הבית נתפס כבסיס הפיזי והרגשי לחוויית הביטחון היסודי שלנו בעולם – הביטחון האונטולוגי[1] – וכמרחב לכינון זהות עבור יחידים, קהילות וחֶברות, ואובדנו מהווה רכיב מכונן בתהליך ההגירה. עבור תושבי קהילות הגבול בעוטף עזה, שחוו טבח ואלימות בהיקף חסר תקדים והפכו באחת לעקורים פנימיים, הוטען הבית במשמעויות חדשות לאחר שבעה באוקטובר 2023. במחקר מתמשך שאני עורכת[2] עם קבוצת מחקר בשדרות, בבארי ובניר עוז,[3] אנו מציעים שלוש מסגרות מצטברות לניתוח משמעותו של הבית בקרב קהילות גבול בהקשר של טבח והגירה כפויה: האל־ביתי[4] (הפיכת הבית המוכר למרחב זר ומעורר אימה), פריצת הבית כ"מרחב בטוח" (הפיכת המרחב הביתי, שמעניק הגנה וביטחון, למרחב פרוץ ומחורר), ואובדן הבית (עקירות). הנדל ורם[5] אף מרחיבים את הדיון למשמעותו העמוקה של הבית עבור יהודים ופלסטינים כאחד בעת הזו משני עברי הגבול. משמעות זו היא בה בעת פוליטית, מרחבית ורגשית, כאשר כל צד מבקש לא רק לבנות את ביתו בעולם, אלא גם לשלול את זכותו של האחר לבית ולקיום במרחב. על בסיס מסגרות משמעות אלה אני מציעה במאמר זה מסגרת חדשה לניתוח הבית לאחר שבעה באוקטובר באמצעות המושג "בית התייחסותי" (Relational Home).
אזור הגבול כמרחב אל־ביתי
במחקרנו אנו מראים כיצד לצד פריצת המרחב הבטוח (Safe Space) של הבית והעקירה מהבית (Homelessness) בשבעה באוקטובר 2023, הפך אזור עוטף עזה למרחב אל־ביתי זמן רב לפני כן – מרחב של טבע מרהיב וחיים קהילתיים עֵרים לצד אימה מזדחלת מתמדת מ"האחר" שמעבר לגבול, מעל ומתחת לפני השטח. מרחב סְפָר זה, שננטש על־ידי השלטון המרכזי הישראלי בתהליך מתמשך מראשית שנות האלפיים, נותר חשוף לירי רקטות עם עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה. מאז חוו תושביו "סבבי לחימה" חוזרים ונשנים ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012, "צוק איתן" ב־2014 ו"שומר החומות" ב־2021), וחרדה מתמדת ממנהרות חוצות גדר ומעפיפוני ובלוני תבערה, בפרט לנוכח ההסלמה לאורך גדר הגבול בין ישראל לעזה מ־2018 ואילך. האִמרה השגורה בפי תושבי העוטף, המאפיינת את חוויית חייהם במרחב זה עד שבעה באוקטובר – כ־"99% גן עדן" – מבטאת היטב את האימה הכבושה מפני האלימות הממתינה תמיד מתחת לפני השטח ("1% גיהינום"). במחקר אחר אני ממשׂיגה חוויה מעין זו כ"ביטחון אונטולוגי מתעתע" (Deceptive Ontological Security). גם הסקרנות המהולה בחרדה, שבה מתארים מרואיינים רבים את האופן שבו תפסו את מנהרות חמאס ואת העולם התת־קרקעי של עזה מן העבר השני של הגדר עד שבעה באוקטובר, מהווה ביטוי לכך.
בשבעה באוקטובר 2023 הפך הבית הפיזי של רבים מתושבי עוטף עזה לגילום של אימה זו הֲלָכה למעשה. כלואים בממ"ד שעות רבות או בניסיון להימלט על נפשם, אולצו תושבים רבים להיות עדים למעשי רצח, אונס, השחתה ושרֵפה המתרחשים בביתם. מאחורי דלת הממ"ד הם הריחו את ריח השרפה, שמעו שפה שאינה שפתם ואנשים זרים הבוזזים את תכולת הבית. הבית הפך למרחב אל־ביתי. חוויה זו אינה מוגבלת לבית הפרטי. עבור תושבים רבים, ובפרט תושבי הקיבוצים, המרחב האל־ביתי נמתח עד לשער בפתח הקיבוץ של הקיבוץ ועד גדר המערכת, ויש המחילים אותו גם על המרחבים החקלאיים שמעבר להם. עבור תושבים אחרים היוותה המתקפה על משטרת שדרות, שהמבנה שלה נותר תחילה על כנו חרוך ומט לנפול, ביטוי מובהק לכך.
במידה רבה, וממרחק, חוויה זו, שבה הבית המוכר משנה את פניו והופך לזר ומעורר אימה, התגלמה עבור תושבים רבים בישראל, שהיו ספונים במקלטים ובממ"דים בבוקרו של אותו יום, בצפייה בסרטונים המתעדים בזמן אמת את פריצת המכשול הטכנולוגי המשוכלל בגבול ישראל-עזה, את הטנדרים הלבנים ואת חמושי חמאס העושים במרחב העוטף כבשלהם. אין זה מקרה, על כן, שבשעות ובימים הסמוכים לטבח דיווחו תושבים רבים באזור המרכז על חרדה מגורמים זרים המצלמים את ביתם או מנסים לפרוץ אליו. דומה כי המרחב האל־ביתי של עוטף עזה "זלג" אל מחוץ לעוטף בתקופה המיידית שלאחר הטבח.[6] הדימוי החזותי של "הבתים המחוּללים",[7] שהפך בתוך זמן קצר לאחד מסמלי הטבח הבולטים בתקשורת הישראלית,[8] מהווה אם כן גם דימוי רב־עוצמה לשיאו של תהליך מרחבי, פוליטי ורגשי מתמשך, שבו הפך מרחב הגבול של עוטף עזה כולו למרחב אל־ביתי.
בית התייחסותי
דימוי חזותי אל־ביתי זה מהווה גם נקודת מוצא לחשיבה מחודשת על יחסי בית-מדינה. מה מייצג דימוי ויזואלי אל־ביתי זה של חורבות הבית הפרוץ, החרוך, המפויח והשבור, על שרידי החיים הקודמים שנחיו בו? נבארו־יאשין[9] ואחרים מתחקים אחר הנוף הסימבולי (Symbolic Landscape) של הריסות וחורבן באזורי גבול (למשל באזור הגבול החוצה לשניים את ניקוסיה, בירת קפריסין, לאורך "הקו הירוק" המבחין בין קפריסין היוונית לזו התורכית). נוף זה טומן בחובו רגשות פרטיים וקולקטיביים. נבארו־יאשין מכנה זאת :Abjected Domains מרחבים שנחווים על־ידי העצמי הפרטי והקולקטיבי כבזויים ומעוררי אימה. רגש האימה, כשריד וכסמל לאירועי העבר שהתרחשו במרחב זה – אירועי האלימות, אך גם החיים היומיומיים שאבדו, ושנֶחיו במרחב לפני ההרס – נותר כמו מקופל בתוך המרחב ומוסיף לדבֵּר מבין ההריסות. מושג זה עשוי לסייע לחשיבה גם על המרחב המדינתי כולו מאז שבעה באוקטובר.
לצד זאת, בחלוף הזמן ומתוך מחקר השדה המתמשך בעוטף עזה ובקרב העקורים הפנימיים, שבינתיים שָׁבו ברובם לבתיהם או התמקמו בבית חלופי, התגבשה בקרב צוות המחקר ההבנה שלא די במושגים אלה כדי לתפוס את מלוא משמעותו של הבית עבור קהילות גבול אלה לנוכח אירועי שבעה באוקטובר. חסרה לנו מסגרת מושגית שתאפשר לעבור מהדיון, החשוב כשלעצמו, בבית כמגלם את הממד המרחבי־רגשי של הטראומה האישית והקולקטיבית של תושבי עוטף עזה, לניתוח הבית כיחסים מתהווים (Emergent) המשתנים על פני זמן. המשָׂגה כזו תאפשר דיון בתפקידה המכריע של הצלע השלישית במשולש הטראומתי – הסביבה, או המדינה ומוסדותיה, שמעניקות או מונעות מרחב של הכרה ועיבוד של הטראומה לאורך זמן.
לשם כך אני מציעה לפנות למושג "בית התייחסותי" (Relational Home), שטבע הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולרו (Stolorow).[10] בית התייחסותי הוא סביבה אינטרסובייקטיבית המאפשרת הכרה, תיקוף ועיבוד של רגשות טראומתיים. לפי סטולרו, האירוע הטראומתי סודק את ה"אבסולוטיזם של חיי היום־יום" – המובן מאליו החברתי, היוצר אשליה של צפיוּת וביטחון (למשל, "אני מוגנת בגבולות המדינה שלי" ו"המדינה והצבא יבואו לעזרתי בעת הצורך"). הוא מותיר את היחיד מבודד וכלוא בזמן טראומתי "קפוא", שבו האירוע הטראומתי נחווה שוב ושוב, כשהעבר והעתיד מותָּכים אל תוך הווה אינסופי, מעגלי וכאוטי. אך סטולרו טוען כי רגשות טראומתיים אינם הופכים לטראומה כרונית מתמשכת בחווייתם של יחידים וקבוצות עקב האירוע הטראומתי עצמו, פתאומי ועוצמתי ככל שיהיה. הם הופכים לטראומה כרונית רק כאשר הם אינם פוגשים הֶקשר התייחסותי המעניק להם מרחב להישמע, לקבל מילים, הכרה ועיבוד, ולעבור אינטגרציה לתוך הנרטיב הביוגרפי של העצמי. כך, על אף ש"החלמה" מלאה מטראומה אינה אפשרית, שהייה רגשית (Emotional Dwelling) בבית התייחסותי מכוונן (Attuned) מאפשרת "המסה" של הזמן הקפוא ואינטגרציה של הרגשות הטראומתיים.
בית התייחסותי מדינתי
אם נרחיב את טענתו של סטולרו למישור המדינתי, המדינה יכולה אף היא לכונן או למנוע הֶקשרים התייחסותיים המאפשרים הכרה, תיקוף ועיבוד של רגשות טראומתיים, אישיים וקולקטיביים. הֶקשרים אלה כוללים, למשל, יצירת אקלים חברתי ופוליטי מכוונן המעודד שיח ציבורי של הכרה בטראומה, שימוש באמצעים סימבוליים וטקסיים להנכחת הטראומה במרחב הציבורי ולהנצחתה, והשקעת משאבים ביצירת הֶקשרים חברתיים ממוסדים, מדינתיים ואזרחיים, בתחומי החינוך, התרבות, הבריאות והרווחה. אלה יאפשרו תיקוף ועיבוד של הטראומה עבור יחידים וקבוצות. בחלוף התקופה המיידית שלאחר הטבח הלך והתחוור כי חוויה בולטת העולה משדה המחקר היא היעדרו של בית
התייחסותי מדינתי. כרמית פלטי־קציר,[11] בת קיבוץ ניר עוז, שבשבעה באוקטובר אביה נרצח, אחיה נחטף ונרצח בשבי ואימה נחטפה ושוחררה, מתמצתת חוויה זו כך:
אני חושבת שפשוט הייתי קפואה, וחיכיתי – ממש חיכיתי – לזה שמדינת ישראל תעדכן אותי. אמרתי לעצמי שהייתה טעות נוראית בשבעה באוקטובר, אבל שהמדינה עדיין כאן והיא תתייצב ותעדכן אותי. אבל עבר יום ואז עוד יום ועוד יום – ואף אחד לא מדבר איתי. אף אחד. חוסר ההתייצבות הזה הוא דבר שמלווה אותי מאז ועד היום.
כרמית מתארת חוויה מתמשכת של היעדר הֶקשר התייחסותי מדינתי (Statist Relational Home) שיעניק הכרה ותיקוף, יפשיר את "הזמן הקפוא" ויאפשר עיבוד של הטראומה. היא מוסיפה: "…לדבר הזה יש השפעה ממשית על היכולת שלי להשתקם… האנרגיות שלי צריכות להתמקד בהחלמה, ובמקום זה חובת ההוכחה מוטלת עליי כי לא מכירים בי". תֶּמה זו חוזרת, בגרסאות שונות, בעבודת השדה שלנו בקרב רבים מתושבי עוטף עזה ובני משפחותיהם. דומה אפוא כי מושג הבית לאחר שבעה באוקטובר מתגלם לא רק במרחב הבטוח שנפרץ, בעקירה ובהֲזרה של המרחב הביתי שהפך למאיים, אלא גם, ובפרט בחלוף הזמן, בחוויית היעדר בית התייחסותי מדינתי.
יתרה מזו, כאשר בית התייחסותי מדינתי נמנע מתקשורת עם קבוצות וקהילות לאורך זמן, ומוסדות המדינה אף פועלים באמצעים סימבוליים ואחרים למחיקת הטראומה, ניתן לראות בכך, בהמשך לטענתם של חוקרת המגדר אפי זיו[12] ושל אחרים,[13] צורה של אלימות סימבולית[14] וטראומה עיקשת (Insidious Trauma) – טראומה חמקמקה הנוצרת בנסיבות חברתיות ופוליטיות דכאניות מתמשכות. כיווּן מחקרי זה, המחבר בין הרגשי לחברתי ולפוליטי, מאפשר מבט ביקורתי על יחסי יחיד-מדינה, תופס את ההִשתנות של טראומה על פני זמן, ומהווה כר פורה למחקר חברתי על אודות השלכותיהם ארוכות הטווח של אירועי שבעה באוקטובר על תושבי עוטף עזה ובני משפחותיהם, וכן על החברה הישראלית בכללותה. במילים אחרות, הוא ממקד את תשומת הלב החוקרים בתפקידה של המדינה במניעת טראומה כרונית מתמשכת של אזרחיה. בהתייחסו לטראומה הקולקטיבית של 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, טוען סטולרו כי במצב זה עשויה המדינה לאמץ שיח דיסוציאטיבי ורטוריקה של עוצמה וחוסן – סטולרו מכנה שיח זה "אידיאולוגיות של תקומה" (Resurrective Ideologies)[15] – על אף שמבפנים היא נותרת שבורה, כאוטית ונטועה ב"זמן קפוא".[16]
* מחקר זה (מס' 1148/2024) נתמך על ידי הקרן הלאומית למדע.
[1] ראו גם Orit Gazit, "Van Gennep meets ontological (in) security: A processual approach to ontological security in migration. International Studies Review 21(4), 2019, 572–597; Idem, "What it means to (mis)trust: Forced migration", ontological (In) security, and the unrecognized political psychology of the Israeli-Lebanese conflict". Political Psychology 42(3), 2021, 389–406
[2] ISF 1148/2024, "Imaginaries of home: Homelessness, the uncanny, and ontological (in)security among Internally displaced people (IDPs) of three borderland communities in Israel’s Gaza envelop". לצידי כולל צוות המחקר את ארז גבע ושרלין וייסברג.
[3] קהילות עוטף עזה שנפגעו כוללות יישובים רבים נוספים, בהם כפר עזה, נחל עוז, כיסופים, נירים, חולית, ניר יצחק, רעים, נתיב העשרה, סופה, עלומים וכרם שלום.
[4] האל־ביתי (The uncanny, unheimlich Das) הוא מושג המזוהה עם פרויד, ופותַח בהמשך בידי קריסטבה ואחרים. הוא מתייחס לחוויה שבה אובייקטים מוכרים נעשים בה בעת זרים ומאיימים.
[5] אריאל הנדל ומורי רם חורבן הבית. הזמן הזה. ירושלים: מכון ון ליר, 2024.
[6] מכיווּן אחר, במאמר שפרסמתי לאחרונה עם אורן ברק, אנו מראים כיצד השם "רחוב עזה" הפך בעשורים האחרונים, ובפרט מאז שבעה באוקטובר, ל־Abject Toponym – שם מקום מעורר אימה ואי־ביטחון אונטולוגי יומיומי, כיוון שהוא מערער על הגבול שבין ה"אני" הישראלי ל"אחר" הפלסטיני: Oren Barak and Orit Gazit. Normalizing "Gaza" in Jerusalem: Toponymic abjection and ontological (in)security in the Israeli-Palestinian conflict. Global Studies Quarterly 5(4), 2025, 1-17.
[7] סביב החזָרה לבתים אלה, שיש לה השלכות כלכליות ופוליטיות, נסוב מאבק של חלק מהתושבים מול רשויות המדינה, וכן מתחוללים מאבקים פנימיים בתוך חלק מהקהילות, שנסובים סביב סוגיות של הנצחה וזיכרון (שימור "הבית המחולל" מול הריסתו).
[8] הסיורים המאורגנים בקיבוצי העוטף, שבהם צועדים המשתתפים בין הבתים החרוכים ועדים באופן בלתי־אמצעי לשייריהם השרופים, מוסיפים ממד חברתי־טקסי, רב־חושי וחזרָתי לדימוי זה, ומעמיקים את אחיזתו בחברה הישראלית מחוץ לגבולות עוטף עזה.
[9] Yael Navaro-Yashin .The Make-believe space: Affective geography in a postwar polity.
Durham: Duke University Press 2012.
[10] Robert D. Stolorow. World, afectivity, trauma. New York: Routledge, 2011, 27; Idem, "Loss, love and finitude". Janus Head 13(12), 2014, 42
[11] כרמית לא חיה בקיבוץ כיום, ולא הייתה חברת קיבוץ ניר עוז בזמן הטבח. היא נתנה את הסכמתה לפרסום דבריה בשמה, שהתפרסמו גם בכתבה מאת רן שמעוני, "הם היו עדים לרצח ולחטיפה של קרוביהם דרך הטלפון והמסך. מאז הם אנשים אחרים", הארץ, 6 בפברואר 2026.
[12] אפי זיו. "טראומה עיקשת". מפתח – כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית 5, 2012, 55–74.
[13] גבי בונויט. "'וּמִתַּחַת לְאֶבֶן הֲפוּכָה עַקְרָב זוֹחֵל': הטראומה כגשר ומכשול". פסיכולוגיה עברית, 2014. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3649
[14] Pierre Bourdieu. "Outline of a theory of practice: Structures and the habitus". In Practicing History, edited by Gabrielle M. Spiegel. London: Routledge, 2004 [1972], 179–198.
[15] ראו Robert D. Stolorow. "Identity and resurrective ideology in an age of trauma". Psychoanalytic Psychology 26(2), 2009, 206–209.
[16] במבט רחב, מסגרת מושגית זו יכולה לשמש כר פורה גם לניתוח גלי ההגירה מישראל לאחר אירועי שבעה באוקטובר ואף בתקופה שקדמה להם, ולחקר חוויית הגלות הפנימית של חלקים בחברה הישראלית כתהליך של שמיטת הבית ההתייחסותי המדינתי. היא רלוונטית גם לניתוח החוויה המתמשכת של קבוצות מיעוט הסובלות מאפליה והדרה ממוסדת, דוגמת הפלסטינים אזרחי ישראל. לבסוף, מסגרת זו עשויה להאיר באור חדש גם את חווייתם של מהגרים בכפייה ופליטים בישראל. הגירה, ובפרט הגירה כפויה, היא תהליך הכולל בהגדרתו אובדן פתאומי של מכלול ההקשרים האינטרסובייקטיביים שבהם נטועים יחידים וקבוצות. מסגרת זו עשויה, על כן, לאפשר את ניתוח חווייתן של קבוצות דוגמת הפליטים האוקראינים, החוסים תחת הגנה קבוצתית זמנית, אך מעמדם בישראל טרם הוסדר, ומבקשי המקלט מאריתריאה וסודן, שהגיעו לישראל בשנים 2006–2012, אך למעֵט מספר מקרים חריגים נותרו מחוסרי מעמד של קבע עד היום. קבוצות אלה איבדו באחת את הבית ההתייחסותי המדינתי עם עזיבתן את המולדת, אך נותרו, בדרגות שונות, מבודדות, ללא הֶקשר אינטרסובייקטיבי מדינתי חלופי במדינת ישראל המארחת.