***טריגר פגיעות בנשים***
יש לי בקשה חריגה.
אני זקוקה לתרומה ספציפית של גלולות היום שאחרי לנשים דרוזיות מסוריה.
אני ארכז ואמסור בנקודת מסירה. כתובת בפרטי.
אחד הדברים הראשונים ששמעתי על הטבח בסווידא (אמצע יולי 2025) הוא שנשים ישראליות מגייסות, אוספות, מתרימות גלולות היום-שאחרי כדי לשלוח אותן לנשים דרוזיות בסוריה. כמו טנדר הטויוטה הלבן שפרץ למסכים שלנו בבוקר שבעה באוקטובר ובישׂר "זה לא עוד סבב רקטות", כך גם ההודעה הזו פרצה את ערפל בדיקת המבחנים שהייתי שרויה בו, ושלחה אותי להקשיב טוב יותר לחדשות על התפרצות האלימות המזויינת בסוריה. היא גם ארגנה את הדרך שבה הבנתי את ההתפרצות האלימה הזו – פגיעה גופנית מכוונת וממוגדרת באזרחיות (ואזרחים), נטישת המדינה (הסורית), התלות בסיוע חיצוני, ההירתמות האזרחית והמוסדית הישראלית, התעלמות דעת הקהל העולמית.
כיוון שעד שהבנתי מה קורה כבר חלפו 72 השעות הקריטיות, עשיתי את הדבר הכי קרוב שיכולתי לחשוב עליו, וכתבתי לד"ר אבתסאם ברכאת, סוציולוגית החוקרת התמודדויות של נשים דרוזיות בישראל עם ריבוי מבני כוח, ומשם התגלגלנו למסע משלנו של הירתמות אזרחית והעלאת מוּדעוּת מקומית ועולמית. במרכז העשייה עמדה הטענה לגבי פגיעותן היתרה של נשים מקבוצות מיעוט בסכסוכים מזוינים, והשתמשנו במצב הקשה בסווידא כמקרה בוחן. לא כדי להמעיט בחשיבות המתרחש, אלא כדי לנסות ולהצביע על דפוסים רחבים יותר באזורנו ובכלל.
אלימות מינית הייתה תמיד חלק מסכסוכים מזוינים. בעבודת התזה שלי, "גבולות הכיבוש: נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלשתיני" (ניצן, 2006), בחנתי כיצד גבולות חברתיים שונים וההצטלבויות ביניהם מונעות, מאפשרות ומזָמנות אלימות מינית בסכסוכים מזוינים, והבחנתי בין אלימות מינית סימפטומטית לאלימות מינית סיסטמית. בעוד האלימות הסימפטומטית היא אירוע "יָזמי-נצלני", ואופיינית למקרים שבהם יחסי הכוח והשליטה בין הקבוצות ברורים (ומנוצלים על ידי יָזמים יחידים), אלימות מינית סיסטמית נועדה ליצר ולקבע יחסי שליטה בין קבוצות, ולעיתים משמשת גם כפרקטיקת הרס והשמדה של קבוצות מיעוט.
ככל שהקבוצה המותקפת מאורגנת סביב תפיסות שמרניות יותר, כך הפגיעה המינית בבנות הקבוצה "יעילה" יותר להרס הקבוצה.[1] ראשית, כאשר בתוליהן של נשים נקשרים בהדרת הכבוד של הגברים בני משפחתן, פגיעה בהן מאפשרת לתוקפים לסמן פגיעה ב(כבוד ה)גברים. שנית, כשנשים נתפסות כרכוש הגברים בני משפחתן וכתלויות בהם להגנתן, פגיעה בהן מאפשרת לתוקפים לסמן שהגברים נכשלו בתפקידם כמגינים, ומכאן, את הרס מבנה הקהילה. ולבסוף, כאשר מגע מיני עם גבר מקבוצה אתנית או דתית שונה הופך את האישה לאסורה על בני קבוצתה, פגיעה בה מונעת את שיבת הנשים לקהילה, ופוגעת, תחילה, במרקם החברתי-תרבותי של הקבוצה, ובהמשך, מונעת את ההתמשכות הפיזית (ריבוי טבעי) של הקבוצה עד לכדי רצח עם.
בספרה מלתעות הפטריארכיה: אלימות מינית ורצח עם (2024) מסבירה ד"ר נעמי הלברטל לנדאו שבמצבים כאלו הקבוצה התוקפת מפעילה את התפיסות הפטריארכליות של הקבוצה המותקפת ככלי תקיפה נגדה. כדי להתגונן מכלל האיומים הללו, בני הקהילה המותקפת מבטיחים "להגן" על נשים צעירות מפני אלימות מינית, ולהרוג אותן מבעוד מועד/אונס בדרכים שונות. כך, במצבי קונפליקט לאורך ההיסטוריה ובמרחב הגלובלי נוצרים מצבים שבהם נשים, נערות וילדות חוששות מ"הגנת" בני משפחתן יותר מאשר מפגיעה ישירה של גברים מהקבוצה התוקפת. הלברטל לנדאו התמקדה בעיקר ברצח העם הארמני (ארכיוני) ורצח העם היזידי (ראיונות עם שורדות). במקרה היזידי היא נתקלה בהפתעה – כל השורדות שראיינה סיפרו שבזמן שהותן בשבי שמעו על פסק הלכה תקדימי של המנהיג הרוחני, הבאבא שייח', שהתיר את שיבתן של הנערות והנשים (ללא ילדים שהרו בשבי) לקהילה.[2] פסק ההלכה הזה, הן סיפרו בראיונות, היה מרכזי במאבקן לשרוד ואף לברוח משבי דאע"ש.
בדצמבר 2024 נתפס השלטון המרכזי בסוריה בידי קבוצות מורדים עוינות זו לזו, ובראשן הארגון היאת תחריר א-שאם, בהנהגת אחמד א-שרע. זהו ארגון מורדים סורי ג'יהאדיסטי שהוקם בשנת 2017 בעקבות מיזוג של מספר ארגוני מורדים ערבים מרקע מוסלמי-סוני-סלפי, ונתפס כשלוחת אל-קאעידה בסוריה וכבעל קשרים לכוחות המדינה האסלאמית (דעא"ש). מאז פועל א-שרע בזירה הבין-לאומית באמצעים דיפלומטיים כדי לקבל הכרה כמנהיג לגיטימי, ובזירה המקומית הוא פועל לייצוב כוחו באמצעות דיכוי, השפלה, אלימות והשתקה, בעיקר של המיעוטים העדתיים. הקִּרבה הגיאוגרפית, הדמיון הרעיוני והקִּרבה הארגונית של המליציות בסוריה לכוחות המדינה האסלאמית ולמסורות הפטריארכליות של הקהילה הדרוזית בסווידא העמידו את הנשים, הנערות והילדות הדרוזיות בסווידא בסיכון המוגבר שעליו מדברת הלברטל לנדאו.[3] כשלוש מאות נשים, נערות וילדות דרוזיות נאנסו בימי המתקפה הראשונים, בדפוסים המאפיינים אונס ג'נוסיידי – פגיעה בכל טווח הגילים, פגיעות קבוצתיות ופומביות, פעמים רבות לעיני בני המשפחה, תוך הפעלת אלימות קיצונית על הגוף, באופן שרבות לא שרדו. נוסף על כך, מאתיים נשים, נערות וילדות הוגדרו נעדרות. בשבועות שלאחר הטבח נמצאו חלקן מסתתרות בכפרים המכותרים, חלקן נמצאו מתות, וכנראה שכעשרים עדיין מוחזקות חטופות.
כחצי שנה לאחר מכן פרסמה סלוא אבו יוסף, מובילת קהילת הנשים הדרוזיות בארגון "בונות אלטרנטיבה" וכותבת טור דעה ב"פוליטיקלי קוראת", ריאיון עם השייח' מואפק טריף, שבו סיפרה כי לצד איסוף התרומות ומבצע השילוח שהתפרסמו ברשתות החברתיות, הפעילות גם פנו לקבלת הֵיתר הִלכתי לשימוש בתרופות.
'זו החלטה שהתקבלה לאחר התייעצות רחבה', מסביר לי השייח', אחרי שתיאר לי במשך שעה ארוכה את הזוועות שעוברות הנשים באל-סווידא. 'זה צו השעה. צעד הכרחי להגנה על כבודן של נשות העדה' (אבו יוסף, 2026).
ההצהרה הזו החזירה אותי לפסק ההלכה של הבאבא שייח' היזידי, שכפי שסיפרו המרואיינות היזידיות להלברטל לנדאו, שימש מקור תמיכה, והיה מרכזי במאבקן לשרוד ואף לברוח משבי דאע"ש. בו בזמן, פסק ההלכה הזה הותיר את ההחלטה על עתידן של הנפגעות היזידות בידי כוח פטריארכלי, וקבלתו היוותה אִשרור של מקור הסמכות העדתית והמבנה הפטריארכלי של הקבוצה. חוסר הקַּבלה של ילדים שנֶהרו כתוצאה מאונס חידדה עוד יותר שמטרה מרכזית של הפסיקה הייתה לאפשר את ההתמשכות הפיזית של הקבוצה, ולא לאתגר את התפיסות הפטריארכליות שבבסיסה.
הדמיון בין פסקי ההלכה והנסיבות הטרגיות, הוביל את ד"ר אבתסאם ברכאת ואותי לשיחה מתמשכת עם סלוא אבו יוסף, ולהזמנתה להשתתף במפגש השני שקיימנו בנושא: בחזרה לסווידא: פגיעותן היתרה של נשים מקבוצות מיעוט לאחר התפרצות מזויינת (29.1.2026).
כבר ביום הראשון של ההתקפה, סיפרה סלוא במפגש הזום, הגיעה אליה פנייה מִפְּעילה של "בונות אלטרנטיבה" ברמת הגולן. הַפעילה סיפרה שבנות משפחתה בסווידא דיווחו על ריבוי מקרי אונס במהלך התקיפה, ותהתה אם ניתן יהיה לאסוף (בישראל) ולהעביר (לסווידא) גלולות היום-שאחרי. הדס רגולסקי, ממיסדות "בונות אלטרנטיבה" וחברת מועצת העיר תל אביב-יפו, קיבלה את הפנייה מסלוא, ועמדה בראש המבצע, שבו השתתפו מספר גופים אזרחיים, ובהם "בונות אלטרנטיבה", "הדמוקרטיות", "עוגן לעתיד", "איגוד מרכזי הסיוע" ו"דלת פתוחה", וגם קופת חולים מאוחדת והמחלקה למעורבות חברתית בהסתדרות הציונית. מדובר במבצע הומניטרי מסובך מאוד, היא הסבירה לי בהתכתבות ווטסאפ, שכן מעֵבר לשעון המתקתק (72 שעות) והצורך למצוא דרך להעביר את המשלוח לסווידא (מידע חסוי), הן הבינו שיש גם צורך לקבל אישור הִלכתי ללקיחת התרופות, ופנו לצורך כך לשייח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל.
את פסק ההלכה, הסבירה לי סלוא עוד בהתכתבותנו הראשונה (7.1.2026), לא קבע השייח' לבדו. ראשית הוא כינס מספר שייח'ים מכובדים מהמועצה הדתית בישראל, בהמשך הם קיימו התייעצות עם המועצה הדתית בסווידא, שבראשה עומד שייח' חכמת אל-הג'רי, ורק אז התקבלה ההחלטה.[4] ההסכמה על פסק ההלכה הגיעה אחרי דיון מתמשך בין השייח'ים משני צידי הגבול, שבסופו הוחלט על נחיצותו של פסק ההלכה "על מנת להגן על כבוד הנשים ולשמור על החיים שלהן בעקבות מספר מקרי התאבדות". היא גם סיפרה שהכַּתָּבה,[5] לבקשתו של השייח', אינה מכילה את כל הסיפור, אבל לא פירטה (אם כי ההבדל בין ההסבר שהתפרסם לזה שהיא שיתפה איתי הציע רמיזה מסוימת).
"בשעת חצות, כשארזנו את המשלוח", מספרת הדס רגולסקי, "הגיע האישור (בערבית). הדפסתי אותו במספר עותקים וצירפתי לכמה שיותר תיקים שבהם ארזנו את המשלוח, כדי שכל מי שתרצה תראה שיש אישור הלכתי". "בו בזמן:, היא מסבירה, "זה היה ברור לי מייד, כבר בשבוע שאחרי, שהתרופות לא הגיעו בזמן ושצריך לעשות עוד משלוח, אבל של תרופות להפסקת הריון"." המשלוח הנוסף", כך סיפרה, "אורגן דרך חברות תרופות ישראליות והגיע ברובו מאירופה כי לא היה מלאי בישראל. זה עלה מלא כסף, ונשלחה כמות שגדולה מזו שיש בישראל למשך שנה שלמה. ולצערי? עדיין קיבלנו דיווח לא מאומת אבל ממקורות שלנו ש-82 נשים נשארו בהיריון, כלומר שהיקף האונס היה רחב משחשבנו ושלא כל הנאנסות היו מוכנות לקחת את התרופות שנשלחו".
בהרצאתה במפגש הזום הדגישה סלוא את הדיון בקרב הפעילות הפמיניסטיות המקומיות לגבי משמעות בקשתן של הנשים מסווידא, תוך הבנה שפרקטיקות פטריארכליות של שליטה בגוף הנשי מתחזקות בזמן מלחמה. בשונה מבקשות אחרות לסיוע: מזון, ביגוד, כסף, שמיכות, ציוד לתינוקות, הבקשה הזו, הסבירה סלוא, סימנה את נשות סווידא כסובייקט אקטיבי וכבעלות ידע על חייהן, כמי שמבינות למה הן זקוקות, מה "מציל חיים" בעיניהן. במציאות שבה גברים יוזמים ומנהלים מלחמות, לעיתים מילולית, על גופן של נשים, היא הזכירה, מי שנמצא בצומת קבלת ההחלטות אינן נשים, ולכן המצוקה הזו אינה עולה אל פני השטח.
מכאן, הן החליטו לתעדף את הבקשה הזו, המגלמת את חשיבות ההקשבה לנשים כגורם ידע, הן כמגדירות סדר עדיפויות (מושתק) של צורכיהן של נשים, הן כפעולה המערערת היררכיות פטריארכליות.
ההתגייסות הפמיניסטית, כאמור, לא הספיקה, והִצריכה גם את התגייסות הפטריארכ(יה). מחד גיסא, השייח' פרסם פסק הלכה תקדימי שאישר שימוש בכדורי הפָּלה לנשים שנאנסו בידי טרוריסטים, צעד יוצא דופן שמטרתו הייתה לאפשר הצלת חיים של נשים שנאנסו. מאידך גיסא (ובדומה לפסיקתו של הבאבא שייח'), הפעולה הזו הותירה את ההחלטה לגבי גופן וגורלן של נשים בידיהם של מנהיגים גברים.
יתר על כן, הדגישה סלוא, גם הבעלות על סיפור אַחֲריתן של הנשים שנאנסו נלקחה מהן. ניהול הסיפור ניכר כבר בפער בין ההצהרה שפורסמה ב"פוליטיקלי קוראת" לבין מה שסיפרה לי סלוא למוחרת לגבי נחיצותו של פסק ההלכה: המקטע הקשור בשמירה על חייהן של נשים ובידיעה שמספר נשים כבר התאבדו במגוון דרכים,[6] לא הופיע בטקסט שהתפרסם. במפגש עצמו היא דיברה על הפער כמכוון ועמוק אף יותר: "ידוע לנו שחלק גדול מהנשים אכן קיבלו תרופות שהצילו את החיים שלהן. ידוע גם שנשים בפריפריה של סווידא, שלא הגיעו אליהן תרופות, או נשים שלא הגיעו אליהן תרופות בזמן ולא הצליחו להפטר מההיריון הלא-רצוי, נרצחות על ידי בני משפחה: בני-זוג, אחים, אבא שלהן". את הנתונים הללו, המוכרים לה ממקורותיה בסווידא, ביקש ממנה השייח' באופן מפורש לא לפרסם: "אנחנו לא מדברים על רצח נשים בתוך העדה".
דפוסים דומים הזכירה במפגש הזום ד"ר רימה טליעה, חוקרת יחסים בין-לאומיים המתגוררת בסווידא: ישנן נשים שנסגרו בבידוד בביתן (לבחירתן או לבחירת משפחתן) ומרעיבות עצמן למות, הנשים החטופות שלא הושבו נחשבות "אבודות" כדי לשמור על כבוד המשפחה.
הפרקטיקה של הפקעת סיפור אַחֲריתן של הנשים שנאנסו והשתקתו, הסבירה סלוא, ממשיכה את השליטה הפטריארכלית ואת המבנה החברתי המדיר נשים מקטגוריות של ביטחון, ריבונות ודחיפות פוליטית. ולכן חיוני בעיניה להתנגד להפקעה הזו.
תרופה: חומר שמוכנס לגוף כדי לסייע במאבק במחלה
אונס במהלך סכסוך מזוין הוא הרסני לנפגעות ולקהילה. היריון בנסיבות הללו הרסני אף יותר, כיוון שהוא מסמן באופן מוחשי, גופני, את הפגיעה בכבודם של הגברים ואת כישלונם למלא את תפקידם כמגינים, ולכן מערער את מבנה הקבוצה. מכאן, בזמן שאת האונס כבר לא ניתן למנוע, העלמת ההיריון חיונית לא רק כהגנה על כבודם האבוד של הגברים, אלא כהגנה על המבנה החברתי הפטריארכלי.
התרופות שנשלחו לסווידא לבקשתן של נשים, על-ידי נשים שהכירו בנשים כסמכויות ידע, הן תרופות מצילות חיים. הן הצילו נשים מתסמיני מחלת הפטריארכיה: רצח נשים שנאנסו או יצירת מציאות שמעודדת נשים נפגעות "לבחור" לסיים את חייהן. פסק ההלכה התקדימי של השייח' אִפשר לנשים לשרוד בחיים את האונס ששרדו, אבל השאיר את הסמכות לקבלת החלטות על חייהן בידי הפטריארכ(יה).
במציאות שנוצרה, חייהן של נשים בסווידא ניצלו בזכות שיתוף פעולה בין פעילות פמיניסטיות לפטריארך בישראל, שיתוף פעולה שאִשרר וסייע לשמר את הפטריארכיה. נותרנו עם השאלה אם (וכיצד) ניתן להציל נשים מידי הפטריארכיה בלי להציל גם את הפטריארכיה עצמה.
* הטקסט נכתב כחלק משיתוף פעולה מתמשך עם ד"ר אבתסאם ברכאת (יו"ר שותפה של קהילת מגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית ומרצה בחוג ללימודים רב-תחומיים, המכללה האקדמית צפת) ומושפע ממנו.
[1] גם פגיעה מינית בגברים בעת סכסוכים מזוינים יכולה להיות סימפטומטית או סיסטמטית. פגיעות סיסטמטיות פוגעות בכבוד הגברים ומסמנת אותם כחלשים (נקביים, נחדרים, לא מגינים), ולעיתים יש לה השפעות (פיזיות ופסיכולוגיות) על יכולתם להעמיד צאצאים.
[2] באופן דומה, נשים יהודיות נשואות שנאנסו בשואה נחשבו להלכה כאנוסות ולא כבוגדות, ועל-פי פסיקות רבניות רבות, בהן של הרב הרצוג והרב עוזיאל, הן לא נאסרו על בעליהן הכהנים או הישראלים.
[3] ד"ר הלברטל לנדאו הייתה אחת הדוברות במפגש הראשון שקיימנו, ד"ר אבתסאם ברכאת ואני, בנושא "נשים במלתעות המלחמה: סווידא כמקרה בוחן" (28.8.2025).
[4] שייח' מואפק הוא המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, ושייח' חכמת אל-הג'רי הוא המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בסווידא. במקרה הספציפי הזה, כיוון שמדובר בצעד תקדימי, היה דיון רחב ומשותף של שתי המועצות, כאן ובסוריה (כלל הנועצים והמחליטים היו גברים).
[5].https://politicallycorret.co.il/moafek
[6] מקרי ההתאבדות, סיפרה סלוא, מתרחשים בקרבת הבית (קפיצה מהגג, לְבאר) ומשותפים ברשתות כפעולה חיובית: "קפצה לבאר ביתה, שמרה את כבוד ההר".