דברים שלא ידענו (או לא רצינו לדעת) על מלחמת ישראל-חמאס

ספר חשוב זה הוא קריאת חובה לכל אזרח המתעניין בתהליכים הפוליטיים העמוקים אשר אפשרו את הטבח בשבעה באוקטובר ואת המשכה של המלחמה הנוכחית. כהיסטוריון, אדם רז מציג בצורה מפורטת ומתועדת היטב את מערכת היחסים המסועפת של "שיתוף פעולה אנטגוניסטי" אשר שרר, ועוד נמשך למעשה גם היום, בין בנימין נתניהו כראש ממשלה לבין ארגון חמאס, החל ב־1996 ועד ימינו. דפוס כזה של שיתוף פעולה (באנגלית הייתי בוחר את המושג הטעון collaboration, המזכיר את היחסים בין משטר וישי בצרפת לבין הרייך השלישי) נמשך גם בימים אלה, שנה לאחר פרוץ המלחמה.

לספר שני חלקים שאינם שווים בהיקפם. בחלק הראשון והמרכזי יותר מציג המחבר היסטוריה פוליטית, המתעדת – על בסיס שורה ארוכה של דוגמאות היסטוריות, ראיונות עם פוליטיקאים ועם נציגים של הממסד הביטחוני בהווה ובעבר, וכן ציטוטים נרחבים – את ההיגיון שהנחה את בנימין נתניהו (ומנחה אותו גם היום), שלפיו הוא מעדיף "לנהל את הסכסוך" עם הפלסטינים, לשמור על הסטטוס קוו, ולמעשה לטפח ולשמר את כוחו של חמאס ברצועת עזה כדי להחליש את אש"ף ואת הרשות הפלסטינית. בכך, ובצורה עקבית מאז 1996 ועד היום, נתניהו סיכל ומסכל כל אפשרות של חלוקת הארץ והגעה לפשרה מדינית ולשלום עם הפלסטינים המתונים, בראש ובראשונה עם ראש הרשות מחמוד עבאס, המעוניינים בהקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, ולא במקומה. למעשה, אותה מדיניות של "הפרד ומשול", אשר אפיינה את השנים הארוכות של שלטון נתניהו ביחס לפוליטיקה הפנימית בישראל, יושמה גם בהקשר של הסוגיה הפלסטינית: שימור וטיפוח חמאס שירת היטב את האידיאולוגיה של נתניהו, שלפיה "אין פרטנר פלסטיני לשלום", "אין מתונים פלסטינים", וממילא לא ניתן לנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית, כל עוד אינה מייצגת את כלל העם הפלסטיני (בשל שליטת חמאס ברצועת עזה מ־2007 ועד אוקטובר 2023).

כאמור, חשיבותו של הספר אינה בהצגת טענה מקורית או כזו שלא ידענו עליה כלל, אלא בתיעוד מפורט של דפוס התנהגות עקבי מאז 1996 ועד 2023, אשר בא לידי ביטוי בשורה של "אפיזודות" שהקורא אולי אינו מכיר או שכח (רשימה חלקית מתוך קריאת הספר): 1. פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996, אשר הביאה לעימות אלים עם הרשות הפלסטינית; 2. הקמת שכונת הר חומה במזרח ירושלים; 3. אי־הסגרתו מארצות הברית של ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו־מזרוק, בניגוד להחלטה של הממשלה הקודמת (ממשלת רבין) ב־1997; 4. "אור ירוק" להתעצמות חמאס מאז 2009 ועד אוקטובר 2023 באמצעות מימון מגורמים פרו־גי'האדיסטיים באזור, כגון קטאר, כולל העברה של "מזוודות כסף" עם עשרות מיליוני דולרים אשר מימנו את מפעל ההתעצמות הצבאית של חמאס; 5. התעלמות מהברחות נשק ממצרים ומהעברות נשק דרך המעברים הפתוחים (רפיח וכרם שלום); 6. עסקת שליט (2011), אשר היטיבה עם חמאס ופגעה קשות ברשות הפלסטינית; 7. הדלפת תוכניות מבצעיות לכניסה קרקעית במבצע "צוק איתן" (יולי-אוגוסט 2014) כדי לא להכריע את חמאס; 8. התנגדות עקבית בין השנים 2009 ל־2020 לפגיעה בצמרת חמאס; 9. התנגדות להיפגש עם אבו מאזן מאז 2010; 10. טיפוח מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית, לצד צעדים ממשיים של "סיפוח זוחל" ו"אפרטהייד", אשר הוחרפו ונהיו גלויים לעין מאז דצמבר 2022; 11. מדיניות של "כיסוח דשא" (מבצעים תדירים נגד חמאס ללא רצון להכריע). לסיכום, אדם רז טוען, ובצדק, ש"הדרך לשבעה באוקטובר הייתה 'סיכון' שלקח נתניהו עם תוצאות 'מחושבות', אשר נועדו להבטיח גם את המשך שלטונו, וגם את שלטון חמאס" (עמ' 112). מלבד זאת, בטיעון מקורי (אם כי לפי דעתי לא מבוסס מספיק), אדם רז מוצא גם קשר הגיוני וסיבתי בין המדיניות של נתניהו ביחס לחמאס לבין התנהלותו ביחס למרוץ הגרעיני של איראן. לדידו, לצורך הנצחת הסכסוך ולמניעת כל פתרון מדיני בעתיד עדיפה איראן גרעינית.

החלק השני של הספר, קצר ומפותל יותר, מתמקד בנושא הכֶּשל המוסרי של ישראל והפיכתה ל"מדינה מצורעת" (בעיני הקהילה הבין־לאומית, לא בעיני עצמה), דרך הניתוח של השבועות הראשונים של המלחמה עד הכניסה הקרקעית ב־26 באוקטובר 2023. אלה כללו הפצצות מסיביות מן האוויר נגד האוכלוסייה בעזה, בעיקר ממניעים של נקמה וזריעת טרור. חלק זה מנתח ופורס חמישה נושאים לדיון, בעיקר בהקשר של אתיקה ודיני מלחמה: 1. דוגמאות מההיסטוריה של הפצצות ערי גרמניה ויפן לקראת סוף מלחמת העולם השנייה; 2. הסבר מדוע הפצצות אסטרטגיות מהאוויר אינן יעילות; 3. סקירה היסטורית של המאבק ביישוב ובישראל על "טוהר הנשק", וכיצד הוכיחה המלחמה הנוכחית את "הניוון הקולקטיבי" ואת ההתבהמות (השחתה מוסרית), אשר הגיעה לשיא בהתנהלותה של ישראל בעזה; 4. תיאור קמפיין ההפצצות האסטרטגיות, כש"הנזק האגבי" (פגיעה בלא־מעורבים) הופך לפשע מלחמה (אם כי לא לרצח עם);
5. מדיניות מכוונת של ענישה קולקטיבית של כלל תושבי הרצועה מתוך רצון לנקום, אשר הופך את כולנו ל"קהיליית פשע" ולמדינה מצורעת. הדבר מלווה בשיתוף פעולה מרצון מצד אמצעי התקשורת, אשר מטפחים את הבורוּת, הדעות הקדומות וההכחשה. לדידו של רז, אם יש הכחשה – אין אשמה. קריאת חלקו השני של הספר קשה מהותית וגם טכנית. מבחינה מהותית, לפנינו מסמך קשה לקריאה מבחינה מצפונית, המגלה אמפתיה כלפי הפלסטינים בעזה (דבר נדיר מאוד במחוזותינו). מבחינה טכנית, המחבר בחר בשיטה המזכירה את הספר הידוע Rayuela (שיצא לאור בעברית בשם קלאס) של הסופר הארגנטינאי חוליו קורטזר (Julio Cortazar), שלפיו הקריאה אינה ליניארית אלא מפותלת, לפי מפתח שלוקח אותנו קדימה ואחורה ותוך דילוג, במטפורה (לא מוצלחת, לדעתי) של רשת המנהרות שחפר חמאס ברצועת עזה.

בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית, ובהינתן המשכה של המלחמה הנוכחית ללא אסטרטגיה ותכלית מדינית, חשיבות ספרו של רז בולטת עוד יותר על רקע הרִיק הקיים בדיון הרדוד והשטחי על המלחמה המתמשכת. ראשית, כמסמך של היסטוריה פוליטית ניתן ללמוד על דפוסים המאפיינים את ההתנהלות המופקרת של ראש הממשלה נתניהו: 1. פער, בלתי־נתפס לפעמים, בין רטוריקה למעשים; 2. קבלת החלטות לפי דפוס סמכותני וללא התייעצות עם הגורמים המקצועיים; 3. הסתרת מידע; 4. העדפת אינטרס אישי של הישרדות פוליטית על פני שמירת האינטרסים הלאומיים של ישראל. שלא כמו הנסיך של מקיאוולי, נתניהו מצטייר בספר לא כמדינאי, אלא כפוליטיקאי ערמומי; 5. הדגשת היסוד האידיאולוגי בהתנהלות של ראש הממשלה (אין זו רק הישרדות פוליטית, אלא התנגדות עקרונית לחלוקת הארץ). נתניהו מצטייר בספר כסוכן כאוס, אנרכיסט (גם כלפי המדינה וגם כלפי האזור), המשתף פעולה מרצון וביודעין עם חמאס.

אני נוטה לקבל את רוב הטיעונים של רז, להוציא הטיעון שנתניהו תרם ביודעין להתגרענותה האפשרית של איראן. הנימה הקונספירטיבית חותרת תחת ההסברים הרציונליים והלוגיים בחלקי הספר האחרים. במובן זה, נראה שהמחבר מפריז בהערכת יכולותיו של ראש הממשלה. יתר על כן, ההתמקדות ביחסים בין נתניהו לבין חמאס מסתירה טפח רחב יותר, המאפיין את החברה והפוליטיקה בישראל, ולא רק את ראש הממשלה נתניהו: הרתיעה ממלחמות עקובות מדם (זה השתנה עם הטראומה של אוקטובר, והניסיון להתעלם מהסוגיה הפלסטינית). חמור יותר, הברירה הבינארית שרז מציג בהתנהלות של ממשלות ישראל ביחס לחמאס ב־17 השנים האחרונות (סטטוס קוו ו"הכלת חמאס" או מלחמה), נמשכת גם בימים אלה בהצגה הבינארית הפשטנית והמטעה, שלפיה הברירה בעזה היא חמאס או המשך הכיבוש הצבאי של הרצועה. כאילו לא למדנו כלום.

אדם רז השלים את כתיבת הספר בינואר-פברואר 2024, והספר יצא לאור במאי 2024. מבחינה מתודולוגית נשאלת השאלה לגבי פרק הזמן הקצר שחלף בין האירועים לבין הניתוח. לגבי החלק הראשון, זאת אינה בעיה, מאחר שהמחבר מתאר ומנתח את התהליך ההיסטורי שהוביל לטבח בשבעה באוקטובר. לגבי החלק השני, רוב הטענות בנושא הביקורת המוסרית על ההתנהלות של ישראל בעזה רלוונטיות, ואפילו במשנה תוקף, לאור התמשכות המלחמה והפעילות של ישראל בצפון רצועת עזה בחודשים האחרונים. יחד עם זאת, אני מניח שהמחבר היה משלים את הניתוח לגבי המשך דפוס שיתוף הפעולה עם חמאס ברתיעה של ממשלת ישראל ממציאת חלופה לחמאס ברצועת עזה ב"יום שאחרי". אולם לניתוח כזה היינו צריכים להמתין לסוף המלחמה, שבוא יבוא, כי בסופו של דבר מלחמות תמיד מסתיימות. בינתיים, בהיעדר הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, ספר זה ממלא לקונה חשובה ביותר.