פניה ברגשטיין

סוגת הקינה נחשבת אחת המגוונות בעולם המוזיקה העממית מבחינת השונוּת במרכיביה, בהם המתאר המלודי, המנעד הקולי וזהות המקוננים או המקוננות. המוזיקה הישראלית, המכונה "שירי ארץ ישראל", שהיא סוגה מובחנת במוזיקה שנוצרה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל מראשיתה ועד ימינו, כוללת, קינות למיניהן וגם דפוסי ביצוע וצריכה מובחנים, בייחוד סביב ימי הזיכרון. מאמר זה מבקש לבחון את השיר "ניגונים" של פניה ברגשטיין בלחנו של דוד זהבי כקינה שנכתבה בתנאים של אי־ודאות. אי־ודאות זו ניכרת באופנים שונים בביצועים המוקלטים הראשונים ונעלמת עם השנים, עם התבססות המסורת של טקסי יום הזיכרון הממלכתיים, ואחר־כך עם שחרורו ההדרגתי של השיר משיוכו הקיבוצי ומהמסורת המוזיקלית הקיבוצית. הקינה המקורית בשיר מרוכזת באובדן קולם של הנספים, הקול המתפלל והשר של אוכלוסיה מסורתית אשכנזית, שבוטאה בראשית הדרך בשירה רצ'יטטיבית, ספק תפילתית, בעלת עיטורים חזנותיים, שכאילו מבקשת לעצור את הזמן ואיתו את הידיעה המרה. עם חלוף השנים חל שינוי באופי העיבוד והשירה של הקינה: השירה הרצ'יטטיבית והעיטורית עברה השטחה, כך שאבד הגוון המסורתי שלה, המפעם עלה והתזמור השתכלל. לבסוף הפך השיר לאתר של ריבוי קולות אתניים כמעט מכל רחבי הקשת החברתית היהודית בישראל, והקינה נדחקה לטובת העלאה על נס של עושר המסורת של דור העבר, במעין שיר ערש לדורות שאבדו.

“Above the Darkness of the Abyss”: “Melodies” as a Case Study of the Israeli Lament in Changing Conditions of Uncertainty \ Efrat Urbach

The lament is one of the most diverse genres in the world of folk music in terms of variation in melodic outline, vocal range, and the identity of the lamenters. A genre of early Israeli music, known as "Songs of the Land of Israel," distinct within the music created by Jews in Mandatory Palestine and the new State of Israel, includes various laments as well as distinct performance and reception patterns, especially within the context of national memorial days. This article seeks to examine the poem "Melodies" by Fania Bergstein in David Zahavi’s setting as a lament written under conditions of uncertainty. This uncertainty, palpable in the first recorded performances of the song, became less evident over the years, with the emergence of standardized national Holocaust Memorial Day ceremonies, and then with the gradual release of the song from its Kibbutz affiliation and musical tradition. The original lament in the song is centered on the loss of the Holocaust victims’ voices, and with them, their traditional Ashkenazi prayer melodies. The song was initially performed in recitative, cantorial-style singing, as if grappling with the bitter situation of post-Holocaust Europe. As the years passed, changes occurred in the nature of mourning and in forms of lamentation. Recitative-style singing and decorative melodic elements were flattened, so that the arrangement's traditional hue was lost, the tempo increased, and the orchestration changed. Eventually, the song became a locus for multiple ethnic voices from nearly the entire Israeli Jewish social spectrum. The lament was suppressed in favor of a celebration of the richness of the traditions of bygone generations, transforming into a kind of nostalgic lullaby for the past.