מעמד

נקודת המוצא במחקר על נשירה מבית הספר היא כי מדובר בתופעה פתולוגית המצריכה תיקון. המאמר הנוכחי מציב סימן שאלה על הנחה זו, וחוקר מהי המשמעות שהנושרים עצמם נותנים לנשירתם. האם בהכרח הם תופסים אותה כמשבר אישי וככישלון? וכיצד הם מפרשים ממרחק הזמן את מקומה במהלך החיים שלהם? באמצעות ניתוח סיפורי חיים של גברים צעירים ממעמד נמוך ובינוני שנשרו בעברם מבית הספר נחשפים שני נרטיבים מובנים מעמדית: סיפורי תיקון של המעמד הנמוך וסיפורי מימוש עצמי של המעמד הבינוני.

במאמר אטען כי סיפורי הנשירה מתעצבים למול השיחים הטיפוליים ותסריטי המפתח להתבגרות הזמינים לנושרים מתוך מיקומם החברתי, והם משקפים את יחסי הגומלין בין האינטרס המעמדי וההון התרבותי של כל קבוצה. נושרים מהמעמד הנמוך מכוונים למובּיליות מתוך אמונה בכוחו של הַסדר החברתי, ונשירתם נתפסת כמהלך של "הנשרה" תחת פיקוח חברתי. רובם מקבלים את הדרישה לתיקון בראותם בו פוטנציאל לניעוּת, ומי שלא מצליחים בכך, מדגישים את אוזלת ידם למול הכוחות החברתיים. הנושרים מהמעמד הבינוני, לעומתם, יוצאים מעמדה שוויונית יותר, ופועלים לשימור מעמדם שנפגע בעטייה של הנשירה. נשירתם מקבלת משמעות פסיכולוגית כפעולה שהיא בשליטתם, וכבחירה לשים את צורכיהם במרכז.

הפרשנות בשדה מאתגרת את התפיסה הדומיננטית לנשירה, ומרחיבה את הפרשנויות לה – לא רק כסטייה הכרוכה במחיר אישי וחברתי, אלא גם כמהלך משחרר המעצב את מהלך חייו של הנושר.

Between Rehabilitation and Self-Realization: Class-Based Narratives of School Dropout and Social Reintegration / Rachel Levie

Research on school dropout typically assumes that it is a pathological phenomenon requiring correction. This article questions this assumption and examines the meaning that dropouts themselves attribute to their departure from school. Do they necessarily perceive it as a personal crisis and failure? And how do they interpret its place in their life course from a temporal distance? The analysis of the life stories of young men from lower and middle-class backgrounds who previously dropped out of school reveals two class-structured narratives: rehabilitation stories of the lower class and self-realization stories of the middle class.

In this article, I argue that dropout narratives are shaped in relation to therapeutic discourses and key developmental scripts available to dropouts from their social positions, reflecting the interplay between class interests and the cultural capital of each group. Lower-class dropouts aim for mobility, while believing in the power of the social order. Their dropout is perceived as  being "dropped out under social supervision". Most accept the demand for rehabilitation, seeing it as potential for mobility, while those who fail to achieve this emphasize their powerlessness against social forces.

Middle-class dropouts, in contrast, operate from a more egalitarian position and work to preserve the status that was compromised by dropping out. Their dropout receives psychological meaning as an action under their control and a choice to prioritize their needs.

This study challenges the dominant perception of dropout and expands its interpretations — not only as a deviation involving personal and social costs, but also as an emancipatory act shaping the dropout's life course.

מאמר זה הוא הצעה פרוגרמטית, שנכתבה בהשראת מרקס, גראמשי ובורדייה, לניתוח מעמדי של החברה הישראלית. נטען כי מתחילת התקופה הניאו־ליברלית התגבשו שני גושים מעמדיים: האחד – מעמד שליט, הכולל בעלי הון עולמי ומקומי וכן מעמד משרת, שהוא שכבה גבוהה של אנשי מקצוע ומנהלים המשרתת את ההון; והאחר – מעמדות עממיים מגוונים, בהם מעמד בינוני עממי, מעמד פועלים מקצועי ומעמד פועלים שולי.

המעמד המשרת החדש צמח במקום המעמד הבינוני המבוסס שנשען על חוזה עם המדינה. בחלקו הוא נמצא בחוזה גלוי עם ההון, וממלא תפקידי ניהוג בשדה הכלכלי. בחלקו האחר הוא משרת את האינטרסים של ההון מתוך עמדות בכירות בשירות המדינה או בתרבות (תקשורת, אקדמיה) – אלה מקיימים חוזה שירות, סמוי בעיקרו, עם ההון. המעמד המשרת החדש מכונן יחסי כפיפות עם המעמדות העממיים, תוך הפעלת כוחו של ההון, הקובע גורלות וגבולות מציאות. אף שיחסי הכפיפות בעלי עוצמה, הם אינם שוללים לחלוטין מהכפופים שליטה וביטוי. בראש המעמדות העממיים ניצב המעמד הבינוני העממי, אך הוא שרוי ב"ריבוד מרובה" – אתנו־לאומי, מקצועי, מִגדרי – ובתחרות עזה על נכסים (הון כלכלי, חברתי ותרבותי). אשכנזים, מזרחים, ערבים ואחרים מפוזרים באופן שונה על פני מעמדות אלה, וממשיכים להיבדל זה מזה. בידול זה יכול להתקיים באופן חבוי באמצעות כינון "עצמי" ו"קומונסנס" קהילתי נפרד. האינדיבידואציה – אשר שמה דגש על הפרט היזָּמי – חודרת לכל רובד. בניגוד לצפוי, היא אינה מפוררת את המעמדות, אלא מעצימה אותם בדרכה הייחודית.

Class in Contemporary Israeli Society: Guidelines for Future Research \ Rami Adut, Dani Filc, Sara Helman

This programmatic paper, inspired by Marx, Gramsci and Bourdieu, presents a class analysis of Israeli society. We suggest that, since the rise of neoliberalism, two major class blocs have emerged in Israel. These are comprised of a ruling class, composed of rising global and local capitalists plus service professionals, and the popular classes. The latter group are characterized by their heterogeneity, within which we can distinguish a popular middle class, a skilled working class, and a marginal class.

The new “service class," characterized by its contract with capital, has replaced the upper-middle class that had served the State. Part of this class holds direct contract with capital owners, playing a steering role in economic fields. Others serve capital ends while being employed in senior positions in public service or cultural realms (media, academia), and maintain a tacit contract with capital. The "new service class" forms relations of subordination with the popular classes, exercising capital's determining power over them. Yet, these relations do not completely deprive the subordinated of their voice and agency.

The popular middle classes are characterized by "multiple stratification" on an ethno-national, professional, or gender basis; and in fierce competition for assets (economic, social, and cultural capital). Ashkenazis, Mizrahis, Arabs, and others are distributed unevenly along the popular classes. These ethnic distinctions might exist covertly through a distinct "self" and communal "common sense". Moreover, individuation plays a significant role in processes of class consolidation, paradoxically strengthening them.

במאמר זה אני מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין זהות, אתניות, מעמד ומוזיקה פופולרית דרך מקרה בוחן של עיירת הפיתוח בית שמש בשנים 1975–1990. המאמר דן בטעמים המוזיקליים ובזהויות המוזיקליות של מתבגרים חילונים. מאמר זה מראה כי בניגוד להנחות אקדמיות קודמות בדבר השסע העדתי, מתבגרים ממוצא מזרחי האזינו לתרבות הפופ בעלת המאפיינים הגלובליים, הקוסמופוליטיים, הליברליים, המודרניים והמערביים. לצד הצגת השגותיי על אודות התפיסות השכיחות על מוזיקה ואתניות בישראל, במאמר זה אטען כי בחלק נכבד של המחקר העוסק ב"מזרחים" נעדר כמעט לחלוטין דיון על הבדלים לוקליים, מעמדיים והשכלתיים המעצבים את זהותם של אותם "מזרחים" באופן מגוון. בניגוד לנרטיב המוכר על אודות אפלייתה של "ישראל השנייה", מתבגרים צעירים חילונים ממוצא מזרחי בבית שמש היו בעלי מאוויים בורגניים וליברליים ורצון לאסימילציה אל הזרם המרכזי, בעודם משלבים את התרבות של מוצאם עם התרבות ההגמונית. אולם למרות מוטיבציות האסימילציה, תרבותם של המתבגרים לא הייתה קונפורמיסטית באופן מובהק, אלא רב־גונית, רב־תרבותית, גלובלית ומודרנית, והעניקה "שטחים" ו"חללים" של העֲצמה, שונוּת וייחודיות, אותנטיות, חוויה וחלומות התנגדות מדומיינים. הזהות הייתה ועודנה נזילה יותר מכפי שמציעים הסטריאוטיפים.

"It was my Home": Stereotypes, Identity, and Popular Music in the Development Town of Beit Shemesh, 1975-1990 \ Ari Katorza

This article rethinks the relationship between identity, ethnicity, class, and pop music, as it examines the musical tastes and identities of secular teenagers in the Israeli development town of Beit Shemesh from 1975 to the 1990s. The essay shows that, contrary to previous academic assumptions regarding ethnic inequality and exploitation, teenagers of Mizrahi origin listened mostly to pop music with global, cosmopolitan, liberal, modern, and Western characteristics.

This article revises common beliefs regarding music and ethnicity in Israel. It contends that research on the pop music preferences of second- and third-generation Israelis from Muslim countries contains almost no discussion of locality, class, and the educational differences that shaped their identity. Contrary to the well-known narrative of discrimination and the rise of a separate ethnic "second Israel," the secular youth of Mizrahi origin in Beit Shemesh actually had bourgeois and liberal aspirations. These teenagers were inclined to assimilate into the hegemonic surrounding culture, while maintaining the ethos of their origins.  Despite the motivations of assimilation, however, the culture of these young people was not distinctly conformist but multifaceted, multicultural, global, and modern. It provided "territories" and "spaces" of empowerment, difference, uniqueness, authenticity, experience, and imagined dreams of resistance to provincialism. Identity was, and still is, more fluid than the stereotypes would suggest.