מסע ספרותי משמעותי

אני פותח את הסקירה והביקורת על ספרה של חן בר־יצחק – מרחב מעורב: חיפה בספרות העברית – בסיכום. חוקרים (ממגוון תחומי דעת), סטודנטים (בחוגים שונים ובהכשרת מורים), מתעניינים, מורים לספרות ואוהבי ספרות, אוהבי חיפה ותושביה וגם מורי דרך יוכלו למצוא בספר הזה עניין. ספרה של בר־יצחק הוא ספר עיון עם כל המשתמע מכך, הכולל בתוכו מסד תיאורטי מעמיק, ציטוטים ממחקרים ומיצירות, וכמובן טענות ברורות מאוד אשר לסוגיות המרכזיות של הספר. אבל למרות "הכובד" לכאורה, מצאתי כי קריאה בכל הספר או בחלקים ממנו מהווה חוויה מעוררת מחשבה. אני יכול להציג אילו מחשבות עוררה הקריאה אצלי, אבל אז אולי אגרום להטיית הקוראים. לנוכח מבנה הספר, התכנים המוצגים בו, סגנון הכתיבה, וכמובן הטענות השונות, אני סמוך ובטוח שהספר יעורר גם אצל אחרים מחשבות. זהו יתרון גדול לספר מחקרִי ועדוּת לחשיבותו ולתרומתו. בספר ביקשה המחברת למלא חלל מחקרי, ולבחון את האופן שבו נעשה שימוש במרחבה של העיר חיפה, על רחובותיה, אזוריה, אנשיה, עבָרה וההווה שלה במגוון יצירות ספרות, כדי לבנות את עלילת הסיפור, להציג את הדמויות ולהוביל לגיבוש המסרים. במשימה זו עמדה המחברת לעילא ולעילא. אבל אל חשש, היא גם השאירה מקום להמשך כתיבה על הנושא.

הספר הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שכתבה בר־יצחק במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. מתוקף כך כולל הספר גם את הידע הרעיוני והתיאורטי הרלוונטי לבחינת יצירות הספרות ואת האופן שבו מוצג ומשמש בהן המרחב. כל הידע הזה מוצג בעיקר בפרק המבוא, אך המחברת חוזרת לעניינים תיאורטיים גם בפרקים הנושאיים. השליטה בהיבטים התיאורטיים ובספרות המחקר על הנושאים השונים מַפעימה. כקורא, החזרה, הציטוט וההפניה למחקרים אולי מעיקים מעט לעתים, אבל עם זאת, יש להעריך את השליטה של בר־יצחק בתכנים הללו ואת תרומתם האפשרית. המצע הרעיוני המהווה בסיס לניתוחן של יצירות הספרות נבנה באופן שיטתי ועל־פי נושאים. הדיון הזה מוביל את המחברת להציע את המודל שלה לחקר העיר הספרותית. בהסתמך על מחקרים קובעת בר־יצחק שתבחן את העיר מלמעלה ומבפנים, וזאת "כדי ליצור תמונה מלאה יותר ומגוונת יותר של העיר הספרותית המשלבת רוחב ועומק". המחברת מוסיפה את הדימוי "מַפָּה" למבט מלמעלה, ומשתמשת בביטוי מסלול ההליכה הרגלי בעיר כדי להציג את נקודת המבט מלמטה. הבחינה של מספר נקודות מבט על מקום, והאפשרות לבחון מרחב דרך "עיניים שונות", מוכרות בשיח הגיאוגרפי־תרבותי. לכן, כגיאוגרף, וכמי שזכה ללמוד בסוף המאה שעברה קורס בגיאוגרפיה וספרות שלימדו המנחֶה של בר־יצחק ועמיתו שלמה חסון, מצאתי עניין רב הן במבט התיאורטי שהציעה בר־יצחק, הן, כמובן, בניתוחים השונים שהוצגו בפרקים השונים. יתרה מכך, כאשר ציינתי למעלה כי הספר יכול להיות רלוונטי גם למורי דרך, ציינתי זאת גם, ובעיקר, בגלל המודל שהציעה המחברת. בעלי מקצוע אלו מְזמנים באופן טבעי את המטיילים שלהם לבחון את המרחב (במקרה הזה את העיר חיפה) ממספר תצפיות (מבט־על) ומגובה העיניים (במהלך ההליכה ברחובות העיר ובגניה). עתה, לאחר שיקראו מורי הדרך את הספר, הם יקבלו חיזוק לגישתם למרחב, ויתרה מזו, יזכו לשפע של מחשבות כיצד לפרֵש עבור המטיילים ובעזרתם את העיר, ואולי גם יקבלו רעיונות ליצירת תוכניות סיור בעקבות דמות, או על־פי מאפייני הייצוג של העיר בספרות.

לאחר פרק המבוא, ובהתאם למודל שהציעה, מוצגים המבטים השונים על העיר. הפרק הראשון, שהוא הארוך ביותר, מציע דיון במבט־על, מעֵין מסע היכרות עם העיר. הפרק משקף היכרות מעמיקה של המחברת עם העיר הממשית ואת שליטתה של המחברת בתכנים המוצגים ביצירות הספרות. בהמשך לדיון באזורים העירוניים על תוואי הכרמלית (העיר התחתית; הדר הכרמל; ומרכז הכרמל) מציעה בר־יצחק מבט על שכונות שמחוץ לתוואי הכרמלית, וזאת כדי להדגים את היקף הכתיבה על העיר ואת המצע שהיא מספקת עבור הסופרים ויצירותיהם. כיָּאֶה למי שמכירה היטב את העיר, היא מבינה כי עיר אינה רק השכונות והסוגיות הבאות בהן לידי ביטוי, וכי אפשר לכתוב גם על ייצוג העיר במפה או על יחסי הטבע והעיר, ולכן מציעה בר־יצחק בהמשך הפרק דיון בשני הנושאים המוצגים כאן. העובדה כי המחברת מקדישה סעיף שלם לנושא "בין טבע לתרבות: הטבע העירוני במפה המדומיינת של חיפה" מעידה גם על זמנו של הספר. לנוכח האתגרים הסביבתיים שחיפה מתמודדת איתם היום מציע המבט הספרותי על הסוגיה עוד מחשבות על משמעות היחסים הרצויים בעיר.

שלושת הפרקים הבאים מתמקדים בהצגת המבט מגובה העיניים או כפי שבר־יצחק מכנה זאת "רטוריקה צעידה…". בפרקים אלו בוחנת המחברת מגוון סוגיות נושאיות ומחקריות, ובכך מדגימה כי בשפע היצירות הספרותיות שהעיר נזכרת בהן אפשר למצוא עדות וביטוי לסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית. בפרק השני מציגה בר־יצחק דיון באוטופיה (קריאה ביצירתו של הרצל – אלטנוילנד) לצד דיון בחייהם של מהגרים ופליטים (יהודית הנדל – החצר של מומו הגדולה), וכמובן סוגיית יחסי ערבים יהודים בעיר ועוד. בר־יצחק העניקה לפרק את השם "בין אוטופיה לשִׁברהּ", ורומזת בכך בבירור על מסקנתה. אבל הניתוח שהיא מציגה עדיין מאפשר פיתוח מחשבות אחרות. הפרק השלישי, כמו הפרק השני, בוחן סוגיה ומציע כמה ביטויי משנֶה שלה. בפרק זה עומדת למבחן חיפה בתקופה המנדט. בהתאם לגישתה לאורך כל הספר, גם בפרק הזה מרחיבה בר־יצחק את הדיון התיאורטי (מציעה התייחסות למושגים נוסטלגיה וזיכרון נגדי), ואף מציגה דיון בנושאים הבולטים במחקר בתחומים אחרים: ההיסטוריה המקומית של חיפה, תרבות היומיום בעיר, יחסי ערבים ויהודים בעיר ועוד. מכאן שהדיון הספרותי מעניק מחשבות נוספות על כל הסוגיות שצוינו לעיל. הפרק הרביעי היה עבורי המרתק ביותר, ובו, להבנתי, מגיעים לידי ביטוי היכולות של בר־יצחק לראות את כלל המרכיבים: העיר, היוצר, היצירה והתקופה. בפרק מעמתת המחברת בין שתי יצירות, שאחת מהן אינה שייכת לכאורה לקורפוס של היצירות בעברית (הכוונה לסיפורו של ע'סאן כנפאני – השיבה לחיפה), והאחרת היא עוד יצירה של הסופר החיפאי סמי מיכאל. בר־יצחק העניקה לפרק את השם "בין סמל לאומי למרחב ממשי", שהוא, כיאה לטקסט איכותי, משקף את התכנים ואת המסר האפשרי. עבור כנפאני משמשים המרחבים של חיפה לטענה מסוימת, ומיכאל משתמש באותה אדמה כדי להביע מסר אחר, הומניסטי־אוניברסלי, שנדמה כי בר־יצחק מזדהה איתו (ולכן אלו השורות האחרונות של הפרק).

פרק הסיכום הוא הקצר ביותר, והוא כולל מבט־על של בר־יצחק על מכלול היצירה, אבל גם את הצגת האתגרים להמשך המחקר. הצגה זו היא עדות לבגרות המחקרית של המחברת, שמבינה כי למרות ההישג המשמעותי שהציגה בספר יש עוד מה לחקור, יש עוד מה לשאול, יש עוד במה להתלבט. כאמור, בעקבות הספר התעוררו בי מחשבות רבות. אחת מהן קשורה לעיר שבה אני מתגורר – מודיעין מכבים־רעות. מתי תזכה העיר (שאוכלסה ב־1996) לעלות על מפת הספרות ולזכות במחקר מקיף ומלמד כמו זה שהציעה בר־יצחק על חיפה…