אחריות הסוציולוגים בעת מלחמה

מאז אוקטובר 2023 אני חווה אסון מוסרי. רצועת עזה הפכה לא ראויה למגורי אדם, וכ-100 אלף איש ואישה נהרגו, רובם אזרחים המוגנים בידי המשפט הבין-לאומי. הצבא ביצע בשמִי מעשי הרג והרס, ואני חלק מהקהילה הפוליטית ושותף לאחריות. בתום המלחמה נראה שהמלחמה לא הניבה תוצאות המבטיחות לישראל ביטחון משופר ביחס לשישה באוקטובר, כל עוד הרצועה אינה בשליטה של כוח ריבוני לגיטימי. אבל התקופה הזו משקפת גם את ימיה הקשים של הסוציולוגיה הישראלית. הסוציולוגיה הישראלית כָּשלה במילוי אחריותה הציבורית בעת המלחמה, כֶּשל המנוגד לליבת הדיסציפלינה.

מהי אחריות הקהילה הסוציולוגית ברגעי מלחמה?

נקודת המוצא שלי היא חיבורו הידוע של נועם חומסקי, "אחריותם של האינטלקטואלים" (Chomsky, 1967). חומסקי הטיל על אינטלקטואלים אחריות יתר ביחס לכלל החברה, כבעלי פריווילגיה הנובעת מחירות פוליטית, מִגישה למידע, מחופש ביטוי ומזמן. מכאן נובעת אחריותם לדבֵּר אמת אל הכוח, ובמילותיו: "אינטלקטואלים נמצאים בעמדה המאפשרת להם לחשוף את השקרים של ממשלות, לנתח פעולות על-פי סיבותיהן ומניעיהן, וכוונותיהן הנסתרות לעיתים קרובות [מהעין]". קביעה זו ממצה את חובתו של האינטלקטואל, במיוחד בחברות המצויות בעיצומה של מלחמה אינטנסיבית, כפי שהייתה ארצות הברית בעת מלחמת וייטנאם, שבהשראת התפתחות המחאה נגדה כתב חומסקי.

אם זו אחריותם הכללית של אינטלקטואלים, הרי שעל סוציולוגים מוטלת אחריות ייחודית, כפי שניסח זאת ס"ר מילס בספרו The Politics of Truth (ראו Millis, 2009). לאחר מלחמת העולם השנייה הוא טבע את המושג "פוליטיקה של חוסר אחריות מאורגן", וטען להפיכת פעולות הכוח לבלתי-נראות (עמ' 16). לכן חובתו של הסוציולוג "לחקור באופן מתמשך את הגורמים למלחמה, וביניהם לאתר את ההחלטות והמחדלים של חוגי האליטה" (עמ' 2). על סוציולוגים מוטלת אחריות מיוחדת לא רק בשל מומחיותם בתחום התוכן, אלא גם בשל אופייה הייחודי של הסוציולוגיה כתחום דעת. עבור מילס, הסוציולוגיה מספקת את הדמיון הסוציולוגי, אשר "מאפשר לנו לתפוס את ההיסטוריה ואת הביוגרפיה ואת היחסים ביניהן בתוך החברה" (Mills [1959] 2000, 6), יכולת המאפשרת ליחידים להתעלות מעל החוויות האישיות והמקומיות של המלחמה ולהבין את הכוחות המבניים המעצבים אותן.

גם אלחנדרו פורטס (Portes, 2000, 2–3) הדגיש את הייחוד הדיסציפלינרי של הסוציולוגיה — רגישותה לדיאלקטיקה של הדברים, לתפניות בלתי-צפויות של אירועים, לתוצאות בלתי-מכוונות ולהופעת מבנים נגדיים חלופיים. לכלים אנליטיים אלה מצטרפת התשוקה המובנית של סוציולוגים, יותר מזו של חוקרים אחרים, ל"צדק חברתי, שוויון כלכלי, זכויות אדם, סביבה בת-קיימה, חירות פוליטית…" (Burawoy, 2005, 5). אלה ערכים שמלחמה מפירה. לפיכך לסוציולוגיה אחריות מוגברת בעת מלחמה.

אחריות זו אינה רק לייצור ידע, אלא גם להנגשתו לציבור. זהו התפקיד של הסוציולוגיה הציבורית. הסוציולוגיה הציבורית שואפת לפתח דיון פומבי לגבי הכיוון שאליו צועדת החברה (Burawoy, 2021, 36), ומבקשת להפנות את תשומת הלב הציבורית הן אל מגבלות ההקשר, הנוצרות מפעולתם של שחקנים ומוסדות, הן אל מגבלות האינטרסים שהשחקנים נושאים עימם, המשוקעות במוסדות. הסוציולוגיה הציבורית נושאת את הסוציולוגיה אל המרחב הציבורי לצורך דיאלוג פתוח על גבולות האפשר ועל הדרכים שבהן ניתן אולי לחרוג מהם (עמ' 63).

לסוציולוגיה הציבורית תפקיד ייחודי בעת מלחמה, שכן המלחמה שוחקת את הדמוקרטיה הדיונית. במלחמת עזה ניוונו מוסדות המדינה את הדיוניות לא רק באמצעות הגבלות על חופש הביטוי, אלא גם בעזרת מנגנונים שהקטינו את הנטל הצבאי המוטל על קבוצות הכוח של המעמד הבינוני-חילוני – באמצעות שינוי דה-פקטו של מודל המילואים, צמצום סיכון החיים של צעיריהן, והשתתת נטל כלכלי מוגבל של עלויות המלחמה על משלמי המיסים. צמצום הנטל מפחית עניין פוליטי, ומכאן גם את הפוטנציאל להתנגדות. לכן על הסוציולוגיה הציבורית לחזק את הדיוניות דרך העלאת סוגיות לסדר היום הציבורי והזנת הדיון הציבורי בידע רלוונטי (Levy, 2023).

כיצד נהגה קהילת הסוציולוגיה בישראל?

גישה זו יכלה להעניק לקהילת הסוציולוגיה הישראלית כלים להשמיע את קולה במלחמה — "לחשוף את השקרים" של הממשלה, לא רק את אלה שחוגי אופוזיציה חשפו וביקרו, אלא גם את אלה הנסתרים מן העין. בהם, לדוגמה, שאין אמת בלעדית בהטלת האחריות למתקפת חמאס על מדיניות ההכלה של הממשלות, אלא יש לדון גם באחריותן לביסוס הסטטוס קוו שהצמיח מוטיבציה למתקפת חמאס; שהיעדר חזון ל"יום שאחרי" אינו טעות, אלא דרך מכוונת להימנע מהצבת מטרות שיתחמו את משך המלחמה – וגם האופוזיציה לא הציבה חזון כזה; ואף לחשוף שחלק עיקרי מן ההרג וההרס נגרם מכוח לחימה רציונלית ומנוהלת בריכוזיות בידי המערכים הטכנולוגיים של הצבא, לרבות אלה שאיישו ערב המלחמה את שורות "קפלן", ולא ממלחמה "משיחית" בלבד. סוציולוגים גם לא הפעילו את ההיגיון הדיאלקטי כדי לטעון שמעשיה של ישראל אינם מקדמים את הביטחון, אלא מְסכנים אותו, בשל פגיעה בתשתיות הפוליטיות של היריב ללא כינון חלופה.

בעיקר יכלו תובנותיו של מילס להמריץ התמודדות עם אחת מרָעותיה של המלחמה – שלילת ההקשר. בפרשנות פוסט-מלחמת עיראק על כתיבת מילס טען הנרי ג'ירו כי:

סוגיות מבודדות נותקו מההקשרים ההיסטוריים ומן היחסים הרחבים יותר שהעניקו להן משמעות. [זה] בשילוב עם הצפה של מידע המיוצר על-ידי מדיה אלקטרונית חדשה מקשים על יצירת נרטיבים קוהרנטיים המציעים הבנה היסטורית, קשרים יחסיים ורצפים התפתחותיים. הפיצול של רעיונות וזרם המידע המקביל מחזקים צורות חדשות של דה-פוליטיזציה וסמכותנות (Giroux, 2014, location 743). 

הדברים כאילו נכתבו על ישראל והתנהלותה במלחמת עזה. כך כתב חוקר התקשורת ארן ליביו (2024, 93):

ההלעגה של מושג ההקשר והתביעה לדה-קונטקסטואליזציה מוחלטת של טבח 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו, היבנו אותם כאירוע שאין לו היסטוריה, והוא מנותק לחלוטין מכל רקע גיאו-פוליטי, כלכלי, דתי או אחר.

זהו תפקיד הסוציולוגיה – לעמוד מול היצף המידע ולא לאפשר לו לטשטש את ההקשר. הטשטוש המוחלט של ההקשר ההיסטורי הוא שמאפשר למלחמה להתנהל ללא סוף. הרי אם אין הקשר, אין אחריות ישראלית למלחמה, ולכן גם לא יכולה להיות אחריות לסיומה, אלא במימוש ההשמדה של הצד האחר.

האם הקהילה הסוציולוגית עמדה באתגרים אלה? ספק רב. רוב הסוציולוגים והסוציולוגיות שמרו על שתיקה – לפחות במרחב הציבורי הגלוי, במדיה ובשיח הציבורי הרחב – ורק מעטים השמיעו קול חתרני. גם מי שהתנגדו למלחמה לא ניצלו את שפע הפלטפורמות העומדות לרשות אנשי אקדמיה – ובהן המדיה החברתית – כדי להשמיע קול. האגודה הסוציולוגית, כקולקטיב, התקשתה לגבש החלטה נגד המלחמה, ורק ביולי 2025, לקראת סיום המלחמה וכשההתנגדות לה גברה, חתמו כמאתיים חברי וחברות הקהילות הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות, מטעם עצמם ולא מטעם האגודה, על עצומה הקוראת לסיום המלחמה ולהפסקת הטיהור האתני והרעבת האוכלוסייה (קשתי, 2025). החותמים הביעו מודעות לתפקיד הדיסציפלינה:

הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה הן דיסציפלינות הומניסטיות. רבות/ים מאיתנו חוקרות/ים את האופן שבו חברות מתכחשות לעוולות המבוצעות בשמן. המחוייבות שלנו לאמות מידה מוסריות בסיסיות… מחייבות אותנו להדוף את מאמצי ההשתקה המופעלים עלינו ברמה הבינלאומית וברמה המקומית ולמחות נגד הפשעים המתבצעים בשמנו מדי יום (הצהרת הסוציולוגים והאנתרופולוגים, 2025).

גישה זו הלמה את תקנון האגודה הסוציולוגית, הרואה בסוציולוגיה דיסציפלינה הפועלת גם ציבורית, מתוך "מחויבות איתנה לשוויון, לדמוקרטיה ולזכויות האדם והאזרח, ללא הבדל לאום, מוצא, אמונה, מגדר, נטייה מינית, סגנון חיים, מגבלה פיסית או שוני אחר" (האגודה הסוציולוגית הישראלית, 2018). כך שרק חלק הכיר בתפקיד ובאחריות.

לעומת זאת, אנרגיה קהילתית לא מבוטלת הושקעה בביקורת על הקהילה הסוציולוגית הבין-לאומית. בגיליון היחיד שהקדיש אותה עת כתב העת סוציולוגיה ישראלית למלחמה, עמדה בַּמוקד ביקורת על התיאוריה הביקורתית הגלובלית, שבגינוייה את ישראל ובהימנעות מעמידה בציפיות הישראלים לגנות בעוצמה את מעשי חמאס היא הידרדרה לחד-צדדיות ונכשלה בקריאה נכוחה של מורכבות הנושא (קמפ, שיף, וקפלן, 2025). תהיה ביקורת זו מוצדקת ככל שתהיה, היא הסיטה את מרכז הכובד מההרג בעזה ומהאחריות הישראלית לו (ראו גם קרזי-פרסלר ועמיתות, 2025).

מנגד, בדרך של החזרת ההקשר לשיח הלכו מעטים. אבי-רם צורף (2024) קישר למלחמה בעזה את היווצרות בעיית הפליטים ב-1948 ואת המדיניות הישראלית לאחר הסכמי אוסלו; לב גרינברג (2023) דיבר על התנפצות האשליה של כליאת מאות אלפי אנשים ב"כלא עזה"; הפורום לחשיבה אזורית (2025), של חוקרי מזרח תיכון ביקורתיים, התייחס גם לכישלון מהלך הפרגמטיזציה של חמאס בעשור האחרון ובאחריות הישראלית לכך.

הדיון בהקשר הוא היחיד המאפשר לא רק לגנות את חמאס ולהטיל עליו אחריות לפשעיו, אלא גם ליטול אחריות ישראלית ולסייע בחשיבה על אלטרנטיבות. לעומת זאת, שיתוף פעולה סוציולוגי עם שלילת ההקשר כמוהו כביטול הידע הסוציולוגי עצמו, ידע השואף להבין פעולות בהקשרן ולא לייחס להן הסבר מנותק.

גישה ביקורתית המדברת אמת אל הכוח יכלו לנקוט אפילו סוציולוגים שגילו אמפתיה לצורך להילחם. כוחה של הדיסציפלינה, כמו גם המחויבות הערכית הנובעת ממנה, אינם כפופים לדרך אידיאולוגית מובהקת. ניתן היה, למשל, להשמיע קול פמיניסטי המגלה הבנה לסבלן של נשים עזתיות, ולכל הפחות למחות על ההשתקה שנגזרה על המתנגדים למלחמה, בראש ובראשונה פלסטינים אזרחי ישראל.

אין להתעלם מן החשש של הקהילה מעימות עם הממשלה, שבה תלוי קיומם של המוסדות האקדמיים – פחד המשתק ציבור רחב של אנשי ונשות אקדמיה (ראו רינון, 2026). ובכל זאת, זהו מקרה טיפוסי של "ציות מקדים" ,(Anticipatory Obedience) שבו יחידים מקדימים לחשוב מה עתיד לרצות שלטון מדכא, ומציעים עצמם מבלי שהתבקשו (Snyder, 2017, 17). הטיה זו מחזקת התבססות של משטר סמכותני. מסוציולוגים ומסוציולוגיות מצופה להכיר בכך ולנהוג, חרף החשש, בהתאם למחויבות המקצועית.

סיכום

הקהילה הסוציולוגית הישראלית, ברגע של אמת, לא עמדה במחויבותה המקצועית. כֶּשל זה אינו רק מוסרי, אלא גם מקצועי: הוא מבטא ויתור על הכלים הסוציולוגיים עצמם להבנת פעולה בהקשרה ההיסטורי. כשל זה חורג מהקהילה עצמה, ומהווה חלק מן המנגנונים המייצרים לגיטימציה, שאפשרו את ההתנהלות הישראלית במלחמה בעזה, והפעלה חסרת תקדים של כוח צבאי, שחרגה מכללי הריסון החלקיים שנהגו בעבר.

ניתן לסיים בפרפראזה מדברי חומסקי:

השאלה, 'מה עשיתי?' היא שאלה שנוכל לשאול את עצמנו, כשאנו קוראים בכל יום על זוועות חדשות… [בעזה] — בזמן שאנחנו יוצרים, או מדקלמים, או מקבלים בשתיקה את ההונאות שייעשה בהן שימוש כדי להצדיק את ההגנה הבאה על… [הביטחון].

מה עשינו? מה נעשה?

רשימת המקורות

גרינברג, לב (2023, 25 באוקטובר). חולשתה של ישראל היא לא צבאית, אלא היעדר דמוקרטיה. שיחה מקומית.

האגודה הסוציולוגית הישראלית. (2018). תקנון האגודה.

הפורום לחשיבה אזורית (2025). היום שעכשיו: חלופות עבור מדיניות ישראלית שוחרת שלום. ירושלים: מכון ון ליר.

הצהרת הסוציולוגים והאנתרופולוגים (2025, 30 ביולי).

ליביו, ארן (2024). הקשר. עיונים בשפה וחברה 19, 91–96.

צורף, אבי-רם (2024, 21 בינואר). החלל שאיננו ריק והעתירה הדרום-אפריקאית. הפורום לחשיבה אזורית.

קמפ, אדריאנה, טליה שיף, ורמי קפלן (2025). הביקורת ושברה לאחר שבעה באוקטובר: הקדמה לגיליון המיוחד. סוציולוגיה ישראלית כו(1), 6–14.

קרזי-פרסלר, תאיר, גילי הרטל, ואורנה ששון-לוי (2025). הגוף הממוגדר ו"הלאומיות הנורמלית החדשה" מאז שבעה באוקטובר. המרחב הציבורי 22-21, עמ' 239–264.

קשתי, אור (2025, 6 באוגוסט). כ-200 סוציולוגים ואנתרופולוגים: יש לסיים את המלחמה, די להרעבה ולטיהור האתני בעזה. הארץ.

רינון, יואב (2026, 29 בינואר). המרצים באקדמיה לא הושתקו בידי הימין. הם נכנעו מרצונם, מתוך פחדנות נוחה. הארץ.

Burawoy, Michael (2005). For public sociology. American Sociological Review 70(1), 4–28.

Burawoy, Michael (2021). Public sociology. Cambridge: Polity Press. Kindle Edition.

Chomsky, Noam (1967). A special supplement: The responsibility of intellectuals. The New York Review of Books, 23 February.

Giroux, A. Henry (2014). The violence of organized forgetting: Thinking beyond America's disimagination machine. San Francisco, CA: City Lights Publishers.

Levy, Yagil (2023). What Is the social responsibility of social scientists to influence national security affairs? Armed Forces & Society 49(1), 7–19.

Mills, C. Wright [1959] (2000). The sociological imagination. Oxford: Oxford University Press.

Mills, C. Wright (2008). The politics of truth: Selected writings of C. Wright Mills. Oxford: Oxford University Press.

Portes, Alejandro (2000). The hidden abode: Sociology as analysis of the unexpected. American Sociological Review 65(1) 1–18.

Snyder, Timothy (2017). On tyranny: Twenty lessons from the twentieth century. New York: Crown.