במלחמת השחרור, סמוך לעלייתו לישראל, נקלע אליהו לואיס גוטמן למצור בירושלים. מראשוני הסוציולוגים בישראל היה. חוקר כמותני מיומן וקפדן, בעל רקע נרחב במחקר צבאי (וימן, 2015; ספראי, 2004). גוטמן החל לבצע מחקרים חברתיים על המלחמה ולשתף בממצאים את גורמי הצבא ומומחים שפעלו בתוכו. במבט לאחור מחקריו ייחודיים בתוכן ובתכנון: לא רק שחָקר מלחמה, אלא שעשה זאת ללא כוונת רווח, הטיה אידיאולוגית או נאמנות לבית מדרש תיאורטי (Ben-Shalon & Fox, 2009). גוטמן זכה להכרה רבה בעולם ובישראל, והרבה מפועלו מהדהד ומשפיע עד היום על ארגוני מחקר יישומיים בארץ.
הרבה מים זרמו בנהר מאז, וכחוקר פעיל בתחום אני נאלץ לטעון בצער כי מעמדו של המחקר הסוציולוגי הצבאי בישראל כיום נתון בירידה מתמשכת. בחלקו נובע הדבר מירידה כוללת במעמדם של הדיסציפלינה הסוציולוגית ושל המחקר החברתי הנעשה בידי סוציולוגים, חרף התשתית הקיימת, שהרי מחלקות לסוציולוגיה פועלות בכל אוניברסיטה וברבּות מן המכללות. ביטויים ברורים למשבר זה נמצאים בנוכחות השולית של סוציולוגים בדיון הציבורי, ובדעיכת הפופולריות של החוגים לסוציולוגיה בקרב תלמידים. הימשכות תהליך זה תביא לירידה במספר התקנים האקדמיים, לצמצום בהיקף תוכניות הלימוד ואף לסגירת חוגים ומחלקות.
ברצוני להציע ניתוח ראשוני לבירור הסיבות לכך, לאור מקרה הבוחן של סוציולוגיה צבאית, ולהצביע על כיווני פעולה, על רקע מלחמת התקומה ("חרבות ברזל"). הניתוח ממוקד במחקר סוציולוגי-צבאי, אך מהווה דוגמה לתופעה רחבה הרבה יותר. ניתן לטעון כי לכאורה החל מאמצע המאה ה-20 חלו שינויים באווירה העולמית כלפי הצבא והמלחמה, ואלו דחקו את הסוציולוגיה הצבאית לשולי הדיון הציבורי ולשולי העניין האקדמי. אך בישראל תמיד היו נוכחים האיום הביטחוני וגיוס החובה, על כן נשמרה מרכזיות הצבא בחברה הישראלית, והדבר מאפשר הרחבה של נושאי המחקר הסוציולוגיים בהקשר הצבאי (בן-ארי, 2024). על כן, המקום המרכזי של הצבא ושל תופעת המלחמה אמור היו להמשיך להיות נושא מפתח בעל השפעה במחקר הסוציולוגי בישראל לאורך השנים, ולו ככלי להבנת החברה הישראלית.
***
נכון להיום, ההשקעה והפיתוח של המחקר האמפירי במדעי החברה באקדמיה לנוכח המלחמה שכיחים בתחום בריאות הנפש. מחקרים סוציולוגים על כוחות הביטחון, על מאפייני המלחמה ועל התנהלות, או על מאפייני התנהגות הפרט, הקהילה או החברה למול פני המלחמה נדירים יותר. נוסף על כך, סוציולוגים ממעטים לעסוק בסוציולוגיה צבאית-ארגונית ובארגון הצבאי כתופעה חברתית, אלא רואים בארגון הצבאי זירה לבחינת תופעות בראייה כללית, בחקר הקבוצות החברתיות ובפוליטיקה של הזהויות. מדוע זה קורה? ארבע סיבות לכך:
א. דיסציפלינה מדעית שואפת ליצור ידע בר-יישום, ומדעני החברה מעוניינים להשפיע על סדר היום החברתי, אשר רלוונטי לתחום עיסוקם. ברם, לאורך העשורים האחרונים התעצמה בשורותינו ההעדפה לגישה מבקרת לעומת גישה מוסדית, עד כדי כמעט היעלמותה של זו האחרונה. הדבר פגע בכושר היישום של הידע הסוציולוגי וביכולת להעמיד כלים לרשות תלמידים, ארגונים ואף החברה בכללותה. היטיב לתאר זאת ניסים מזרחי (2017), אשר טען כי הסוציולוגיה האקדמית בישראל רוויה אידיאולוגיה תיאורטית המאמצת ללא תנאי את עמדת השמאל הליברלי, ובכך היא מצמצמת במידה ניכרת את יכולת הפרשנות שלה. תהליך זה כשלעצמו הביא להידלדלות הסוציולוגיה היישומית, והדבר משתקף מאוד בחקר המלחמה. הביקורת כלפי הצבא (וכלפי ארגונים מדינתיים אחרים) בקרב סוציולוגים ישראליים היא כמעט אוטומטית, עוד קודם שמנסים להבין את מניעי הארגון ואת הגיון פעולתו. כתוצאה מכך היכולת ליישם ידע המופק במחקר המדעי של סוציולוגים בתחום הביטחון מצומצמת.
ב. נוכחות בארגוני ביטחון הכרחית לחקר המלחמה והצבא: קשה מאוד לחקור היבטים חברתיים של התנהלות מלחמה ללא הכנה מוקדמת המאפשרת נוכחות בתוך ארגוני הביטחון גם ברגע האמת. בהיעדר שיתוף פעולה ואפיקי השפעה או הידברות, ברוב המקרים אין לאקדמיה נגישות לשדה המחקר (Ben-Ari & Levy, 2014). בהקשר זה יש לזכור כי ארגוני ביטחון מטבעם הם זהירים, חשאיים, קנאים לשימור האמון הציבורי ובעלי ערכים מוצקים הנקבעים על-ידיהם באופן אוטונומי, לפחות בהצהרה. כדי להשמיע קול ולהשפיע מתוך שימוש במידע קוהרנטי ואמין באופן יעיל נדרש המחקר החברתי על גווניו השונים להיעשות מתוך שיתוף פעולה מבפנים, תוך היכרות עם הארגון ועם מניעיו, התחשבות ברגישויות הארגוניות, תוך שימת דגש על התייחסות עניינית לתופעת המלחמה, ומתוך פיתוח שיטות מחקר מתאימות. בשנים האחרונות ניכרת פגיעה בנכונות ארגוני ביטחון לשקול שיתוף פעולה עם סוציולוגים או להיעזר בידע שהם מפתחים, על סמך הבנה מודעת, או שלא מודעת, שאין מדובר בידע רלוונטי עבורם.
ג. הקול הסוציולוגי מול גודש המידע: סיבה חשובה נוספת לשינוי במעמד הסוציולוגיה, ועימה גם המחקר החברתי הצבאי, הוא השינוי במאפייני מעבר המידע בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. סוגיה זו משליכה בדרכים רבות על המחקר הסוציולוגי במתכונתו הנוכחית ומחלישה את כוחו. יחיאל לימור (2018) תיאר מורכבות זו באמצעות המושג "אינפו-כאוס", משמע, כאוס של אינפורמציה: במציאות כיום קיים עודף מידע, שהוא כאוטי, סותר ומסתיר, ולכן, במקום הצורך בהשגת מידע מבהיר, יש כעת צורך בסינון מידע מיותר ועודף מתוך בליל המידע הקיים. "אינפו-כאוס" יוצר, בין יתר הדברים, תחושת זילות של מידע, ובכלל זה של המחקר הסוציולוגי האמפירי והקפדני, וממילא פוקעת הסבלנות לטקסטים ארוכים, למונחים מורכבים ולמילים "גדולות". בתוך כך יש לציין את התפתחות הרשתות החברתיות ואת השפעתן הגוברת לאור מהפכת ה-AI, אשר מפשטת תהליכים מחקריים במדעי החברה: קל מאוד לחפש ולמצוא מידע על כל נושא, לסכם ולנתח, ולכן קל לכאורה לבצע עבודות אקדמיות. על כן מתערער עוד יותר מעמד המומחיות המסורתית. מצד אחד קל מאוד לייצר היום תוצרים שנראים כמו מחקר סוציולוגי, ומנגד, קשה מאוד להבחין באיכותם האקדמית, בתוקפם ובמהימנותם – וגם לא בהכרח צריך להתאמץ לעשות זאת: אפשר פשוט לבחור את מה שמתאים לאמונתנו. הפוליטיזציה בחברה הישראלית מְתַחזקת תהליך זה ומגבירה אותו: קל מאוד לסתור אמירה אידיאולוגית באמצעות אמירה אידיאולוגית אחרת, ואז – בכל הנוגע לניתוח חברתי בתחום הצבאי – מה מוֹתר הסוציולוג הצבאי מאדם חכם שאינו סוציולוג? ולעניין שלנו: כיצד יכול ידע כזה להיות אטרקטיבי בשדה היישומי של ארגוני הביטחון?
ד. אובדן הבלעדיות: תהליך משיק נוסף הוא היציאה מגבולות הסוציולוגיה, דרך התפתחות דיסציפלינות-בנות או דיסציפלינות משיקות לסוציולוגיה העוסקות בנושאים דומים. למרבית הדיסציפלינות הללו – שניתן לכלול בהן, בין השאר, את לימודי התקשורת, לימודי המגדר, מדע המדינה, ושיווק – ממוקדות יותר מהסוציולוגיה, ועוסקות בסוגיה ספציפית. ניתן להתייחס גם להתפתחות האינטר-דיסציפלינריות במדעי החברה, שהיא תהליך מבורך כשלעצמו – כחלק מתהליך זה. בעולם משופע בבעלי תובנות נבונים ודעתניים, עמוס בטקסטים ובמחקרים ממגוון דיסציפלינות, התחרות על האמירה הופכת קשה יותר. מובן שכל התהליכים שצוינו, בעיקר שני האחרונים, מייצרים תחרות עבור כלל הדיסציפלינות, עם זאת, לאור כל הדברים האחרים שצוינו, הרי שסוציולוגיה פגיעה יותר (עקב היותה כללית יותר, בגלל מתודולוגיות המחקר המובילות שלה, ובשל המרכיב האידיאולוגי).
**
בכל אירועי הלחימה של השנים האחרונות, כמו גם בעת משבר הקורונה – כולם משברים שבהם נדרשות תובנות חברתיות מעמיקות – הציבור משופע במידע ובידע, נוצָרים ומדווחים מחקרים (ומחקרים לכאורה), ונאמרות אמירות רבות על סוגיות חברתיות מצד מומחי תוכן לסוגיהם: אנשי ביטחון, אנשי מדע המדינה, אנשי תקשורת ואנשי דיסציפלינות אחרות, ואף על-ידי "מומחים בעיני עצמם". נראה שרוב הסוציולוגים העוסקים בביטחון, ואולי לא רק הם, נדחקים לשולי הדיון הציבורי, נוכחים במשׂורה במסגרות המנהלות את המשבר, אמירותיהם נבלעות בבליל ה"אינפו-כאוס", והם מנהלים, כך נראה, שיח בעיקר עם עצמם, ולעתים אף מדירים עמיתים שאינם חושבים כמוהם. סוציולוגיה תיאורטית וביקורתית גרידא מתקשה לפרנס את העוסקים בה גם כך. מגמה זו, אם תימשך ותעמיק, מסוכנת לעתיד הדיסציפלינה כולה. בעולם שבו קיים עודף אדיר של מידע, המאותגר על-ידי עיבוד טקסטואלי-חזותי וקולי של מכונות חושבות, אשר מוצג במהירות כאמת ברשת חברתית. דיסציפלינה העוסקת בחברה תתקשה להמשיך להתקיים אם לא יכירו ציבור האזרחים או ארגונים מרכזיים בחברה בייחודה ובחשיבותה. ובהקשר של סוציולוגיה צבאית: לא ניתן לזכות בהכרה כזו מתוך ביקורת אוטומטית וניכור מארגוני הביטחון.
**
לפיכך, הסוציולוגיה הישראלית חייבת לעבור תהליך של שינוי כדי לאפשר לה להמשיך ולהתפתח, ולהגיע לעמדת השפעה ממשית. כיצד ניתן לעשות זאת בהקשר של תופעת המלחמה, כמשל?להלן מספר הצעות:
על מחלקות הסוציולוגיה לקדם ולפתח סוציולוגיה השואבת השראה מרוחו ומפועלו של גוטמן, ללמד מיומנות מחקרית רלוונטית ולהתאימה למציאות העכשווית. עלינו לחזור ולשתף פעולה באופן הדוק מתוך שותפות, התחשבות ואמון הדדי עם מוסדות האֲמונים על ניהול מושאי המחקר שלנו, מתוך אמפתיה וכיבוד של החוקים והכללים שלהם – שהרי לעיתים קרובות ארגונים אלה מחזיקים במידע ובמשאבים אשר בלעדיהם קשה לייצר מחקר חברתי אמין. מנגד, עבודה בשיתוף פעולה תאפשר הקשבה, והכול ירוויחו ממנה. במקביל לכך, על האוניברסיטאות להקצות לטובת מטרה זו תקנים, ולתמרץ מחקר חברתי-יישומי בתחום זה. חשוב שסוציולוגים יתעמקו בתופעת המלחמה ובפעולת ארגוני הביטחון בחברה הישראלית, וכדי להצליח בכך יש ליצור קשר ולאמץ תלמידים וחוקרים מתוך ארגוני הביטחון.
נדרשת גם התעדכנות בתחום המתודולוגי, דרך אימוץ ולמידה של מתודולוגיות חדשות המותאמות למהפכת המידע: מחקרי נתונים, מחקרי רשתות חברתיות וכיוצא באלה ושילובם במחקרי שדה. אלה משמשים כבר כיום בדיסציפלינות אחיות, דוגמת תקשורת ושיווק. אפשר ואף נדרש לאמצן גם לצורך המחקר הסוציולוגי בחקר צבא ומלחמה, ובכלל. הדבר מחייב חזרה ללימוד ולעיסוק נרחב במתודולוגיות כמותניות עתירות סטטיסטיקה, ובאימוץ ופיתוח מתודולוגיות חדשות מתוך מינוף הכלים הטכנולוגיים המתפתחים והתאמתם לצרכינו.
לצד מחקרים הביקורת הסוציולוגים, המיושנים לדעתי, נדרש פיתוח משמעותי של מחקר שבו מצומצם מקומו של הרכיב האידיאולוגי במחקר לצד הקצאת משאבים מרכזיים למחקר אובייקטיבי-מעשי. עלינו להציב לעצמנו כמטרה להביא לדיון הציבורי עובדות ומידע, ולספק לציבור הרחב, לאנשי המקצוע ולמובילי הדעה כלים להתווכח על המידע ועל העובדות, איש איש מתוך השקפת עולמו, שהרי הבחנה בין נתונים לדעה היא בת-ביצוע. עלינו גם להשתמש בשפה פשוטה ולא מתנשאת, כדי להקל את ההקשבה לנו. יש סוציולוגים שיראו בקריאת כיוון זו כ"משתפת פעולה עם הממסד", ואולי כך הדבר, שהרי קשה, עד בלתי-אפשרי, לקיים מחקר תקֵף במנותק משדה המחקר. לכן בלא שיתוף פעולה, הבנה משותפת והתחשבות בתועלת שיביא המחקר גם לארגון, לא יתקיים מחקר תקף. לא נדרשת כאן "מהפכה", אלא גיוון של הדיון הסוציולוגי: לצד הסוציולוגיה הביקורתית נדרשות במסגרת האקדמיה נקודות מבט נוספות, החסרות במקומותינו. עלינו להתחדש מתוך חזרה ליסודות ולבסיסים של המחקר הסוציולוגי, הבנת המצוקה הגדולה שבה שרויה הדיסציפלינה, ומתוך דאגה לעתידה.
רשימת המקורות
בן ארי, איל (2024). הסוציולוגיה של הצבא והמלחמה בישראל: סקירה אנאליטית. חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 6-7.
וימן, גבי (2015). הסיפור החלוצי של חקר דעת הקהל בישראל: המכון למחקר חברתי שימושי 1947–1997.צבעונים, ירושלים.
לימור, יחיאל (2018, נובמבר). מלחמה בעידן אינפו-כאוס. הרצאה בכנס השנתי של דוברי הרשויות המקומיות בישראל. נתניה.
מזרחי, ניסים (2017). הסוציולוגיה הישראלית לאן? מגמות נא(2), 69–114.
ספראי, מוטי (2004). ברוח הצבא תלוי הניצחון: ראשיתה של הפסיכולוגיה הצבאית בצה"ל. פסיכולוגיה צבאית 3, 53–105.
Ben-Ari, Eyal & Yagil Levy (2014). Getting access to the field: Insider/outsider perspectives. In Joseph Soeters, Patricia M. Shields, & Sebastiaan Rietjens (eds.), Routledge handbook of research methods in military studies. Routledge, pp. 9–18.
Ben-Shalom, Uzi & Shaul Fox (2009). Military Psychology in the Israel Defense Forces: A Perspective of Continuity and Change: A Perspective of Continuity and Change. Armed Forces & Society 36(1), 103–119.
אבקש להודות לפרופ' איל בן-ארי, לפרופ' אלישבע רוסמן-סטולמן, לפרופ' יחיאל לימור, לד"ר רוני טיארג'אן-אור, לד"ר מוטי ספראי, לד"ר משה לוי, לד"ר נחמיה שטרן ולמר נעם אור על הערותיהם המועילות.