דבר המערכת, גיליון 8

דבר העורכות

גיליון זה (השמיני במספר) של קריאות ישראליות מוקדש לנושא משפחות בישראל. העורכות האורחות, דלית שמחאי ועמליה סער, העמידו במרכז הדיון את המושג "משפחתיזם", ובאמצעותו הזמינו את הכותבות והכותבים "לשלב את המבט האמפירי, המוסדי והסימבולי באופן שיאפשר דיון אנליטי שיש בו הרהור רחב יותר על מקומה של המשפחה בחברה בישראל".

ישראל היא "חברה משפחתית" במידה החורגת מאוד מהמקובל ברוב הדמוקרטיות המערביות, ולכן מתבקש היה לייחד לנושא גיליון של כתב העת שלנו. אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת מקרינים ישירות על מקומה המרכזי וחסר התחליף של המשפחה בחברה הישראלית. המתח שהלך וגבר בין המדינה למשפחות בנושאים שונים, כמו למשל הכיתוב על מצבות חללים, התאבדויות במהלך השירות הצבאי ועוד, הגיע לשיאו סביב תחושת ההפקרה שחוות משפחות העוטף; המחיר הכבד ששילמו ועודן משלמות המשפחות השכולות, שבמקרים רבים רואים באובדנן הצבאי או האזרחי קורבן שווא של מדינה לא מתפקדת או אפילו אדישה; הנטל הכבד מנשוא של משפחות חיילי המילואים; התפקוד הבעייתי של הרשויות מול משפחות המפונים; ומעל הכול – מאבקן של משפחות החטופים להחזרתם, נושא שלמרבה הצער הפך לטעון פוליטית.

הגם שהמאמרים בגיליון הנוכחי מבוססים על מחקרים שנערכו קודם לשבעה באוקטובר, חלק לא מבוטל מהם מציע המשׂגות תיאורטיות שניתן ליישמן בחקר הסוגיות שהתקופה הנוכחית מזמנת. כך למשל המאמר "פעולה הורית כמעשה אזרחי: הצעה לכיוון חדש בחקר המשפחתיזם בישראל" (לורן ארדריך, עינת גלבוע־אופנהיים, ליאה טרגין־זלר ותניא ציון־וולדקס), מציג נקודת מבט מקורית וחדשה לבחינת יחסי הגומלין בין המשפחה למדינה בתקופת חירום זו. דוגמה נוספת היא המאמר "מרחב משפחתי ומשפחתיות טרנס־מרחבית" (דפנה הקר), המְּפתח נקודת מבט מעניינת לבחינת "משפחות גלובליות". אומנם המאמר נכתב בהקשר של תקופת הקורונה והַסגרים שמנעו מבני משפחה לפגוש אלו את אלו, אך באמצעותו ניתן ללמוד גם על הדינמיקה במשפחות שבהן חלק מבני המשפחה עוברים לחיות בחו"ל בעקבות המצב הפוליטי והביטחוני. ומכיוון אחר – המאמר "מה ניתן ללמוד על המשפחתיות בקרב יהודים וערבים בישראל מתוך גישת הרשתות האגוצנטריות? בחינת מעורבות המשפחה ברשתות תמיכה בחיי היום־יום" (שירה עופר), מציע המשׂגה מועילה לבחינת האופן שבו משפחות מקבוצות אוכלוסייה שונות מתמודדות עם מצבי הלחץ השונים בתקופה הנוכחית.

קריאות הכיוון "לא מדברים פוליטיקה: הטראומה הקולקטיבית המזרחית ומלכוד הזדהויות בין־דורי" (שרון שטרית), "לא טוב היות: משפחתיזם ופרדוקס הזִּקנה הבודדה" (שבט אילת), "על קהילות משפחתיות בהצגה 'קשרי משפחה', קבוצת תיאטרון רות קנר" (עדי חבין), ו"המשפחה של איקו שמחאי" (דלית שמחאי) – עוסקות כולן בנושאים הקשורים לתֶמַת המשפחתיזם, ומרחיבות את נקודות המבט מעֵבר למאמרי הגיליון. קריאת הכיוון "דבקות באבדות כדבק חברתי בישראל", שכתבו ניר גזית וניצן רותם, מתייחסת גם היא לאירועי העת הזו.

לא זו אף זו, במדור שיחה משוחח הפעם עורך המדור, גיא בן פורת, עם אילת הראל על עבודתה המחקרית, ובעיקר על הדו"ח החשוב והקשה לקריאה "תיעוד חיילות בחמ"לים קדמיים בגזרת עזה בעקבות אירועי 7 באוקטובר 2023", שכתבה יחד עם סביונה רוטלוי ושיר דפנה־תקוע.

מדור סקירת הספרים כולל הפעם שש סקירות בנושאים שונים: אבנר בן עמוס על חוף טנטורה: חורבנו של כפר פלסטיני, 1948, מאת אלון קונפינו; סלביה פוגל־ביזאוי על אשה עבריה, בל יאבד חלקך – נשים בימין הציוני חילוני בין יישוב למדינה, מאת אופירה גראוויס קובלסקי; אריה קצ'וביץ על הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל, מאת אדם רז; שרה גורי־רוזנבליט על מדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל, 2000-2023: פוליטיזציה, מדע וחברה, מאת עמי וולנסקי; אורן דוד קלמן על עיר בלי זיכרון: בין דומיננטיות להגמוניה תרבותית ביחסי שדרות-שער הנגב, מאת מוטי גיגי; ורונית עיר־שי על מבעד לסורגים שקופים – נשים חרדיות לומדות גמרא, מאת אסתי רידר אינדורסקי.

ולבסוף, מדור התערוכות מוקדש לתערוכה הקבוצתית "עדות מאוזנת – דיוקן האישה השוכבת כקריאת תיגר", המציגה עבודות של תשע אומניות מהחברה הערבית בישראל, הפועלות מתוך שוליות כפולה – מיעוט מגדרי בחברה פטריארכלית ומיעוט לאומי במדינה יהודית. ביצירותיהן הן מייצגות את עצמן במנח שכיבה – שבמסורת האומנות המערבית מזוהה עם נשיות פסיבית – ובכך מערערות על יחסי הכוח בין האומן לצופה, ומבקשות להשיב לעצמן שליטה ונוכחות. עורכת המדור, תמר אלאור, משוחחת עם אוצרת התערוכה, סיגל כספי, ועם נירוואנה דבאח, אחת האומניות המשתתפות, על הגוף, על גבולות, ועל המבט הביקורתי.

העורכות,
תמר הרמן, עדנה לומסקי־פדר

דבר העורכות־האורחות

מבטים על משפחה: כעבודת טלאים של פשרות, אהבה ואלימות

אחת התופעות שהעסיקו את האנתרופולוגיה הקלאסית בהקשר של שאֵרוּת הוא "יחסי התבדחות". המוסד, שתועד בחברות ילידיות שונות בעולם, מתבטא בדפוס תקשורת שנע הלוך ושוב בין התבדחות אינטימית, התגרות, עלבונות, ואפילו בריונות כלפי קרוב משפחה – למשל הדוד מצד האם – שהתקשורת הרשמית והנורמטיבית איתו אמורה להיות של כבוד והכנעה. במהלך השנים הוצעו מספר פרשנויות לתופעה,¹ והתגבשה ההבנה שמדובר בהתנהגות טקסית שמהדהדת מרכיב מִבני של תופעת השאֵרות, והוא מתח קבוע בין קרבה ותחרות, אהבה ועוינות, ובין הפרט השואף לחופש לקבוצה שממשטרת אותו ונותנת לו זהות. בחרנו לפתוח את הגיליון המיוחד על משפחתיזם בישראל דווקא עם אזכור תופעה כל כך רחוקה ולכאורה זניחה כדי להנכיח, כבר בהקדמה, את החשיבות שאנו מייחסות להֲזָרה שמאפשר המבט האתנוגרפי ההשוואתי, וספציפית למרכיב האמביוולנטי שטמון במשפחות באשר הן, גם כאשר הדימוי העצמי הקולקטיבי שלהן אידילי וחד־ממדי. כפי שניתן ללמוד מכל מאמרי הגיליון הנוכחי ומכל קריאות הכיוון, למרכיב מבני זה יש ביטוי גם במשפחות בישראל בת־זמננו, ולא במקרה. מקור ההשראה התיאורטי השני שהנחה אותנו בעריכת הגיליון המיוחד לקוח מהתיאוריה הפמיניסטית, והוא שמשפחה ומשפחתיות מעוגנות תמיד במבני כוח מצטלבים: מגדר, אתניות, לאומיות, אזרחות, דת ומעמד, וכי המשפחה הפרטית והקונקרטית מתכּוֹננת בתוך ואל מול ישויות ערטילאיות משהו, דוגמת המדינה והכלכלה הפוליטית. במילים אחרות, האינטימי הוא פוליטי באותה מידה שהאישי הוא קולקטיבי, הקרוב והבטוח מכיל בתוכו כבר מרגע כינונו גרעין של אלימות ונטישה, והומור הוא עסק רציני.

בחרנו את המושג "משפחתיזם" כנקודת מוצא, וכהזמנה לכותבות ולכותבים לשלב את המבט האמפירי, המוסדי והסימבולי באופן שיאפשר דיון אנליטי שיש בו הרהור רחב יותר על מקומה של המשפחה בחברה בישראל. לשמחתנו, אוסף המאמרים העשיר והמקורי שהתקבץ אכן נותן תמונה דקת הבחנה, מורכבת ומעודכנת על משפחות בישראל, ומעבר לכך, הוא מציע תובנות על משפחתיות כתסריט מפתח תרבותי. המאמרים וקריאות הכיוון שלפניכן מציגים סוגיות שונות הקשורות במשפחות ובקשרי משפחה – פריון, הורות, אחאות (siblingship), יחסים בין־דוריים במשפחות – באופנים שֶׁזוֹרים אור על סוגיות כלליות כגון כסף, גבולות, רגשות, בדידות, התמסרות, חברות, אזרחות ומדינה.

ברוח גישת הניתוח ההצטלבותי, המאמרים באסופה מתמקדים בקבוצות על רצף של מיקומים בין הגמוניה לשוליות חברתית ופוליטית – יוצאות אתיופיה, פלסטינים, יהודים מהמעמד העובד הנמוך, מזרחים, קיבוצניקים, פליטות שואה מתל אביב, חרדיות ועוד, כמו גם מיקומים שונים בתוך משפחות: הורים לילדים בשלבי חיים שונים או הורים לילדים פגיעים במיוחד, אנשים בוגרים מול הוריהם, אחאים, זקנים. כמעט בכולם ניתן לראות את עקבות המדינה והכלכלה הפוליטית – בין שברמת המנגנון (המשטרה שתוקפת או נוטשת, משרד הפנים ומשטרת ההגירה שפותחים וסוגרים את השערים, משרד הבריאות שמפקח על הילודה, וכד'), ובין שבסל המשאבים המשפחתי הכולל, שמתכווץ בעקבות התמעטות המשאבים הציבוריים. בה בעת חושפים המאמרים את האופן שבו תהליכים היסטוריים של כוח עוברים סובלימציה ונשזרים לתוך יחסים יומיומיים שלכאורה כלל אינם קשורים אליהם – החלטות של הורים לשלוח את הילדים לחוג אנגלית; ויכוחים טעונים שפורצים במהלך סעודות משפחתיות כאילו בלי הקשר; הדילמות של הורים שרוצים שילדיהם יחוו משחק חופשי בשכונה אך מבינים שהיא הפכה מסוכנת מדי. מנגד, המאמרים גם חושפים את "עבודת המשפחה" – את האופנים המגוונים שבהם אנשים – גברים ונשים – "עושים" משפחות ברמה יומיומית: למי פונים לעזרה כספית ועל מי נשענים חברתית? עם מי מבלים? למי מתקשרים בשעת מצוקה? וכיצד משפיעים המהלכים הללו על צורת הרשתות המשפחתיות? או איך, בפרפראזה על מאמרן הנהדר של יעל סגלוביץ ואורטל סלובודין, היחסים בין אחים לאחיות מאפשרים לנו לדמיין מחדש את המשפחה הישראלית על כאביה, קשריה הפנימיים, משא העבר המוטל על כתפיה ואפשרויות השינוי הגלומות בה.

למרות המרכזיות האנליטית של המדינה, המאמרים באסופה אינם מאמצים לאומיות מתודולוגית המקבלת כמובן מאליו את החיבור בין ההיגיון האקדמי להיגיון הלאומי-מדינתי, אלא בוחנים את המדינה כציר אחד בתוך מערך מורכב יותר של מנגנוני כוח המשפיעים על משפחה ועל משפחתיזם. לדוגמה, מאמרה של דפנה הקר, "מרחב משפחתי ומשפחתיות טרנס־מרחבית", מאמץ מתודולוגיה קוסמופוליטית מובהקת (בק, 2011). הקר בוחנת מה קרה בזמן הקורונה למשפחות "גבולבליות" (globordered) שחבריהן חיים במקומות שונים בעולם ושגרת המשפחתיות שלהן כוללת חציית גבולות מדינתיים מתמדת, כאשר תקנות החירום העולמיות דחקו אנשים ברחבי הגלובוס אל הגיונות מדינתיים מצמצמים. המאמר מתמקד בארבעה מאבקים ציבוריים של בני משפחה ישראלים שנפגעו מתקנות הקורונה: הורים מיועדים שרצו להגיע לילדם שנולד לפונדקאית בחו"ל ולהביאו לישראל; בני־זוג טרנס־לאומיים שאחד מהם ישראלי, שרצו להיפגש; ישראלים החיים בחו"ל שרצו לבקר את המשפחה בארץ עם ילדיהם הלא־ישראלים; וישראלים שדרשו לאפשר כניסה ארצה של מהגרות עבודה לטיפול בהוריהם הסיעודיים. הקר מראה כיצד פעלו התקנות המדינתיות בזמן חירום לשמר ולנרמל אידיאולוגיה לאומית (שנלוותה לה גם נקמנות) שבאה חשבון עם אזרחי ישראל שמכוננים משפחתיות גלובלית. דרך התמקדות בפער בין ריבוי דפוסי המשפחה הקיימים במציאות להגדרה הפורמלית של מוסד חברתי זה עושה הקר פרובלמטיזציה של הקשר בין משפחה למרחב, ושל גבולות יחסי האהבה, הטיפול והדאגה בעידן שבו תנועה גלובלית וגבולות שנסגרים מאתגרים אלה את אלה ללא הרף.

מאמרה של חדווה אייל, "לא נמצאה עדות: בחינה רטרוספקטיבית של פרשת מתן אמצעי למניעת היריון דפו־פרוורה לנשים אתיופיות בישראל", בוחן את כוחה של המדינה מהשוליים שבתוכה, דרך התמקדות במשפחות של נשים יוצאות אתיופיה, הנתפסות כבעלות עודפות שהמדינה שואפת לצמצם. באמצעות ניתוח פמיניסטי הצטלבותי המתמקד בזיקה בין הממסד המדינתי והרפואי, עוקבת אייל אחר אירוע מביש בתולדות המדינה, שבמסגרתו ניתנו לנשים אתיופיות שהמתינו להגירה לישראל זריקות דפו־פרוורה למניעת היריון. אמצעי מניעה זה, שנשים המשיכו לקבל גם אחרי שהגיעו לישראל, שנוי במחלוקת בקרב גורמי רפואה בעולם, הממליצים להשתמש בו באופן מוגבל וכמוצא אחרון. הדיון של אייל, המתמקד בפוליטיקה של (מניעת) הפריון ושליטת המדינה בגופן של נשים מוגזעות, ממקם את המקרה בתוך היסטוריה של אירועים קודמים שבהם הפעילה המדינה אלימות רבייתית כלפי אוכלוסיות מסומנות, בעיקר מזרחיות. המאמר מהדהד שני קולות: קולו של הממסד המדינתי, שמשקף מידע חלקי, רשלנות ובורות מכוונת, המתאפשרים בשל הָעֶמדה הפטרונית והגזענית כלפי הנשים מאתיופיה, ומולו קולן הצלול של הנשים עצמן, שלמרות התוקפנות הממסדית מצליחות להחזיר לעצמן את השליטה על גופן. בצד תרומתו לדיון על עבודת המשפחה, המאמר מצטרף לדיון הביקורתי על הדימוי של ישראל כמדינה פרו־נטליסטית, ומזכיר שגם בתוך ההיגיון הלאומי-יהודי נעשית הבחנה מרבדת.

שלושת המאמרים הבאים באסופה מתייחסים לעבודת ההורות, ונוכחותה של הכלכלה הפוליטית עולה בניתוח דרך המשבריות הנלווית לפרויקט הניאו־ליברלי תחת הקפיטליזם הצרכני. מאמרו של שיאהב אדריס, "משפחתיות פלסטינית עכשווית, בין משבר רב־ממדי לפדגוגיה רגשית", עוסק בדילמות של הורים פלסטינים מהמעמד הבינוני בישראל, שמנסים להיות הורים באופן שונה מזה שבו חוו כילדים את הוריהם – הורים מודרניים, לשיטתם – תוך שהם מתמודדים עם חיים שהולכים ונעשים יותר אינטנסיביים: מצד אחד, שפע צרכני, שאיפות למוביליות מעמדית שנראית פתאום אפשרית, חלוקת עבודה מגדרית מעט יותר שוויונית, ודגש רב מאוד על העשרה פדגוגית ועל עבודת רגשות במסגרת ההורות. מנגד, החיים מחוץ לבית מתקיימים בצל פשיעה חסרת תקדים שהמדינה נמנעת מלטפל בה, או אולי תורמת לה ישירות, ובמקביל, הורים צעירים מתמודדים עם חובות ועם עומס עבודה עצום בעקבות היקפי צריכה שהם מרגישים שיצאו משליטתם. כמו כן, הם נוטים יותר ויותר לאינדיבידואליזם, ובו בזמן מתגעגעים למשפחה "של פעם", שסיפקה תמיכה ופרופורציות. השילוב הדחוס של ערכים מתנגשים ושל שאפתנות המעורבת בחרדה מייצר מה שאדריס מכנה "פאניקה מוסרית" בנוגע לתפקיד ההורי, וספֵק עצמי במסוגלותם למלאו. כאן נכנסים מומחים להורות, המציעים סדנאות והדרכות בשלל ערוצים. מומחים אלה משווקים שיח של פדגוגיה רגשית שמתבסס על תמהיל של פסיכולוגיה אקדמית, פסיכולוגיה חיובית פופולרית ומוסר אסלאמי. כדי להתמודד עם תחושת אובדן השליטה בחייהם ובחיי ילדיהם, כך הם גורסים, שומה על ההורים לחזק את מוקד השליטה הפנימי שלהם דרך מודעות עצמית והכלה רגשית. אדריס מכנה את התהליך "פרדוקס הסובייקטיביות": הסיפוק שההורים שואבים מההשקעה בהיבטים רגשיים, אישיים ומשפחתיים מסיט את תשומת ליבם מהתנאים המבניים שמעצבים את חייהם, קרי מהדיכוי הפוליטי ומן ההפקרה המתמשכת של המדינה את אזרחיה הפלסטינים.

מאמרה של רונה זיו־טג'ורנלונד, "ויתור מעמדי: מיפוי משמעויות של תמיכה חומרית של הורים ממעמד עובדים נמוך בילדיהם הבוגרים, בהקשר של פמיליזם ניאו־ליברלי", מתמקד בהורות של יהודים לילדים בוגרים בתנאים של מחסור חומרי. זיו־טג'ורנלונד מתבוננת אף היא בסתירות הנובעות מהשילוב בין האתוס הניאו־ליברלי המעודד מסוגלות ואחריות עצמית לאידיאל המשפחתיות הישראלי, המעודד הורים להמשיך לתמוך מבחינה חומרית בילדיהם גם בבגרותם. עבור הורים ממעמד עובדים נמוך, התמיכה בילדיהם מובילה לוויתור על צורכיהם שלהם, מהלך שזיו־טג'ורנלונד ממשיגה "ויתור מעמדי". היא מזהה ארבעה דפוסים של התנהגות וחשיבה במתח הזה, שבכל אחד מהם ניתנת משמעות שונה לכסף ולמידת זמינותו. כך או אחרת, המאמץ שעושים ההורים, לדבריה, הוא למעשה ניסיון שלהם לקבל הכרה חברתית דרך אימוץ ערכים ונורמות של מעמד הביניים. בכך חושף הוויתור המעמדי שלהם כיצד כסף ומערכות יחסים בין הורים לילדים משתתפים ב"פוליטיקה של מכובדות" חברתית, שחורגת מגבולות המשפחה.

המאמר הבא העוסק בהורות נושא אופי ייחודי. מאמרן המשותף של לורן ארדריך, עינת גלבוע־אופנהיים, ליאה טרגין־זלר ותניא ציון־וולדקס, "פעולה הורית כמעשה אזרחי: הצעה לכיוון חדש בחקר המשפחתיזם בישראל", מציג דיאלוג אנליטי בין ארבעה מחקרים נפרדים שנערכו על הורים מרקעים שונים מאוד, שמאתגרים הֶסדרים חברתיים הנוגעים לילדיהם: הורים חרדים שמקנים לילדיהם חינוך מדעי, נשים יוצאות אתיופיה שנאבקות להגן על ילדיהן מאלימות משטרתית, הורים לילדים טרנסג'נדרים שפועלים לתמוך בהם מול ועם בתי הספר שבהם הם לומדים, וחברי קיבוץ עירוני שמעצבים את המשפחתיות וההורות שלהם לאור עקרונות של חברה צודקת, שוויונית ושיתופית. ההורים שבמרכז המחקרים הללו באים ממיקומים חברתיים מגוונים, ומתמודדים עם סוגיות ספציפיות להם. הבחירה להציבם יחד בתוך מסגרת של פעולה הורית כפעולה אזרחית מזמינה חשיבה מחודשת על משמעותה של אזרחות ושל עשייה משפחתית כעשייה פוליטית. להבדיל מאדריס, המפרש את פעולת ההורים הפלסטינים כזו שמצמצמת את תודעתם הפוליטית, מחברות הדיאלוג האנליטי על הורות כאזרחות מציעות לבחון את המעשה ההורי היומיומי כזה שבמפורש או במשתמע מעצב את היחסים בין המשפחה למדינה ולמוסדותיה.

במנעד הרחב שבין ההתמקדות בהיררכיה וביחסי כוח – בתוך משפחות ובינן לבין מבני הכוח החיצוניים להן – לבין ההתמקדות בעבודת היחסים, שהיא הלב הפועם של משפחות באשר הן, שני המאמרים הנותרים באסופה מתמקדים בעבודת היחסים, ועושים זאת נפלא מִגִּישות דיסציפלינריות שונות מאוד. מאמרה של שירה עופר, "מה ניתן ללמוד על המשפחתיוּת בקרב יהודים וערבים בישראל מתוך גישת הרשתות האגוצנטריות? בחינת מעורבות המשפחה ברשתות תמיכה בחיי היום־יום", הוא המאמר היחיד בגיליון שאינו מבוסס על מחקר איכותני-פרשני. עופר מציגה ניתוח סטטיסטי של נתוני סקר משפחות שנערך בקרב יהודים וערבים בישראל, המאפשר מבט ייחודי על קשרי משפחה. גישת הרשתות האגוצנטריות בוחנת את הרשתות האישיות של הפרט, גבר או אישה, קרי את מערכות היחסים שלו עם מי שאיתם הוא מקיים נתינה הדדית של תמיכה מסוגים שונים, ומגיעה לתובנות מבניות מרתקות. הניתוח מעלה שבישראל מהווה המשפחה מקור משמעותי של תמיכה עבור יהודים וערבים כאחד. נתון זה דומה לממצאים שעלו במחקר דומה שנערך לפני שלושה עשורים, ויש בכך ללמדנו על יציבותה של המשפחתיות חרף תהליכים שמזוהים כאלה המכרסמים בה. במקביל עולים הבדלים בין שתי הקבוצות: היהודים נוטים להיעזר במשפחתם הקרובה יותר מאשר בזו המורחבת. הם מבחינים בין תמיכה כספית וייעוץ, שאותם הם מקבלים ממשפחתם, לבין תמיכה רגשית ובילויים, שאותם הם נוטים לקבל יותר מחבריהם. הערבים, לעומתם, פונים לחברי המשפחה המורחבת לטובת כל סוגי התמיכה. המשפחה המורחבת היא שנותנת מַענים אלה יותר מאשר המשפחה הקרובה, שתפקידה בחיי הפרט מצומצם יותר. עופר מסבירה את הממצאים האלה בהבדלים מבניים מגוונים, המלמדים על אינדיבידואליזציה משפחתית מובחנת בישראל.

לבסוף, מאמרן של יעל סגלוביץ ואורטל סלובודין, "'נהיה אחים רק אם נכתוב': הציר האופקי במשפחה הישראלית בראי אביבה–לא של שמעון אדף ואחות שמש של דרור בורשטיין", מתבונן ביחסי אחאות (siblings) דרך ניתוח של שתי יצירות ספרותיות. בשונה מיחסים בין הורים לילדים, שהם הציר הפופולרי יותר במחקרים חברתיים על משפחות, יחסי אחאות מאפשרים להסיט את הדגש מהאופי ההיררכי של יחסים משפחתיים ומן המשמעויות הלאומיות שהוטענו עליהם. מסגורם של יחסי אחאות כיחסים לא היררכיים מושפע מהנטייה בספרות העברית ובמחקר עליה לכלול בדיון גם יחסים של ילדים עם בני־גילם, וזאת בעיקר ברוח האידיאולוגיה הסוציאליסטית שהציגה את הקִּרבה בין חברי קבוצת השווים על הציר האופקי כתחליף למבנה המשפחתי הבורגני האנכי. להבדיל, היצירות שבמרכז מאמרן של סגלוביץ וסלובודין אינן נושאות עימן מחויבות אידיאולוגית קולקטיביסטית ואינן מקדמות סדר יום לאומי. במרכז כל אחת מהן ניצבת מערכת יחסים קרובה מאוד בין אח ואחות, שיש בה פירוק ואובדן לצד בנייה ותקווה. הגם שמערכות יחסים אלו מתקיימות בתוך המרחב הישראלי המקומי, נטועות במקומות ובנופים מוכרים לקוראים הישראלים, הן אינן משרתות את נרטיב התקומה הלאומי, אלא נשארות במרחב אינטימי, שבהקשר הישראלי הוא חתרני ופורץ דרך.

בצד המאמרים האמפיריים כוללת האסופה ארבע קריאות כיוון – מסות קצרות, רובן אקדמיות, שמציגות בצורה קצת יותר חופשית, ולעיתים פואטית, זוויות הסתכלות מקוריות על משפחתיזם.

שרון שטרית, במסה ״לא מדברים פוליטיקה – הטראומה הקולקטיבית המזרחית ומלכוד הזדהויות בין־דורי", עוסקת ביחסים בין־דוריים ובאופן שהם מתעצבים בצילו של הממסד המדינתי. במהלך רדיקלי שתורם זווית נוספת לפרספקטיבה הפמיניסטית-הצטלבותית, עושה שטרית קריאה פסיכואנליטית בסוגיה פוליטית מודחקת-מוצפת וכואבת במיוחד בשיח הציבורי-יהודי בישראל, והיא השסע בין מזרחים לאשכנזים. לטענתה, הטראומה הקולקטיבית שיצרה ההשפלה ההיסטורית של המזרחים מתקיימת באופן מודחק גם בדורות הבאים, וממשיכה ללפות באופן לא מודע את נפשם של יחידים, ולעצב מערכות יחסים גם במשפחות שמאמינות שהתגברו עליה לתפארת. דרך מקרה לדוגמה מהקליניקה – אנליזה של גבר המספר על יחסיו עם אביו – מתחקה שטרית אחר מסלול ההזדהות של האב המהגר עם הממסד האשכנזי התוקפן, ואחר המלכוד שהזדהות זו מייצרת אצל הבן: לבן יש ביקורת על הממסד המדינתי, אך הוא אינו יכול לתרגם אותה לפעולה אפקטיבית משום שהיא נחווית כבגידה באביו. במקרה זה, "עבודת המשפחה" היא מסעו של הבן למצב שבו יוכל לייצר לעצמו קיום אוטונומי מאביו בלי לאבדו, ולהשתחרר מהטראומה שהועברה אליו מבלי שחווה אותה ישירות. הגם שמדובר בעבודה אינדיבידואלית מובהקת, המסגרת הפרשנית של המטפלת, שמכניסה את הפוליטי לקליניקה, מציעה לו את האפשרות לייצר, באמצעות תהליך הריפוי הפרטי שלו, סוכנות של ריפוי כלפי משפחתו.

שבט אילת כותבת על זקנה. אין זו זקנה פוטוגנית כמו בפרסומות, גם לא זקנה מועילה ואנרגטית של מי שמסייעים לילדיהם בטיפול בנכדים. קריאת הכיוון "לא טוב היות: משפחתיזם ופרדוקס הזקנה הבודדה" מתמקדת בהזדקנות שאינה עונה על הציפיות לגבי "הזדקנות מוצלחת". בדידותם של זקנים, מזכירה אילת, היא בעיה חברתית-מוסרית מתרחבת שקשורה בצמצום המשאבים לטיפול בזקנים הזקוקים לסיוע. אלא שבאופן פרדוקסלי, ושוב, ברוח ההיגיון הניאו־ליברלי המעלה על נס משילות עצמית, האחריות למצבם של הזקנים הבודדים, שמחמיר ככל שהשירותים החברתיים מתכווצים, מוטלת עליהם עצמם. ההכרה בבדידותם של זקנים בישראל מערערת על אתוס המשפחתיות של החברה בישראל, ומחייבת את חוקרי התחום לבחון מחדש את הטענה על מרכזיותו של המוסד המשפחתי, דרך הפניית המבט אל הקיום האל־משפחתי בסוף החיים. באופן דומה לקריאת הכיוון של שטרית ובשונה ממנה, אחת התרומות של המסה של אילת טמונה במבט שהיא מתווכת אל המרכיבים השתוקים של המשפחה, אותם מרחבים של שתיקות, נטישה, אשמה ומבוכה, שגם הם חלק מעבודת היחסים שלה.

המסה של עדי חבין, "על קהילות משפחתיות בהצגה "קשרי משפחה" קבוצת תיאטרון רות קנר", לוקחת אותנו למחוזות התרבות במובן האומנותי של המילה. חבין כותבת על הצגה של תיאטרון רות קנר, שבה הופכים הצופים למשתתפים, ומייד עם הגיעם למרחב שבו מועלית ההצגה הם מחולקים באופן שרירותי לשלוש קבוצות המוגדרות כמשפחה. המשפחות שהתהוו נודדות במרחב ובכל פינה שלו מועלית הצגת יחיד על בסיס יצירה ספרותית שבמרכזה סיפור משפחתי. היצירות אינן ישראליות, אולם השחקנים דוחקים בצופים/בחברי המשפחות שנוצרו בתחילת האירוע לקחת חלק פעיל בסיפוריהן, שכוללים תערובת של שתיקות, נטישות, מבוכות, בגידות וקִרבה. כך נולדות לרגע משפחות, ועולות זוויות מקומיות למה שנכתב במקומות רחוקים. חבין מציגה את "קשרי משפחה"כאירוע רב־שכבתי שמעלה שאלות על משפחתיות ועל בית, על היבטים אוניברסליים ומקומיים, ועל מכלול עשיר של רגשות וחוויות הכרוכים במשפחתיות. היא מתבוננת בהיסטוריה של תיאטרון רות קנר ומציעה לחשוב גם על המשתתפים בו כעל סוג של משפחה. הרוח הפיוטית ששורה על האירוע התיאטרלי, כמו גם על כתיבתה של חבין, מאפשרת לדמיין משפחות ככאלה שהחיבורים ביניהן יכולים להיות מגוונים ומעוררי השראה, גם כשהם עוקבים אחר שגרה בנאלית וגם כשהם חורגים מהמודלים המוכרים.     

לבסוף, משפחתיות שחורגת מדפוסים מוכרים יוצרת משפחתיות כמו יש מאין, ומזמינה הרהור מחודש על הקשרים האנושיים שיוצרים משפחה, מתוארת בקריאת הכיוון שחותמת את הגיליון. במסה "המשפחה של איקו שמחאי" מתארת דלית שמחאי את משפחתה של אימהּ, שהיא גם משפחתה שלה. משפחתה של איקו החלה להתגבש בפולין, מעט לפני מלחמת העולם השנייה. היא החלה עם משפחתה הביולוגית, שעליה יש מעט מאוד פרטים, עברה במשפחה פולנית-נוצרית שגידלה אותה בזמן המלחמה ואז במשפחה ישראלית ממוצא גרמני שאימצה אותה כאשר הגיעה לישראל, והמשיכה עם המשפחה הגרעינית שהקימה איקו עם בעלה מיקי, וכללה גם את משפחתו המורחבת וכן את המשפחות של שתי חברות הילדות התל־אביביות שלה. המסה של שמחאי מתארת את כל משפחותיה של האם כחלק ממארג אנושי-משפחתי אחד, גם אם לא כל המשתתפים בו מכירים זה את זה או חולקים תחושת קרבה וזהות משותפת. כשאנו חושבות על המסה הזו כחלק ממכלול החיבורים שבאסופה – שרבים מהם מציפים את מרכזיות המדינה והכלכלה הפוליטית בעיצוב המשפחתיות ובנרמול ההסדרים המשפחתיים, ובמיוחד לאור ההשפעה ההרסנית של המלחמה על הילדה רות־רחל שהפכה לימים להיות איקו – עולה על דעתנו המושג "הומניזם רדיקלי" כדרך, אולי היחידה, לפרימת הסדר המשפחתי המקובל ולהתנגדות למרכיבים הדכאניים וההיררכיים הכרוכים במשפחתיות.

בצד הגיוון התוכני שלהם, קריאה רציפה של המאמרים באסופה מנכיחה את הממד האקטיבי והתהליכי הכרוך בעבודת המשפחה, שבו "עבודת נמלים" אינטימית מתכּוֹננת אל מול מבנים מצטלבים של כוח. אלה הם מבנים עוצמתיים ודינמיים וכמו יחסי ההתבדחות שאיתם פתחנו את הטקסט, הם מבנים את המשפחתיות כמוסד חברתי גדוש בסתירות. כשאנחנו כותבות את מילות ההקדמה האלה, שמסכמות ברובן מחקרים תיאורטיים, הן מקבלות הדהוד אקטואלי מצמרר. אירועי השבעה באוקטובר גייסו קרובים רחוקים בכל צידי הגבול להתארגן במגורים משותפים, לחלוק משאבים, ולהישאב לעבודת משפחה עם מי שרגע קודם היו כמעט זרים או זרים גמורים. במקביל, המשפחה מככבת בשיח הציבורי כמטפורה אקטיבית למחויבות ולסולידריות, ואחת הדוגמאות הבולטות היא "משפחת החטופים". כמו במשפחות קונקרטיות, גם "משפחה" זו, המורכבת מקרובי המשפחה הקונבנציונליים של החטופים, חולקת כאבים ותקוות משותפים, וגם בה יש אי־הסכמות ופיצולים על רקע פוליטי. ועדיין, בסיקור התקשורתי מצהירים קרובי החטופות והחטופים על תפיסתם את עצמם כבני משפחה אחת.

בימים אלה, ראשית שנת 2025, יש "עסקה על השולחן", ושלביה הראשונים מתממשים. חטופות וחטופים ראשונים עושים דרכם הביתה, אסירים ואסירות חוזרים לחיק משפחותיהם. גולים ומפונים מכל צידי הגבול חוזרים להקים מחדש ולהחיות שכונות, יישובים וערים. בימים שיבואו אחרי השבר הגדול, חברי משפחת החטופים ומאות אלפי המשתקמים ימצאו עצמם, במודע או שלא במודע, משרטטים את גבולות המשפחתיות שלהם מחדש. בתהליך השיקום האישי והקולקטיבי שיבוא ישתזרו, באופן בלתי־ניתן להתרה, המדינה כמנגנון וכרעיון והמשפחה הקונקרטית והמדומיינת, המשפחה הרעיונית וזו שעושה את עבודת היחסים המפרכת. אנו תקווה שאסופה זו תתרום ולו במעט לתובנה הבסיסית שחיים בני־קיימה מורכבים מפשרות, וכי כאב גדול, נטישה ואלימות הם חלק אינטגרלי מיחסים של אהבה, תמיכה ואינטימיות, ואין לנו אלא לנסות לעבוד איתם במקום להכחישם.

רשימת המקורות

בק, אולריך (2011). קוסמופוליטיות: תיאוריה ביקורתית למאה ה־21. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Mauss, Marcel (2013). Joking relations. HAU: Journal of Ethnographic Theory 3(2), 321–334.

Radcliffe-Brown, Alfred R. (1940). On joking relationships. Africa 13(3), 195–210.

—

1ראו למשל .Radcliffe-Brown, 1940; Mauss, 2013