקטגוריה זו חשים שתמיכתם בעבר בילדיהם, בתקופת הילדות והנערות, “משחררת" אותם ממחויבויות נוספות בהקשר החומרי, וכי כעת הם פנויים להגשמת רצונותיהם. לפי זליצר (Zelizer, 2012), הקצאת משאבים לטיפוח ולמימוש העצמי בקבוצה זו מתאפשרת בעת שהילדים הופכים לבוגרים צעירים המצליחים "לעמוד על רגליהם". לטענתה, אז חשים ההורים שהם רשאים להסיר מעצמם את האחריות הכלכלית על ילדיהם, והשקעתם מתבטאת בעיקר בתמיכה למטרות נקודתיות שנתפסות כראויות מנקודת מבטם של ההורים. מתוך הממצאים עולה שכאשר הורים מהמעמד העובד הנמוך נרתמים למשימת מימושו של ה־ self שנותר במצב המתנה במשך שנים רבות, ומתחילים להעדיף את עצמם על פני ילדיהם, הם מדגישים את הביטחון שלהם ביחס לנתינתם בעבר, וזאת נוכח הציפייה הפמיליסטית מהורים לתמוך בילדיהם גם כשאלה הגיעו לבגרותם. כך, בתגובה לשאלת הוויתור על צרכיה ורצונותיה, מלי מספרת כיצד נתנה די והותר בעבר:
אני גם אומרת להם את זה, אני עובדת בשביל עצמי, אני קודם כול אעשה מה שאני רוצה ואחרי זה מה שיישאר אז בכיף אני אתן, אבל אני עכשיו, בדיוק עכשיו במצב שנתתי, נתתי, נתתי כל השנים, גידלתי, טיפלתי בכולם, עכשיו אני רוצה ליהנות אז אני נוסעת לפה, חוזרת, מתכננת לי את הטיול הבא, כבר לא מעניין אותי.
כן, די נתתי, אני חושבת שנתתי מספיק, לגדל אותם זה לא פשוט, זה הרבה כוחות והרבה כספים אבל בסדר, כרגע אני לא […] לא חושבת בדעה הזו שצריך לוותר על החלומות בשביל לתת להם, ממש לא (מלי, אם לילדים בני 12, 24, 24, 25).
חוויית המחסור, כלומר חוסר האפשרות לממן בו־זמנית את צורכי ההווה של הילדים ושל ההורה, מאפשרת לכסף להיות מסומן כעודף באמצעות ביצוע זהות הורית שהייתה מחויבת בעבר להתמקדות בגידול הראוי. גידול כזה מתברר בקבוצה זו כתקופת עבר שהייתה קשה ותובענית במונחים של כוחות וכספים. באמצעות ההשקעה הרבה והמחויבת בעבר, השלב החדש מוצדק והמעבר הושלם. סימון הכסף כעודף, עודף שאִפשר את הנתינה שהתקיימה אז, הוא המאפשר את הופעתו של השלב החדש: תחושת זכאות, שהופכת אף למחויבות להציב את העצמי במרכז וליהנות. המעבר בין תקופת הנתינה לתקופת ההתמסרות לעצמי מתנסח במונחים של אזילת הזמן והחובה לממש רצונות לצד ההשקעה ביחסים המשפחתיים, כפי שאפשר לראות בציטוט הבא של זהבה:
עכשיו אני רוצה לשים את עצמי באמצע. אני רוצה ליהנות. נכון, כל הזמן חושבים על הילדים, כל החיים שלי. אני אמשיך לחשוב עליהם אבל מותר לי לחשוב גם על עצמי.
אז אתמול דיברתי עם [בן־הזוג] ואמרתי לו 'הנה [בת אמצעית] התחתנה ואנחנו עושים שיפוץ. אני רוצה להחליף את הכיסאות וגם את המזנון. זה כבר לא מודרני, בוא נעיף אותו'
מגיל עשר אני עובדת, מגיל עשר. אני דואגת לפרנסה מגיל עשר. די, הגיע הזמן שאני ארפה קצת ואדאג לעצמי […] אני לא בן אדם רגיל שעבד כמה שעות וחזר הביתה לנוח. עבדתי בשלוש עבודות, קרעתי את עצמי. היה לי מרץ, הייתי צעירה, אבל עכשיו כבר לא (זהבה, אם לילדים בני 22, 27, 30).
בבחינת משולש ההשפעות הדדיות שהציעה בנדלג' (Bandelj, 2020) – כסף, רגשות ועבודת יחסים – עולה רגש הביטחון כמשקף תהליך הבא להדוף תביעות נורמטיביות על ההורות הראויה לטובת הדאגה לעצמי. רגש זה מלמד על המאמץ הכרוך בעבודת ההורות המתמקמת באמצעות קריטריונים אופוזיציוניים של ערך ומכובדות, ומשנה את משמעות הכסף לעודף כך שמתחייבת טובת התרומה ל"אני". החיבור בין פמיליזם לניאו־ליברליזם נראה כמתקיים על רצף של זמן; ההתמסרות ההורית בעבר היא אמצעי סימון החסר ("דואגת לפרנסה מגיל 10"), והיא גם המאפשרת את סימון העודף בהווה ("אנחנו עושים שיפוץ, מותר לי לחשוב גם על עצמי").
ויתורים כואבים: "באמת אני מבטלת את עצמי"
הפרספקטיבה המעמדית הממוקדת במעמד העובדים הנמוך מחדדת כאן את משמעותה של הנתינה החומרית ההורית כמחייבת ויתורים משמעותיים. ההורים מבינים כי בלעדיהם לא תוכל דאגתם לילדים לקבל ביטוי. נתינתם נחווית כמשמעותית ולעיתים כואבת (למשל: ויתור על רכב; מגורים בדירה קטנה וישנה; היעדר בילויים וחופשות), ומשקפת את האזרחות המושתתת על פמיליזם ניאו־ליברלי, כלומר התמזגות בין ערך הנתינה כדומיננטי בחברה פמיליסטית לבין תחושת החובה לייצב את הילדים מבחינה כלכלית ולתמוך בקידום עצמאותם, בהתאם לשיח הניאו־ליברלי. כיוון שמדובר במשפחות שבהן ישנה משכורת אחת קבועה ויציבה, בעוד המשכורת השנייה אינה יציבה ולרוב קרובה למינימום, הדאגה שלהן מתורגמת להקרבה ממשית. עבודת היחסים המתוארת כאן, המאופיינת באינטנסיביות הורית, מתבטאת באמצעות הצהרות חוזרות ונשנות כי הם יעשו הכול למען ילדיהם, תוך שהם מתייחסים בסלחנות כלפי המדינה על היעדר מדיניות תמיכה בדיור ובהשכלה עבור הצעירים. אפיון אחר של תבנית אזרחות זו היא ההתגייסות לטובת קידום הילדים תוך העמסת כל צורכיהם על התקציב המשפחתי ללא תביעות ותלונות. כך, יעלה, אם לארבעה ילדים שעובדת בשתי עבודות בזמן שבן־זוגה נמצא בחופשת מחלה, משתפת בקשיי הנתינה לילדיה, המשתקפים בוויתורים היומיומיים שהיא עושה עבורם, שמגיעים אף לכדי ביטול עצמיותה:
כל מה שצריך אני עוזרת. אני מוותרת על עצמי, באמת, אני מבטלת את עצמי, מוותרת על עצמי לטובת הילדים.
כשהם התחתנו, בזמנו, באמת, היה לי קושי. היה לי קושי, אני מדברת על הבת עכשיו […] היא עשתה עסקה של כלה […] היא לקחה אותי איתה לאיפור ותסרוקת […] היא ידעה שיש לי קושי. גם היה לי קושי עם החתונה של הבן שלי, אמרתי אני אעזור בסכום כלשהו בחתונה. היה לי דילמות, אם לעזור או לא. איך אני אתמודד, איך אני אשרוד. בסוף עזרתי […] אז אין, לא היה. עשיתי מאמץ ובקושי רב כדי לעזור.
רונה: […] הרגשת שזה משפיע עליך, המאמץ הזה?
יעלה: כן, לקחתי הלוואה. זה מנע ממני דברים אחרים. תשמעי, אני לא מבלה, לא הולכת לחוגים, שום דבר. אין לי אפשרות. באמת, אין לי אפשרות (יעלה, אם לארבעה, לקחה הלוואה, תומכת במימון חתונות ובכיסוי חשבונות).
תחושות של מחסור שיש לו השלכות קונקרטיות עלו לא רק אצל יעלה. הורים נוספים בקבוצה זו דיווחו על חוויות של בידוד חברתי וויתורים כואבים על מוצרים ושירותים שהיו זקוקים להם בעצמם. עם זאת, בזכות ההחלטה לוותר, מה שנחווה כחוסר בקרב ההורים אִפשר להם לתת לילדיהם ולחוות את הכסף כעודף.
הוויתור הכואב עולה גם מדבריו של גוטיק, שמשתף, בין היתר, בפשרות שעשה בכל הקשור לרכישת דירה טובה יותר ורכב משפחתי לטובת התמיכה בילדים:
רק ההורים מממנים את זה. בכל הנבחרות, רק ההורים מממנים נסיעות לחו"ל של ספורטאי. אם זה ספורט לא אולימפי אף אחד לא מממן, אף אחד לא מתעניין.
רונה: זה דרש מכם לוותר על דברים מסוימים עבור עצמכם? יש לך איזו שהיא דוגמה למשהו שרצית לעשות עבור עצמך, או עם גלינה?
גוטיק: כן. אני חובב מכוניות. אין לנו מכונית במשפחה. לאף אחד מאיתנו אין אוטו. רק אוטו מהעבודה שאני מקבל אישורים לנסוע ממקום למקום זה מה שיש לי. לא יכולנו להרשות לעצמנו כשהילדים היו קטנים לקנות אוטו. כמו שוויתרנו על להחזיק אוטו, ויתרנו על הרבה דברים. קנינו לפני 13 שנה דירה, השקענו בה. יכולנו לבחור דירה חדשה בבניין חדש עם יותר חדרים אבל בחרנו לפי התקציב שלנו מה שיכולנו לשלם עליו, שנוכל להחזיר משכנתה כל חודש […] כל פעם היינו צריכים לוותר על משהו. היו שנים שלא טסנו לחו"ל בכלל. גם הילד הקטן היה חולה עם סוכרת […] זו השקעה מאוד גדולה […] אנחנו במשיכת יתר כל הזמן. אפילו כשעובדים ביחד ומתפרנסים זה לא מספיק.
טיפול שיניים [של הילד] כן, יותר מ־20 אלף ש"ח, מיטה מתכוונת שמתאימה לספורטאים, קנינו להם אז שתי מיטות שזה גם היה יותר מ־20 אלף ש"ח […] לעזור, אין ספק. בודקים כל מיני דרכים איך אפשר להוזיל. אבל תמיד לעזור. אף פעם לא התנגדנו לזה.
(גוטיק, אב לשלושה, ויתר על רכב למשפחה, על דירה טובה יותר ועל נסיעות לחו"ל לטובת מימון הוצאות רפואיות לילדים, השקעה בחוגים ועוד).
הוויתור על בעלות על רכב נתפס ככואב בקרב המרואיינים. ייתכן משום שרכישת רכב אינה בגדר מותרות במשפחות מהמעמד העובד הנמוך כי אם חובה, שדרכה מתאפשר תפקוד יומיומי של התא המשפחתיChambers, 2012) ). בקרב קבוצת הורים בקטגוריה הנידונה עולה רגש הדאגה כמַתווה התנהלות זהירה לאורך שנים, באופן המנכיח את הפער בין הצרכים לאפשרות הכלכלית למימונם, וביטוי רגש זה מצביע על עבודת היחסים ועל סימון של הכסף כחסר. אך עבודת היחסים גם הופכת את משמעותו של הכסף: כאמור, בקרב ההורים בקטגוריה זו ניכר סימון הכסף כחסר, שיחד איתו מגיעה תחושת התסכול מהעבודה הקשה והמתמדת שאינה מספיקה אף פעם )"משיכת יתר כל הזמן"(. יחד עם זאת, עולה בהם גם המשמעות ההפוכה: סימון הכסף כעודף ("תמיד לעזור"), שמלמדת על חלחולם של הפיננסיאליזציה ושל הערכים הניאו־ליברליים לחיים המשפחתיים, כך שרציונליות פיננסית הופכת קריטריון מרכזי לאזרח הראוי (ממן ורוזנהק, 2009), והתנהלות נכונה נבחנת על־פי היכולת להסתדר לבד ולפרנס את המשפחה, והיכולת לממן את צורכי המשפחה ללא היקלעות לחובות.
ויתורים שוליים: "קצת פה ושם – מפחד להוציא את הכסף"
הפמיליזם כעיקרון דומיננטי בא לידי ביטוי גם כאשר נתינה הורית אינטנסיבית (למשל מגורים משותפים ממושכים עם ההורים וחסכונות עתידיים לטובת חתונה) מתקיימת לצד ויתור שולי: ההורים בקבוצה זו אינם חשים שהם מוותרים על עצמם. יש לציין כי ההורים המשתייכים לתבנית הרביעית עוסקים לרוב בתפקידים תובעניים (עבודה בפס ייצור, טיפול בילדים, אבטחה ומתן שירותים), ומתמסרים לעבודתם כדי להתקיים בכבוד וכדי להצליח לתמוך כלכלית בילדיהם. מניתוח הראיונות עלה כי הוצאות הצריכה של הילדים והשלמת משימות חייהם כבוגרים צעירים גוברות על מימוש הצרכים העצמיים בקרב הורים אלה. חרף מרכזיותו של ערך המשפחה המוביל את התנהלותם, ניתן ללמוד מדבריהם על הבלחות של חוויית הוויתור (הנחווה כשולי), ועל נוכחותם של ערכים המקודמים במסגרת האג'נדה הניאו־ליברלית כעיקרון חיוני להצלחת הילדים בחייהם. מכאן עולה השאלה כיצד מתארגן המתח בין הדומיננטיות של ערך המשפחתיות אצל הורים אלה לבין ביטוי צורכיהם ורצונותיהם הבסיסיים. נוני מתארת חוויה של עבודה שאינה נגמרת – זו שבשכר כמנהלת משפחתון וזו הכרוכה בטיפול בנכדיה ובילדיה המתגוררים עימה. היא משתפת בקושי הנובע מהיעדר הפרטיות שלה ושל בן־זוגה וברגעים של חוסר סבלנות למגורים של ילדיהם עימם. יחד עם זאת, נראה כי היא מכילה את ההתמסרות המתמדת, והוויתור היחיד שהיא מתארת מנוסח בנימה אגבית:
רונה: […] לפעמים הורים מרגישים שהם קצת מוותרים על עצמם או מתפשרים בשביל לעזור כלכלית לילדים. את מרגישה ככה?
נוני: כל הזמן. לפעמים אני ובעלי נכנסים לחדר ואומרים שאנחנו לא רוצים. אבל זה עובר לנו. אנחנו יושבים שעתיים, שלוש בחדר […], ואנחנו אומרים שאין לנו כוח ואנחנו רוצים את הפרטיות, אבל זה בסדר, אחרי זה קמים ואז שומעים את הצחקוק הראשון או את ה"בוקר טוב" […] וזה עושה לנו את המיליון דולר לאותו יום.
רונה: את יכולה אולי לחשוב על מקרה מהזמן האחרון […] שהיית צריכה להוציא איזו שהיא הוצאה אבל אמרת, 'לא נורא, אני אחכה ואוותר קצת כי חשוב לי יותר לתת את הכסף הזה לילדים או לנכדים […]?'
נוני (מחייכת): כן, כן. כשהתחיל כל המבצע הזה (מלחמת "חרבות ברזל") וראיתי שזה נהיה ארוך ואנחנו באמת צריכים קצת להצטמצם בהוצאות כי אני לא מקבלת כסף, המשפחתון שלי סגור עד היום. אז כן, לא הלכתי לקנות צבע לשיער (בנימה של 'זה לא סיפור גדול'). (נוני, אם לארבעה, תומכת באמצעות מגורים משותפים עם ילדיה ומשפחותיהם בביתה, ועוזרת בדלק, בקניות לילדים ולנכדים)
בעוד הכמיהה לפרטיות של בני־זוג מסמנת את הכסף כחסר, היחד המשפחתי מסומן כעודף: "מיליון דולר". הוויתור על הפרטיות עולה בקנה אחד עם ערכי המשפחתיות, שמתבטאים בהתמקדות בילדים ובהיותם מקור לכוח ולשמחה. סימון הכסף כעודף וכחוסר בו־זמנית, והמרכזיות שניתנת לעבודת היחסים מאפשרים התייחסות חיובית לוויתור המתמיד. במקום אחר בריאיון נוני מתארת ויתור על טיפוחה העצמי במונחים של חסר, ומייד מבליטה את סימון העודף: היא ממסגרת את הוויתור כעניין של מה בכך. ההתייחסות לוויתור כעניין שולי שאינו משפיע על חיי ההורים מתבטאת גם בוויתור על לימודים ועל חופשה לטובת סיוע לילדים, כפי שאפשר ללמוד מדבריו של רוסלן, בעל תואר בהוראת ספורט, שעלה לארץ ונאלץ לעבוד בתור פועל בפס ייצור בחברה תעשייתית גדולה. אחת משאיפותיו הגדולות היא ללמוד. כשנשאל על חוויית הוויתור שלו סיפר:
רוסלן: לא עד כדי כך, אבל מדי פעם כן.
רונה: יש לך דוגמה למשהו מהזמן האחרון?
רוסלן: בזמן האחרון המצב קצת יותר טוב אבל לפני זה […] עד שקנינו דירה באשקלון לא הייתי אף פעם בחופש. לא הייתי באף מקום. פעם ראשונה שהייתי בחופש היה ב־2001 או 2002, כשהתחלתי לעבוד ב[מפעל ביטחוני גדול] הציעו לי ולקחתי חופשה עם העבודה.
רונה: היום אתה מרגיש לפעמים שבא לך לעשות משהו ואתה לא כל כך עושה אותו כי אתה רוצה שלילדים שלך יהיה את הכסף?
רוסלן: עם הלימודים, למשל. יש לי קצת פה ושם אבל אני פוחד להוציא את הכסף כי אחר כך פתאום הבת הגדולה תחליט להתחתן, מה אני אעשה? אין לי כבר מאיפה לקחת (רוסלן, אב לשלושה, לקח הלוואה כדי לתמוך בחתונת הבן, בדלק, בביטוח ובאוכל)
המרואיינים בקטגוריה זו מסמנים את הכסף כחסר, כפי שניתן ללמוד מדבריו של רוסלן כשהוא מבהיר את הפחד שהוא חווה מפני הגשמת חלומו מחשש שיצטרך את הכסף כדי לסייע לבתו במימון חתונתה בעתיד. בה בעת נראה כי הכסף מסומן גם כעודף באמצעות התמקדות בהווה: "המצב קצת יותר טוב". הכסף המסומן כעודף בהווה הופך את הוויתור לחשש מהעתיד וממצב שלא יהיו בו העודף והיכולות הכלכליות שיאפשרו הוצאות חתונה. הפמיליזם הניאו־ליברלי נוכח מצד אחד בהמעטת ערך הצרכים והרצונות האישיים, ומן הצד האחר בפחד מהיעדר היכולת לתמוך בילדים בעתיד ולעזור להם "להסתדר" בחיים. הקדשת העצמי למען הילדים מחייבת את ההורים לוויתורים על העצמי שאינם בבחינת מותרות, אם כי צרכים ורצונות העשויים להבטיח להם עתיד כלכלי איכותי יותר ותחושת ביסוס ערך. רגש התסכול נוכח האילוץ הקיומי לוותר מחייב עבודת הורות המצמצמת את היקף הוויתור. רגש זה עלול לאיים על תחושת האיזון המתקיימת ביחסי הנתינה ההורית, אך צמצום הוויתור מאפשר לשקם את תחושת האיזון בנתינה.
דיון
היעדר היכולת לתמוך כלכלית בילדים עלול לפגוע בכבודם של הורים ואף לגרום להם לחוות את עצמם כבלתי־ראויים חברתית. בהתאם למונח "פוליטיקה של מכובדות" (Politics of respectability) שטבעה בוורלי סקגס (Skeggs, 1997), הורים במעמד העובדים הנמוך חותרים לקבלת הכרה חברתית בהתאם לנורמות ולערכים של מעמד הביניים כדי לבסס את מכובדותם אל מול תחושת אי־הביטחון שמייצרים המתח הכלכלי והספֵק הפנימי. ניתוחי חשף כיצד עבודת היחסים, והרגשות שהיא מעלה, לוקחים חלק בהשתנות משמעויות הכסף ובסימונו בהקשר של תמיכה הורית. באמצעות סימון הכסף (Zelizer, 2000) ניתן להסביר את ההבדלים בין ארבע הקבוצות שזיהיתי, וסימון הכסף כחסר מלווה בסימונו כעודף. ממצאיי מצביעים על מגוון תפיסות: החל מהורים התומכים מתוך עמדה של הורות ללא נפרדות וללא תחושת ויתור כואבת, דרך אלו החשים שכעת תורם לממש את עצמם ("עכשיו תורי"), ועד להורים המוותרים במידה רבה על צורכיהם לטובת ילדיהם או מציגים ויתורים אלה כשוליים יחסית. הורים מהמעמד העובד הנמוך דיברו על סימון כסף כחסר וכעודף בעת ובעונה אחת כדרך להתמודד עם הוויתור על צורכיהם ורצונותיהם לטובת תמיכה חומרית בילדיהם הבוגרים. זאת באופן ייחודי לכל אחת מהקטגוריות בטיפולוגיה של ארבע התבניות ביחס לוויתור: ב"הורות ללא נפרדות" העודף מסומן באמצעות הבלטת הנתינה לילדים כנתינה לעצמי; כשהורים מבליטים אידיאלים של מימוש עצמי, העודף מסומן באמצעות ההשתחררות מתקופת העבר והנתינה; עבור מי שחווים ויתורים כואבים, העודף מסומן באמצעות מהלכים פיננסיים המאפשרים פעולות המציגות עודף; ומי שמבליטים את תפיסת הוויתורים כשוליים, מסמנים עודף באמצעות הבלטת האושר שנובע מעבודת היחסים בהווה ודחיית החששות לעתיד.
במוקד מחקרי ניצב אפוא המתח העולה בין שתי המשמעויות של כסף: משמעותו בהקשר פמיליסטי כ"עודף", ולפיכך מאפשר את הענקתו כחלק מתמיכה בילדים הבוגרים; ומשמעות של הכסף כ"חסר" בהקשרה של הפיננסיאליזציה (Maman & Rosenhak, 2020), המתבטאת בתביעה הניאו־ליברלית מההורים לעצמאות ולאחריות על עצמם בגיל הפנסיה. מתח זה מתבטא באופן שונה בכל אחת מהתבניות שזיהיתי. להעמקת הבנתי בדינמיקה זו יישמתי את הגישה של בנדלג' (Bandelj, 2020), המדגישה את הקשרים בין עבודת יחסים (relational work), רגשות (emotions) ומשמעויות של כסף. התמקדותי במיקום מעמדי ספציפי אפשרה לי להרחיב את טיעונה, כך שעבודת היחסים התבררה כמאפשרת משמעויות הופכיות של סימון כסף.
עבודתי מוסיפה נדבך נוסף לפרספקטיבה של בנדלג' על עבודת יחסים באמצעות ההבדלים בין ארבע תבניות ההורות. בהקשרו של המתח המתמיד בין צורכי ההורים לצורכי הילדים, עבודת היחסים הכרחית לחיזוק יכולתם של הורים לנווט בין תביעות חברתיות סותרות. בהקשר זה ברצוני להציע כי התופעה של ויתור מעמדי, שעלתה מניתוח עבודת היחסים, התבררה כמגלמת את היחסים בין ניאו־ליברליזם לפמיליזם במובן של יצירת שינוי משמעות. הפמיליזם, התובע מהורים נתינה לילדים, אינו זוכה להכרה מדינתית (Regev־Masalem, 2013), כך שהפמיליזם הניאו־ליברלי משמעותו שעל ההורים להתמודד בעצמם עם הפרטת אחריותם על עצמם ועל השתלבות ילדיהם בחברה כיחידים עצמאים שרכשו השכלה גבוהה ושמצליחים לבסס לעצמם פתרונות דיור. במקביל, עבודתי תורמת למושג “אזרחות שוק" (market citizenship) פרספקטיבה הצטלבותית, קרי בחינת הפמיליזם הניאו־ליברלי מתוך מיקום מעמדי ייחודי: המעמד העובד הנמוך. משמעותה של אזרחות שוק מתרחבת בתהליך שבו היחיד נדרש להפעיל את עצמו, למצות את כישוריו ולהשיג עצמאות כלכלית בקרב מעמד נמוך (הלמן, 2013) ואף בקרב נשים בעוני (Athamneh & Benjamin, 2021), וזאת כדי לעמוד בקריטריון ערך שלפיו אזרחים נמדדים לא רק במידת הצלחתם כמפרנסים, אלא גם על־פי מידת הצלחת ילדיהם בתנאים של מיעוט תמיכה מדינתית ועולם עבודה המנתב רבים למשרות בשכר נמוך.
לסיכום, תרומתו העיקרית של מחקר זה היא בהרחבת הבנתנו לגבי הפמיליזם הניאו־ליברלי. הוא מדגיש את חשיבות ההקשר הכלכלי־פוליטי בעיצוב יחסים משפחתיים, מצביע על האופן שבו תהליכי פיננסיאליזציה ומאפיינים של חברת הצריכה בישראל מעצבים את הוויתור המעמדי, ומראה כיצד הורים מתמודדים עם דרישות חברתיות מנוגדות. המגבלה העיקרית של מחקר זה היא היעדר ממד של מחקר אורך שיאפשר לבחון את האפשרות של תזוזה בין המיקומים המובחנים שעליהם הצביעה הטיפולוגיה. יש מקום למחקרי המשך שיבחנו שאלה זו בהתאם לגילי הילדים ולמצבם המשפחתי והכלכלי. קיומו של הֶקשר ייחודי של מפגש בין פמיליזם לניאו ליברליזם בישראל אִפשר לי להתחקות אחר תופעת התמיכה של הורים מהמעמד העובד הנמוך בילדיהם הבוגרים ולעמוד על משמעויותיה המגוונות. ממצאיי אפשרו לי לתרום לדיון על השתנות משמעויותיו של כסף כשמוסדות ויחסים פועלים נוכח מדיניות חברתית המושתתת על עקרונות הניאו־ליברליזם, וכאשר הפמיליזם תורם נקודת מוצא רגשית־זהותית המכפיפה את מעמד העובדים הנמוך לעקרונותיו.
* אני מודה מעומק ליבי למנחה הנפלאה שלי, פרופ' אורלי בנימין, על הנחיה מסורה ומקצועית לאין שיעור, ועל תמיכתה המתמדת שמאירה את דרכי. לעורכות הגיליון המיוחד, ד"ר דלית שמחאי ופרופ' עמליה סער, ולקוראים האנונימים, לקהילת הדוקטורנטיות ולפרופ' אורי שוורץ – על הערות בונות ומחכימות.
רשימת המקורות
אופיר, אריאן (2012). מי נותן מה: כיצד הורים ישראלים עוזרים לילדיהם הבוגרים. חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך". אוניברסיטת חיפה.
אלמוג, עוז ותמר אלמוג (2016). דור ה־Y כאילו אין מחר. מודן. מושב בן־שמן.
הלמן, שרה (2013). כיצד קופאיות, מנקות ומטפלות סיעוד הפכו ליזמוֹת: סדנאות מרווחה לעבודה וכינון העצמי הניאו־ליברלי. בתוך: מקופאיות ליזמיות? נשים בעסקים קטנים בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2018). הסדרי מגורים של צעירים בני 18-34 בישראל, 2018.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2020). לקט נתונים מתוך הסקר החברתי 2019. משפחה בישראל: איזון בין עבודה, משפחה, קשרים ועזרה הדדית.
טל, צור (2018). דן חסכן: דור ה־Y, תרבות החיסכון אל מול הנהנתנות. חיבור לשם קבלת תואר "מוסמך", אוניברסיטת בר־אילן.
כלימור־ממן, שירה (2020). הורות "זורמת" ו"מתקתקת" ואידיאל ההגשמה העצמית: תרבות ההורות של המעמד הבינוני בישראל בראי השיח הטיפולי והשיח הניאו־ליברלי. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור". אוניברסיטת בר־אילן.
ממן, דני וזאב רוזנהק (2009). בנק ישראל: כלכלה פוליטית בעידן ניאו־ליברלי. תל אביב: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד.
ממן, דני וזאב ורוזנהק, (2019). הומו פיננסיוס: עלייתו והתמסדותו של המודל הפיננסי בישראל. תיאוריה וביקורת 51, 23–49.
מרכז המחקר והמידע (2017). השוואת מדדים כלכליים־חברתיים בישראל ובמדינות ה־OECD.
פוגל־ביז'אוי, סילביה (2020). האישי, הלאומי, הגלובלי – מבט עכשווי על משפחות בישראל. מאזני משפט יג.
Arnett J Jeffrey (2000). Emerging adulthood: A theory of development from the late teens through the twenties. American psychologist 55, 469–480.
Aron, Arthur (1999). Relationship enhancement and close relationships. In J. Adamopoulos & Y. Kashima (eds.), Social psychology and cultural context. Sage, 147–162.
Askham, Janet (1984). Identity and stability in marriage. Cambridge University Press.
Athamneh, Sinyal & Orly Benjamin (2021). Mothers’ responsibility as transmitters of gendered moral rationalities: Working־class Palestinian mothers living in Israel. British Journal of Sociology of Education 42(4), 571–587.
Bandelj, Nina (2012). Relational work and economic sociology. Politics & Society 40(2), 175–201.
Bandelj, Nina (2015). Thinking about social relations in economy as relational work. Re־imagining Economic Sociology 227.
Bandelj, Nina (2020). Relational work in the economy. Annual Review of Sociology 46, 251–272.
Beitin, Ben K. (2008). Qualitative research in marriage and family therapy: Who is in the interview? Contemporary Family Therapy 30, 48–58.
Berkovitch, Nitza & Shlomit Manor (2023). Between familism and neoliberalism: The case of Jewish Israeli grandmothers. Feminist Theory 24(4), 597–617.
Chambers, Deborah (2012). A sociology of family life. Polity.
Charmaz, Kathy (2006). Constructing grounded theory: A practical guide through qualitative analysis. Sage.
Charmaz, Kathy & Robert Thornberg, R. (2021). The pursuit of quality in grounded theory. Qualitative Research in Psychology 18(3), 305–327.
Drake, Deirdre, Justine Dandy, Jennifer M. I. Loh, & David Preece (2018). Should parents financially support their adult children? Normative views in Australia. Journal of Family and Economic Issues 39, 348–359.
Edin, Kathryn & Timothy J. Nelson (2013). Doing the best I can: Fatherhood in the inner city. University of California Press.
Fingerman, Karen L., Yen־Pi Cheng, Lauren Tighe, Kira S. Birditt, & Steven Zarit (2012). Relationships between young adults and their parents. In Early adulthood in a family context. Springer, New York, NY, 59–85.
Gazso, Amber & Susan A. McDaniel (2010). The risks of being a lone mother on income support in Canada and the USA. International journal of sociology and social policy 30(7־8), 368–386.
Giorgi, Amedeo (2009) Descriptive phenomenological method in psychology: A modified Husserlian approach. Duquesne University Press.
Howard, Cosmo (2007). Introducing individualization. In Contested individualization. Palgrave Macmillan, New York, 1–23.
Kochuyt, Thierry (2004). Giving away one’s poverty. On the consumption of scarce resources within the family. The Sociological Review 52(2), 139–161.
Maman, Daniel & Zeev Rosenhek (2020) Facing future uncertainties and risks through personal finance: Conventions in financial education. Journal of Cultural Economy 13(3), 303–317.
Monnickendam, M., Ch. Katz, & M. S. Monnickendam (2010). Social workers serving poor clients: Perceptions of poverty and service policy. British Journal of Social Work 40(3), 911–927.
Nelson, Margaret K. (2010). Parenting out of control: Anxious parents in uncertain times. New York University Press. OECD (2022). Labor Market in Israel.
Regev־Masalem, Shiri (2013). Claiming citizenship: The political dimension of welfare fraud. Law & Social Inquiry 38(4), 993–1018.
Savage, Mike, Fiona Devine, Niall Cunningham, Mark Taylor, Yaojun Li, Johs Hjellbrekke, Brigitte Le Roux, Sam Friedman, & Andrew Miles (2013). A new model of social class? Findings from the BBC’s Great British class survey experiment. Sociology 47(2), 219–250.
Shamgar־Handelman, Lea (1996). Family sociology in a small academic community: Family research and theory in Israel. Marriage & Family Review 23(1־2), 377–416.
Shamir, Ronen (2008). The age of responsibilization: On market־embedded morality. Economy and Society 37(1), 1–19.
Silva, Jennifer M. (2013). Coming up short: Working־class adulthood in an age of uncertainty. Oxford University Press.
Skeggs, Beverley (2013). Class, self, culture. Routledge.
Webley, Paul & Ellen K. Nyhus (2013). Economic socialization, saving and assets in European young adults. Economics of Education Review 33, 19–30.
Zelizer, Viviana A. (1994). The creation of domestic currencies. The American Economic Review 84(2), 138–142.
Zelizer, Viviana A. (2000). The purchase of intimacy. Law & Social Inquiry 25(3), 817–848.
Zelizer, Viviana A. (2012). How I became a relational economic sociologist and what does that mean? Politics & Society 40(2), 145–174.