"כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן": מעיזבונו של אופטימיסט חסר תקנה

קריאה בספר עד קצה הגבול, שהופיע בסדרת קו אדום בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, היא חוויה מטלטלת. היעדרו של המחבר, עודד ליפשיץ, נוכח, והוא רועם מבעד לרשימות שכתב במהלך חייו, ושבחרו העורכים ללקט מבמות שונות – בעיקר מעיתוניו של השמאל הישראלי – ולפרסם לאחר חטיפתו מקיבוצו ניר עוז בשבעה באוקטובר והירצחו בשבי בעזה כחודש מאוחר יותר. לוּ זכה בן השמונים ושלוש לממש את תוכניותיו, היה ארכיונו מועבר ל"יד יערי", ביתו הפוליטי כאיש "השומר הצעיר" ומפ"ם, אלא שביתו וארכיונו נשרפו אותו יום. בהיעדר עיזבון בחרו העורכים להעמיד לו מצבה אינטלקטואלית באמצעות אסופה מן החומר שזכה לפרסם בחייו. הקריאה בספר כואבת. לעיתים לנוכח ידיעת נסיבות מותו של עודד ליפשיץ – והרי אי-אפשר לקרוא ספר זה בהתעלם מנסיבות המוות – הקריאה כואבת מאוד. הכאב הִכה בי, למשל, במיניאטורה שפורסמה בשנת 1989 בחותם – נשמתו עדן, כמו נשמת רוב הבמות שעודד ליפשיץ נהג לכתוב בהן, אשר שבקו חיים, וכמו חלק ניכר ממסגרות השמאל הישראלי שהוציאו אותן. באותה רשימה בחותם תיאר ליפשיץ גשר שנבנה בנגב המערבי, מובן שלא לבקשתם של תושבי המקום, שצורכיהם אינם מעניינים איש, אלא כתוספת לכביש רחב עוקף ריכוזים ערביים, שנועד לצורכי מתיישבי גוש קטיף, ובסיומה של הרשימה, כתב:

אם יש משהו מנחם ואופטימי בסיפור הזה, זה רק שבעתיד, כשיחזירו את הרצועה, מתנחלי גוש קטיף יוכלו להתפנות דרכו בנוחיות, ואחר כך, בזמן השלום והרגיעה, מתיישבי הנגב יוכלו לנסוע לביקור שכנים בחאן יונס, ובקיץ, לים (עמ׳ 101).

כואבת ביותר, למשל, הייתה הקריאה ברשימה נוספת באותו שבועון, חותם, ובאותה שנה, 1989, שכותרתה היא ״על דם יהודי שהופקר״. באותה רשימה קובע עודד ליפשיץ כי ״עקרונית, מאז הקמת המדינה והקמת צה״ל, שוב אין אפשרות שדם יהודי יהיה הפקר, לפחות לא בישראל. למדינת ישראל, באמצעות צה״ל, יש כוח המסוגל להגיב על כך שנשפך דם יהודי, בעיתוי ובעוצמה שהממשלה תחליט עליהם״ (עמ׳ 169). מעֵבר לכאב בעטיין של הערכותיו של הכותב ביחס למדינת ישראל, הקריאה כואבת גם משום שברשימתו הוא יוצא נחרצוֹת נגד עסקות שבויים, וחושב כי הן ראויות ל״בחינה מחודשת״, וטוען כי ״רגישות יתר לקורבנות מביאה לעיתים להחלטות לא שקולות״. דברים אלה נכתבו בשלהי שנות ה-80 ביחס למדינת ישראל – מדינה המצייתת לעקרון הסולידרי, מדינה המקיימת חוזה עם אזרחיה ועומדת בו, מדינה שבעשורים שחלפו בין פרסום הרשימה ובין חטיפתו של עודד ליפשיץ, ובאופן מואץ אחריה, הוחרבה וממשיכה להיות מוחרבת באופן שיטתי.

עורכי הספר – רוביק רוזנטל ורקפת זוהר – בחרו לארגן את הספר נושאית, ולא כרונולוגית, ובנו מתוך קורפוס המאמרים הגדול שליקטו עשרה שערים. את הכרונולוגיה החסרה הם המירו בהקדמות קצרות, שמטרתן להשלים את התמונה ולהעניק הֶקשר היסטורי לדברים שכתב – רשימות עיתונאיות שנכתבו תמיד בתגובה ישירה לאקטואליה ולשאלות השעה. בחירת העורכים מייצרת סתירה מַפְרה. מחד גיסא, רוחו של הכותב, שעל אף שהעיד על עצמו כי הוא ״רואה שחורות״ (עמ׳ 111), מחויב היה למעשה לשתי אידיאולוגיות צופות עתיד ואופטימיות, על פי טבען – הציונות והסוציאליזם. ואילו לעומת הטלוס (תכלית) החיובי של הציוני והסוציאליסט, המאמין בקִדמה ופועל ללא לֵאות לקַדמהּ, הארגון הלא-כרונולוגי של רשימותיו ומאמריו בספר מייצר חוויה של רצף מחזורי (לוּפ). מצאתי עצמי מתבלבלת לגמרי בין פינוי ימית לפינוי גוש קטיף, בלבול, שכהיסטוריונית בת התקופה, הביך אותי כמובן. בדיעבד מצאתי שיש בבלבול גרעין של אמת: כיבוש, ניכוס, נישול, מחיקה, הֲקמה ואז שיבה לנקודת האפס, לטרה נולוס במקום שהתקיימו בו חיים לפני הגעתנו, ויתקיימו בו חיים גם אחרי לכתנו.

הסכסוך, שאלת יחסי יהודים וערבים, הוא במובנים רבים ליבת הספר. הסכסוך הוא נושאם הישיר של רוב פרקי הספר, והוא מבצבץ לעיתים בעקיפין גם בחלקיו האחרים. לנוכח מחויבותו המתמדת של עודד ליפשיץ לפתרונו של הסכסוך, מחויבותו של לוחם ומתיישב ברוח הציונות והסוציאליזם, ברוח השמאל הציוני כ״פעיל שלום״ החותר לפתרון בר-קיימה לשתי התנועות הלאומיות במרחב, והעֵר בו-זמנית באופן מתמיד למצוקתו החברתית והכלכלית של הפלסטיני כיחיד – מחוץ לשטחי ישראל ובתוכם, שגבולותיהם משתנים חדשות לבקרים, – לנוכח כל זאת לא ניתן לקבל את הראייה העצמית של עודד ליפשיץ ״כרואה שחורות״. ובכל זאת, בתוך האופטימיות לכאורה, זו המתבטאת בעצם מעשה ההתיישבות וזו המתבטאת בעשרות השנים של הפעילות הפוליטית, נתקלתי בפירור, רמז, בדל, של ספק – המגיח לרגע באזכור מאמרו של יריב פוליטי – עזריאל קרליבך, מקימו ועורכו של עיתון מעריב, מאמר שפרסם קרליבך בשנת 1953 כשיחה מדומיינת עם בתו תקומה. תחת הכותרת המתריסה ״זעקי, ארץ אהובה״, המרפררת ליצירתו של הסופר הדרום-אפריקני אלן פטון Cry, the Beloved Country מצביע ליפשיץ בעקיפין על קרבת המעשה הציוני של כיבוש הקרקע לאפרטהייד. על אזכור זה אתעכב לרגע.

האזכור הראשון לקרליבך במאמרו של עודד ליפשיץ (לפחות במסגרת הרשימות והמאמרים שבחרו עורכי הספר) הוא בשנת 1972, במאמר שפורסם בעל המשמר תחת הכותרת ״האיכר, החייל והממשל״. במאמר זה דן עודד ליפשיץ בפני היאנוס של השלטון הישראלי ביחסו ל״מיעוט הערבי״, אותו שלטון, אשר קידם מחד גיסא, ועשק מאידך גיסא, את המיעוט הערבי שבשטחי הקו הירוק באמצעות ״הממשל הצבאי״, שהתקיים עד 1966, ואשר לטענתו, ממשיך בְּשֶׁלו אחרי מלחמת ששת הימים, ואצטט: ״הוא מאיר את פניו הצוחקות, מאפשר לערבים מעֲבר חופשי בגשרי הירדן, ביקורי קיץ המוניים מכל ארצות ערב, נותן זכות תנועה חופשית בין רצועת עזה, הגדה ושטחי הקו הירוק ז״ל, עוזר בפיתוח חקלאי, שירותי בריאות, חינוך ועוד, מעשים יפים וטובים. פרצופו הזועף של יאנוס העביר לגדה, לרצועה ולפִתחה את כל מנגנון הנישול, הנקרא כיום מִנהל מקרקעי ישראל, על צוויו, חוקיו ותקנותיו״ (עמ׳ 93).

בהקשר לגֶזל הקרקעות פונה עודד ליפשיץ במאמר זה למאמרו הנוקב של קרליבך, איש ימין לכאורה, שבו בא קרליבך חשבון עם עושק קרקעותיהם של הערבים. מאמר, כך הוא כותב, ש״ראוי שיצוטט במלואו בעל המשמר, וייכנס לספרי הלימוד של ילדינו ולחוברות שבידי מדריכי השומר הצעיר, וזאת למרות שהוא כולל התקפה חריפה ובלתי מוצדקת על הקיבוצים שקמו גם על אדמה שנגזלה״.

כעשרים שנה מאוחר יותר, ברשימה בחותם שעניינה העוול המביש של מדינת ישראל ביחס לתושבי איקרית ובירעם שב עודד ליפשיץ להזכיר את מאמרו ״הבלתי נשכח״ של קרליבך, שבו טען ״ברגש ובכישרון, שעוול אחד של מדינת ישראל לא ניתן יהיה להצדיק לעולם: גזלת אדמות מערבים״ (עמ׳ 151). מאמרו של קרליבך הותיר, כך נראה, רושם בל יימחק על עודד ליפשיץ. המאמר צץ כאסוציאציה מיידית כשעודד ליפשיץ – כאיכר – נזעק לנוכח השרירותיות והעוול של מעשה גזל הקרקעות. אלא שבעוד שאוזן אחת שלו קשובה מאוד לזעקתו של קרליבך, אוזן אחרת מפעילה שמיעה סלקטיבית. עוצמתו של המאמר של קרליבך אינה נובעת מהחשיפה הנוקבת של עקרון הגזל ומאמירתו של כי גזל זה לא יסולח, אלא מהנבואה, פסימית ושחורה לחלוטין, של הכותב, ואצטט אותה בהרחבה:

אבל – זה אינו סוף המעשה, זה ראשיתו. הסכסוך הגדול עימהם לא נגמר בכך, הוא רק התחיל. והתסיסה רק מתחילה. ואני חרד לך מאוד, בתי, כי אני חושש, שאם תגדלי – את היא אשר תשלמי על כל אלה. איני יודע מתי, איני יודע במה. אפשר, הלוואי, בכסף בלבד. ואפשר, חלילה, בדמים, בצאתך את למערכה, בצאת בנך – אפשר במוקדם, אפשר במאוחר. קשה לנחש. המזרח הזה רדום ומתעורר לאִטו ובמפתיע. אבל פעם בצורה זו או אחרת, זה מוכרח להתנקם. יש שילומים בעולם, יש עמים, הנאלצים לבוא יום אחד, כבדי עוון ומוכתמי-ידיים ולהודות ולשלם… יש שרים, הנאלצים לחתום חוזים חגיגיים: אשמנו וחטאנו וזו כפרתנו… אנחנו, על-כל-פנים, מאמינים בכך, אנחנו העם שהוליד תחת השמים האלה את הרעיון, כי גורלה של מדינה אינו אלא ראי צִדקתה, כי לפי צדק ומשפט שבתוכה היא פורחת והיא נחרבת…

 ״זה מוכרח להתנקם״, כתב קרליבך ב-1953. ואילו עודד ליפשיץ כתב לכאורה דברים זהים. כך במאמר על פינוי ימית בראשית שנות ה-80, אף הוא בחותם, ובו קביעתו ביחס למדיניות הכיבוש בכללותה, ואני מצטטת את ליפשיץ:

יבוא יום ונשלם על כך. בפעם השנייה יבכו גם אלה השׂמחים היום. אנו, הבוכים היום ונאבקים בעוול, נלחמים על כך שבעתיד כולנו, השמחים ונבוכים, נבכה פחות (עמ׳ 123).

אלא שאין דומה ״היבוא יום ונשלם על כך״ של עודד ליפשיץ ל״זה מוכרח להתנקם״ של עזריאל קרליבך. האחרון, קרליבך, מתבונן למעשה על הסכסוך בין יהודים לערבים כסכסוך קולוניאלי, ובהיותו סכסוך קולוניאלי, הוא למעשה סכסוך נטול פתרון, בעוד עודד ליפשיץ, ״רואה השחורות״ לכאורה, המחויב להשקפת עולם אופטימית בפועל, נאבק למען אופק שבו ״בעתיד כולנו… נבכה פחות״. מאחורי האופטימיות הבסיסית שמשדרים עודד ליפשיץ ומפעל חייו מגיחה הידיעה המטרידה שיש אפשרות שלא כך יקרה, ומציצה הידיעה באזכור מאמרו של קרליבך, וכחלק מאותו מאבק פנימי, אִזכוּר לכאורה של המאמר והתעלמות ממסקנתו.

נוח יותר היה לדון עם המחבר על הטקסטים, ולא לדבר על המחבר ועל הטקסטים המרתקים שכתב לאורך עשרות שנים, והנקראים – וכאן ניכרת כמובן ידם של העורכים ושל ההוצאה – ככרוניקה של השמאל הסוציאליסטי הישראלי. הייתי מעדיפה לדון עם עודד ליפשיץ על מבחר שהיה בוחר הוא עצמו מתוך הקורפוס האדיר שיצר במהלך חייו. בחירה כזו הייתה מאפשרת לו להיות הצנזור של עצמו, אך הוא לא זכה. כך לדוגמה, הייתי שמחה לדעת מה הוא חושב על בחירת העורכים להקדיש פרק נפרד, הפרק השמיני, ל״קיבוץ והשד העדתי״. זוהי בחירה אמיצה, משום שהדברים שכתב אינם בהכרח מחמיאים לו, ובה בעת הזעם העצום שלו על ״מקצועני הקיפוח המזרחי״ (עמ׳ 220) ו״עסקני הקיפוח המזרחי״ הוא אותנטי. יש בו תסכול שניתן להבינו, והוא מציג פן מהותי מהווייתו של השמאל הציוני במישור העקרוני, ומהווה, להבנתי, חלק מהטרגדיה.

אצטט ממאמר תגובה לשני עמיתים מ"הקשת הדמוקרטית המזרחית", שפרסם ליפשיץ בהארץ כשנתיים לפני שבעה באוקטובר, תחת הכותר ״ילקוט הכזבים של ההסתה״, שבו דן בטענתם על גזל הקרקעות שביצעו הקיבוצים:

אז מה היה לנו כאן, מעל דפי עיתון 'הארץ'? המון האשמות שווא בגזענות, ביזה, דחיקה, פלישה והֲמרה, בלי סמכות. עוד פרסום, אחד מיני רבים, של עסקני קיפוח מזרחים, בז׳אנר השמצת הקיבוצים, שכולו דיבה ולשון הרע. הכל מותר להם ב'הארץ', גם לרמוס – שוב ושוב ובניגוד לכללי עיתונות בסיסיים – את כבודם של כל הקיבוצים, וגם לפגוע קשות בשמם הטוב (עמ 225).

המאמר, וכך גם שאר המאמרים בשער זה, קשים לקריאה. הם חושפים סדק פְּנים-יהודי בשמאל הישראלי, אשר מעֵבר לכך שהוא מקשה את מיצוי כוחו האלקטורלי של השמאל היהודי – בה במידה שכוח אלקטורלי כזה קיים – הוא משחק שוב ושוב לידיו של הימין. כך גם עצוב לקרוא בדיעבד את הבחנותיו של עודד ליפשיץ בין פריפריה לסְפר, במיוחד לאור ההבנה כי חלק ממה שהוביל לתבוסה המחרידה בשבעה באוקטובר היה הזנחת הפריפריה הדרומית מתוך התרכזות במרחבים האידיאולוגיים של הימין בשטחים. מה שאִפשר את התנערות המדינה מקורבנותיו של אירוע זה, שהיא האחראית הישירה להתרחשותו, היה השנאה שטיפחה כלפי הסְפר הקיבוצי, כחלק מההסתה העדתית לאורך עשורים.

אלא שיהיה זה פתרון קל מדי לטעון כי מדובר בשנאת חינם. טוב היה לוּ אפשר היה לדון עם עודד ליפשיץ – כך למשל עם טענתו כי השמאל מכה על ״חטא שלא חטא״ (עמ׳ 213) ביחס לקיפוחם של המזרחיים – ולא לדון על טענותיו בהיעדרו. בשצף קצף הוא מציג את הטיעון כי ״בחינה חסרת פניות מוכיחה שממשלות השמאל עמדו בהצטיינות במשימת הענק ההרואית: קליטה שוויונית של העליות ההמוניות״ (עמ׳ 214). עוד הוא טוען, כי:

רבבות נשים וגברים השקיעו את מרב מרצם ומיטב כישוריהם, במסירות ובאהבה, בהבאת העולים מהמזרח ומהמערב, ובמימוש חזון הקליטה השיוויונית. […] בשנת השבעים למדינה ראויים קולטי העליות ההמוניות, מראשי הממשלות ועד למורות החיילות במושבי העולים בפריפריה, שייעשה עימם צדק. הגיע הזמן להפסיק להוקיע ולגנות אותם. להיפך, יש להעניק להם צל״ש ענק בהערכה לפועלם (עמ׳ 216).

ההפך מטוב הוא הכוונה הטובה, אומר פתגם בגרמנית. לוּ היה חי, כך חשבתי, הייתי שמחה לדון עימו על סוגיית השוויון. מהו אותו שוויון, שהוא מְכַמֵּת באמצעות אומדנים חיצוניים תוך התרכזות במדינת הרווחה? והרי יש נושאים שאינם ניתנים לכימות, והם בעלי משקל לא פחוּת, כך למשל הון תרבותי. אך גם במונחים שאותם הוא בוחן, ספק אם התקיים אותו שוויון שלקיומו הוא טוען. העיתוי, מועד ההגעה לארץ, חתר תחת רבות מכוונות השוויון הטובות, כוונות שאני חושבת ומאמינה שבחלקן אכן התקיימו.

בין הצילומים הרבים שצורפו לאסופה נתקלתי בצילום של הנער עודד ליפשיץ וחבריו בשנת 1957, בשבוע האחרון ללימודיהם בבית הספר הריאלי, על גג בית משפחתו ברחוב בן-יהודה בהדר, כשמפרץ חיפה המרהיב משתרע למרגלותיהם. אין לי מושג מאין שלפו את החליפות, גם לא את העניבות, המגבעת, המטפחת בכיס המקטורן, נעלי העור. זו הייתה תחפושת, בוודאי. הֲלצה. דירת ההורים שמתחת לגג ודאי הייתה צנועה, דירות של מי שעלו ממזרח אירופה בשנות ה-30. ארבעים מטרים לכל היותר. אבל היה הון תרבותי. כך למשל בית הספר הריאלי. הוא לא ניתן לכימות, והוא מכריע. ואילו מתחת לבית בהדר, ביתם של עודד ליפשיץ ומשפחתו, בכוכים של ואדי סאליב התגוררו דיירים אחרים, עולי שנות ה-50. ההון התרבותי של חלק מהם, יוצאי ארצות האסלאם, ובמקרה זה יוצאי צפון אפריקה, היה בתפיסתה של מדינת ישראל גירעוני, ואם מדינת הרווחה הגיעה אליהם, הרי שהגיעה באיחור וללא כלים תואמים. זו אחת השאלות הגדולות שנותרות פתוחות – שאלת ביצועיה של מדינת הרווחה וסיכויה של הדמוקרטיה במדינה שאין בה סגולה אזרחית מוסכמת. מדינה הבנויה פיסות פיסות, מתוחה ושסועה עד קצותיה ואחוזה בזרועות המפיקות ביודעין הנאה ורווח מיידי מן הקריעה שהן קורעות באריג. צר, צר מאוד, שאנו מנוּעים מלשוחח על כך, צר שאיננו יכולים לשאול את עודד ליפשיץ כיצד נראות כל אותן שאלות, שאלות שהעסיקו אותו במשך עשורים, אחרי שבעה באוקטובר וחורבן עזה, אירועים שאף ״רואה שחורות״ לכאורה ואופטימי ללא תקנה כמוהו, לא יכול היה לִצפות.