תודעת מקום

במחקר האיכותני הפנומנולוגי נבחנו המשמעויות שמייחסים הורים עקורים מהגליל העליון המזרחי לבית ולמקום במהלך תהליך מתמשך של פינוי כפוי במלחמת "חרבות ברזל". המסגרת התיאורטית של המחקר היא תודעת מקום בסביבות כפריות בתוך משבר קיצוני מתמשך. במחקר רואיינו בשני סבבים 22 הורים שנעקרו מבתיהם בהוראת ממשלה עם תחילת המלחמה למלונות או ליחידות אירוח זמניות. מניתוח תמטי של הנתונים עלו שלושה נרטיבים מרכזיים: הנרטיב הראשון מדגים את הזמן כמחזק את יציבות משמעות הבית שממנו נעקרו, והדגש מושם על תחושת השייכות כמרכזית יותר בהשוואה לתחושת הביטחון. הנרטיב השני מדגים התייחסות למגורים בבית שממנו נעקרו כתקופת ניסיון והתבוננות, תוך כדי שימוש בזמן כאמצעי לבסס החלטה לגבי מגורים עתידיים. הנרטיב השלישי מדגים את הזמן כמבסס את האחיזה בבית חדש, ומתמקד בחוסר רצון לשלם מחירים של מרחק ובידוד. שלושת הנרטיבים מאפשרים יצירת טיפולוגיה של עקירה פנימית מתוך התייחסות לשני צירים: ציר המקום שממנו נעקרו ההורים, תוך כדי פירוק המקום למרכיביו – בית, קהילה ומרחב פריפריאלי והיקשרות או השתייכות נבדלת לכל אחד מהם; וציר הזמן, כשחקן שמעצב באופן דינמי את משמעות הבית ואת ההחלטות לגבי מקום מגורים. העקירה הפנימית מהווה חלון מִבני ממוסגר שדרכו מתהווים דפוסי תודעת מקום שונים בקרב הורים. כך מאפשר המחקר התבוננות על מקום, כפי שהוא נחווה על־ידי אנשים באופנים שונים במצב של עקירה פנימית.

Intersecting Meanings of Time and Place as Dynamic Motifs in the Lives of Displaced Parents in the Eastern Upper Galilee: A qualitative methodological approach at two points in time \ Yael Grinshtain

The phenomenological qualitative study examines the significance that displaced parents from the Eastern Upper Galilee attribute to home and place during an ongoing process of displacement during the "Iron Sword" war. The theoretical framework of the study is to place consciousness or place attentiveness in rural environments amid an ongoing extreme crisis.

In two rounds of research, 22 parents who were displaced from their homes by government order at the beginning of the war were interviewed at hotels or other temporary accommodations. A thematic analysis of the data revealed three main narratives: the first narrative demonstrates how time reinforces the stability of the meaning of home from which they were displaced, with an emphasis on the sense of belonging as more central than the sense of security. The second narrative presents the attitude toward living in the house from which they were displaced as a period of experience and observation, using time to inform a decision about future housing. The third narrative demonstrates time as it takes hold in a new home, with an emphasis on the unwillingness to pay the price of distance and isolation. The three narratives enable the creation of a typology of internal displacement with reference to two axes: the axis of the place from which the parents were displaced, while dismantling the place into its components – home, community, and peripheral space, and a distinct attachment or belonging to each of them; and the timeline as an actor that dynamically shapes the meaning of the home and decisions about where to live. Internal displacement constitutes a structural framing through which different patterns of place consciousness are formed among parents. Thus, the study enables the observation of place as experienced by people in different ways in an ongoing internal displacement.