מדינה

במאמר זה אנו מראות כיצד פעולות הוריות ואזרחיות משתלבות זו בזו בחברה הישראלית בת־זמננו. אנו ממחישות זאת באמצעות דוגמאות ממחקרים עצמאיים, שכל אחד מהם עוסק בדרכים שונות במעורבות אזרחית הורית בקרב קבוצות ממגוון מיקומים חברתיים, שפועלות במרחב לאומי–אזרחי–גיאוגרפי משותף. התובנות שלנו נשענות על ארבעה מקרי בוחן: הורים חרדים השואפים להכין את ילדיהם לעתיד טוב יותר באמצעות חינוך מדעי; משפחתיות אלטרנטיבית במסגרת תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הציוניות; אימהות לילדים טרנסג'נדרים המבקשות לתווך את הסטטוס המשתנה של ילדיהן לסביבה; ו"אמהות על המשמר" – ארגון מחאה הנאבק נגד אלימות משטרתית וגזענות ממוסדת כלפי צעירים יוצאי אתיופיה.

העמדתם של מקרים מגוונים אלו זה לצד זה מאפשרת לנו לחשוב על הממשקים השונים בין משפחה למדינה, ולשאול על מגוון המשמעויות האזרחיות שנוצרות דרך פעולותיהם של הורים ממיקומים חברתיים שונים ומצטלבים. מן המחקרים האישיים שלנו והדיאלוג ביניהם אנו מציעות סדר יום חדש למחקר על משפחתיות, הרואה במשפחה בכלל, ובהורות בפרט, זירה מרכזית של אזרחות. אנו מציעות להבין הורות כאמצעי להשתתפות אזרחית, הכולל מופעים מגוונים שיכולים להיות חלק מתרבות הגמונית, ובו־זמנית להתקיים גם כאופני פעולה חלופיים.

* סדר הכותבות הוא לפי א"ב. העבודה על המאמר הייתה משותפת לכל אורך הדרך.

Parental action as a civic act: New directions for the study of familialism in Israel \ Lauren Erdreich, Einat Gilboa-Oppenheim, Lea Taragin-Zeller, and Tanya Zion-Waldoks*

In this article, we demonstrate how parental and civic actions often intertwine in contemporary Israeli society. We illustrate this point through examples from unrelated studies which explore parental civic involvement among differently positioned social groups operating within a shared national-civic-geographical space. Our insights draw on four independent studies: ultra-Orthodox parents striving to prepare their children for a better future through science education; alternative familial practices among adult graduates of Zionist youth organizations; mothers of transgender children seeking to mediate their children's changing status within their environment; and "Mothers on Guard," a protest organization fighting against police violence and institutionalized racism primarily towards young Ethiopian-Israelis. Juxtaposing these diverse cases allows us to reflect on the various intersections between family and state and to examine the variety of civic meanings produced through the actions of parents from different social locations. Based on our individual studies and the dialogue between them, we propose a new direction for research on familialism, which views the family, particularly parenthood, as a central arena of citizenship. We suggest conceptualizing parenthood as a means of civic participation encompassing a variety of approaches, which might be part and parcel of hegemonic culture or involve alternative modes of action. We propose new directions for future research that could examine how parenthood and citizenship serve as intergenerational sites for the recreation of the sociopolitical sphere and how everyday parental actions reshape family-state relations

*Authors contributed equally to preparation of the article; they are listed alphabetically.

היסטוריונים ואנשי מדעי החברה מרבים לדון בשאלה מה מחזיק אותנו, החיים בישראל, יחד. לרוב מתמקדת השאלה בסקטור היהודי, ולעיתים בכלל האזרחים הישראלים, בהם גם הסקטור הערבי. עיקר הדיון ברמת המקרו – במאמץ להציע תשובה מלאה, תוך הישענות על ספרות תיאורטית ממקורות זרים שעניינה האינטגרציה של חברות שלמות. אשר לסקטור היהודי, סוציולוגים והיסטוריונים ידועים במקומותינו הציעו שני מגנטים, כלומר רכיבי זהות המהווים מכנה משותף של מרבית היהודים במדינת ישראל: יהדות וציונות. לטענתם, באופן טבעי ואפריורי יָצר הַרכיב היהודי שדה התייחסות שגיבש את כל הישראלים היהודים. השדה של הַרכיב הציוני היה מצומצם יותר (לא כל היהודים בישראל ראו עצמם ציונים), אך שימש מכנה משותף כמעט לכל הארגונים הפוליטיים (למשל, המפלגות), והוא שקבע את סדר היום הלאומי.

שתי סוגיות בולטות במיוחד בדיון הזה: האחת, גזירתה של התשובה מן ההקשר התיאורטי הרחב (מַקרו) אינה מציעה מכניזם אחיד ליישומה, והאחרת – ההתייחסות היא לשבט היהודי בלבד.

אל מול התיאוריות הסוציולוגיות וההיסטוריות הגדולות אני מציע מכניזם המכונֶה "הון מקשר" (Putnam, 2000), שמתייחס לכלל החברה הישראלית – משחק הכדורגל. מסיבות מסוימות היה משחק הכדורגל למכניזם מלכֵּד – מקיף ומעצים זהות לאומית כמעט בכל מקום שמשחקים בו. המשחק הזה נוכח בישראל מיום הקמתה ואף קודם לכן. האופן שהוא מאורגן במקומותינו – במבנה של משחקי ליגות ונבחרת לאומית – מקנה לו מעמד של מכניזם מלכד, חוצה גבולות שבטיים.

    What Keeps us Together / Amir Ben-Porat

For many years, historians and social scientists have been engaged with the question "what keeps us together?" Although this question has usually concerned Jewish Israelis, peripherally it has been relevant for all Israelis, including Arab citizens. The discussion has focused on the macro level in an effort to provide a general answer, supported by theories dealing with integration of entire societies. Regarding the dominant Jewish sector in Israel, sociologists and historians have offered "Jewish" and "Zionist" magnets, arguing that the Jewish magnet has created, a priory, an inclusive field for all. The Zionist magnet has been more limited (since it excludes the extreme Orthodox) but constitutes a common base for almost all political organizations.

Alongside the well-known theories, I introduce a "connecting capital" mechanism; namely, the game of football, that relates to all of Israeli society. Played in Israel since before 1948, this game, for a variety of reasons, has gained popularity across all sectors of society and has become a highly effective mechanism for keeping us together.