אתניות

המחקר מבקש לבחון את האופן שבו רטוריקת הוודאות, באמצעות פרקטיקות ספרותיות, מכוננת את האחֵר האתני כאובייקט, כנחשל, כנחות מוסרית וכאלים, וכן כיצד מגדירה רטוריקה זו את הגבולות הסימבוליים בין הקבוצות האתניות בחברה, המשמרים את יחסי הכוח ואת ההיררכיות ביניהן. לשם כך משרטט המחקר את קווי המתאר של רטוריקת הוודאות בספרים לנוער של רון־פדר־עמית, ומתאר את הפרקטיקות הספרותיות, הפואטיות והאסתטיות שבאמצעותן באה לביטוי רטוריקה זו, המתהווה כתחבולה פואטית, המַּבנה תודעה סטריאוטיפית שלילית ביחס למזרחים. המחקר מדגים ארבע פרקטיקות שנמצאו רווחות בקורפוס המחקר, והן: דוקומנטריות – פרקטיקה העושה שימוש במבנים ספרותיים המייצרים אשליה שלפיה הטקסטים הם בעלי איכות דוקומנטרית אותנטית; גיאוגרפיה אתנית – פרקטיקה המעגנת את הסיפורים באתרים גיאוגרפיים מוכרים, ומשרטטת תוך כדי כך את גבולותיה של מפת החלוקה האתנית בישראל. נטורליזציה (טִבְעוּת) – פרקטיקה המנכיחה עוולות חברתיים כאילו היו הסדר הטבעי של הדברים, ובכך מחזקת את הסדר ההגמוני גם כשהוא חסר צדק; דיכוטומיה וניגודים – פרקטיקה המאופיינת בדרמטיזציה של ניגודים ובנרמול הדיכוטומיה האתנית. מעֵבר לפרקטיקות כאמצעי ספרותי, נוכחת באקלים הלשוני בסדרות הספרים הנדונים במחקר פוליטיקה של טשטוש והכחשה, שנועדה להקל את התקבלות הספרים למרות האידיאולוגיה הדיכוטומית וההיררכיה האתנית הבולטת בהם.

“I’m tired of writing things to myself that I already know."* Uncertainty, Rhetoric, and Mizrahi Representation in Galila Ron-Feder-Amit’s \ Gila Danino-Yona 

This study examines how various literary practices promote a rhetoric of certainty that establishes the ethnic Other as backward, morally inferior, and violent. It investigates how this rhetoric defines symbolic ethnic boundaries, preserving power relations and hierarchies. The study explores the contours of certainty rhetoric in Ron-Feder-Amit’s young adult (YA) fiction, describing the poetic and aesthetic techniques through which this rhetoric is articulated. It argues that these practices, which are effectively poetic tricks, foster a negative stereotypical consciousness towards Mizrahim. Four primary techniques have been identified :(1) documentary storytelling, which leverages the literary structure of documentaries to create an illusion of authenticity; (2) ethnic geography, using familiar geographic sites to echo and reaffirm ethnic-geographical boundaries under the guise of authenticity; (3) naturalizing, which dismisses social injustices as "natural," thereby reinforcing the hegemonic order even when unjust; and (4) dichotomy and contrasts, which dramatize contrasts to normalize ethnic dichotomies. Collectively, these practices create an illusion of realism in the text that solidifies ethnic stereotypes. Furthermore, the linguistic atmosphere of the book series fosters a politics of obfuscation and denial, facilitating acceptance of the books, despite their promotion of ethnic hierarchy and dichotomous ideology.

*From the book A Brother and a Half, 1982: 54.

מאמר זה הוא הצעה פרוגרמטית, שנכתבה בהשראת מרקס, גראמשי ובורדייה, לניתוח מעמדי של החברה הישראלית. נטען כי מתחילת התקופה הניאו־ליברלית התגבשו שני גושים מעמדיים: האחד – מעמד שליט, הכולל בעלי הון עולמי ומקומי וכן מעמד משרת, שהוא שכבה גבוהה של אנשי מקצוע ומנהלים המשרתת את ההון; והאחר – מעמדות עממיים מגוונים, בהם מעמד בינוני עממי, מעמד פועלים מקצועי ומעמד פועלים שולי.

המעמד המשרת החדש צמח במקום המעמד הבינוני המבוסס שנשען על חוזה עם המדינה. בחלקו הוא נמצא בחוזה גלוי עם ההון, וממלא תפקידי ניהוג בשדה הכלכלי. בחלקו האחר הוא משרת את האינטרסים של ההון מתוך עמדות בכירות בשירות המדינה או בתרבות (תקשורת, אקדמיה) – אלה מקיימים חוזה שירות, סמוי בעיקרו, עם ההון. המעמד המשרת החדש מכונן יחסי כפיפות עם המעמדות העממיים, תוך הפעלת כוחו של ההון, הקובע גורלות וגבולות מציאות. אף שיחסי הכפיפות בעלי עוצמה, הם אינם שוללים לחלוטין מהכפופים שליטה וביטוי. בראש המעמדות העממיים ניצב המעמד הבינוני העממי, אך הוא שרוי ב"ריבוד מרובה" – אתנו־לאומי, מקצועי, מִגדרי – ובתחרות עזה על נכסים (הון כלכלי, חברתי ותרבותי). אשכנזים, מזרחים, ערבים ואחרים מפוזרים באופן שונה על פני מעמדות אלה, וממשיכים להיבדל זה מזה. בידול זה יכול להתקיים באופן חבוי באמצעות כינון "עצמי" ו"קומונסנס" קהילתי נפרד. האינדיבידואציה – אשר שמה דגש על הפרט היזָּמי – חודרת לכל רובד. בניגוד לצפוי, היא אינה מפוררת את המעמדות, אלא מעצימה אותם בדרכה הייחודית.

Class in Contemporary Israeli Society: Guidelines for Future Research \ Rami Adut, Dani Filc, Sara Helman

This programmatic paper, inspired by Marx, Gramsci and Bourdieu, presents a class analysis of Israeli society. We suggest that, since the rise of neoliberalism, two major class blocs have emerged in Israel. These are comprised of a ruling class, composed of rising global and local capitalists plus service professionals, and the popular classes. The latter group are characterized by their heterogeneity, within which we can distinguish a popular middle class, a skilled working class, and a marginal class.

The new “service class," characterized by its contract with capital, has replaced the upper-middle class that had served the State. Part of this class holds direct contract with capital owners, playing a steering role in economic fields. Others serve capital ends while being employed in senior positions in public service or cultural realms (media, academia), and maintain a tacit contract with capital. The "new service class" forms relations of subordination with the popular classes, exercising capital's determining power over them. Yet, these relations do not completely deprive the subordinated of their voice and agency.

The popular middle classes are characterized by "multiple stratification" on an ethno-national, professional, or gender basis; and in fierce competition for assets (economic, social, and cultural capital). Ashkenazis, Mizrahis, Arabs, and others are distributed unevenly along the popular classes. These ethnic distinctions might exist covertly through a distinct "self" and communal "common sense". Moreover, individuation plays a significant role in processes of class consolidation, paradoxically strengthening them.

במאמר זה אני מבקש לחשוב מחדש על היחסים בין זהות, אתניות, מעמד ומוזיקה פופולרית דרך מקרה בוחן של עיירת הפיתוח בית שמש בשנים 1975–1990. המאמר דן בטעמים המוזיקליים ובזהויות המוזיקליות של מתבגרים חילונים. מאמר זה מראה כי בניגוד להנחות אקדמיות קודמות בדבר השסע העדתי, מתבגרים ממוצא מזרחי האזינו לתרבות הפופ בעלת המאפיינים הגלובליים, הקוסמופוליטיים, הליברליים, המודרניים והמערביים. לצד הצגת השגותיי על אודות התפיסות השכיחות על מוזיקה ואתניות בישראל, במאמר זה אטען כי בחלק נכבד של המחקר העוסק ב"מזרחים" נעדר כמעט לחלוטין דיון על הבדלים לוקליים, מעמדיים והשכלתיים המעצבים את זהותם של אותם "מזרחים" באופן מגוון. בניגוד לנרטיב המוכר על אודות אפלייתה של "ישראל השנייה", מתבגרים צעירים חילונים ממוצא מזרחי בבית שמש היו בעלי מאוויים בורגניים וליברליים ורצון לאסימילציה אל הזרם המרכזי, בעודם משלבים את התרבות של מוצאם עם התרבות ההגמונית. אולם למרות מוטיבציות האסימילציה, תרבותם של המתבגרים לא הייתה קונפורמיסטית באופן מובהק, אלא רב־גונית, רב־תרבותית, גלובלית ומודרנית, והעניקה "שטחים" ו"חללים" של העֲצמה, שונוּת וייחודיות, אותנטיות, חוויה וחלומות התנגדות מדומיינים. הזהות הייתה ועודנה נזילה יותר מכפי שמציעים הסטריאוטיפים.

"It was my Home": Stereotypes, Identity, and Popular Music in the Development Town of Beit Shemesh, 1975-1990 \ Ari Katorza

This article rethinks the relationship between identity, ethnicity, class, and pop music, as it examines the musical tastes and identities of secular teenagers in the Israeli development town of Beit Shemesh from 1975 to the 1990s. The essay shows that, contrary to previous academic assumptions regarding ethnic inequality and exploitation, teenagers of Mizrahi origin listened mostly to pop music with global, cosmopolitan, liberal, modern, and Western characteristics.

This article revises common beliefs regarding music and ethnicity in Israel. It contends that research on the pop music preferences of second- and third-generation Israelis from Muslim countries contains almost no discussion of locality, class, and the educational differences that shaped their identity. Contrary to the well-known narrative of discrimination and the rise of a separate ethnic "second Israel," the secular youth of Mizrahi origin in Beit Shemesh actually had bourgeois and liberal aspirations. These teenagers were inclined to assimilate into the hegemonic surrounding culture, while maintaining the ethos of their origins.  Despite the motivations of assimilation, however, the culture of these young people was not distinctly conformist but multifaceted, multicultural, global, and modern. It provided "territories" and "spaces" of empowerment, difference, uniqueness, authenticity, experience, and imagined dreams of resistance to provincialism. Identity was, and still is, more fluid than the stereotypes would suggest.