לאחרונה פרסמו יגיל לוי ועוזי בן-שלום, כל אחד בנפרד, טור על תפקידה של הסוציולוגיה הישראלית בעת מלחמה. שני החוקרים מסכימים על דבר אחד: הסוציולוגיה הישראלית נכשלה. לוי טוען שהיא נכשלה מוסרית – שתקה כאשר היה עליה לדבר אמת אל הכוח. בן-שלום טוען שהיא נכשלה מוסדית – הפכה לא-רלוונטית בשל ניכור מהשדה ואידיאולוגיזציה עצמית. שניהם מפנים את מבטם אל קהילת החוקרים, אל האגודות המקצועיות ואל השיח הציבורי. בשנים האחרונות אני מלמד קורס העוסק בסוציולוגיה של המלחמה, ומכאן אני מבקש להפנות את המבט לכיוון אחר – אל כיתת הלימוד ואל הסטודנטים והסטודנטיות, חלקם חזרו משדה הקרב לאחר ששירתו מאות ימי מילואים, איבדו חברים וחברות, והם מגיעים עם שאלות ותהיות שהסוציולוגיה יכולה וצריכה להציע להן מענה.
מלחמה וחֶברה אינן ניתנות להפרדה. חברות נלחמות באופן המשקף את ערכיהן, ואופן הלחימה מעצב בחזרה את המבנים החברתיים, את הנורמות ואת הזהויות. צבא ארצות הברית נכנס למלחמת העולם השנייה כשהוא נושא עימו לשדה הקרב הפרדה גזעית מִבנית בין חיילים שחורים ללבנים, ויצא ממנה עם תביעה לדה-סגרגציה, שלימים הייתה בגורמים שהאיצו את התנועה לזכויות האזרח. נשים בריטיות שנכנסו לפס הייצור במלחמת העולם הראשונה כדי להחליף גברים שיצאו לחזית, יצאו מהמלחמה עם תביעה להכרה בזכויותיהן. הדיאלקטיקה הזאת בין חברה למלחמה היא לב ליבה של החשיבה הסוציולוגית.
מקס וֵבֶּר לימדנו שמדינת הלאום המודרנית, על מוסדותיה הבירוקרטיים, היא, במובן עמוק, תוצר של מלחמות. המדינה הצנטרליסטית – לרבות מערכות המיסוי, האכיפה, התחבורה והחינוך – צמחה בהקשר מלחמתי, וקשורה קשר הדוק להתפתחותו ולהתמסדותו של צבא האזרחים המודרני. שכן מלחמה אינה קטטת שיכורים – פרץ יצרי של אגרסיביות. להפך, היא מבנה חברתי מורכב הדורש רמות גבוהות של ארגון וסנכרון, ומערך משומן של גיוס והכשרה. היא גם זקוקה למערכת הצדקות ולתהליכי חִברות – חינוך המַּלחים יחד אזרחות מן השורה ושירות צבאי, טקסי זיכרון והנצחה, מערך של תגמולים חומריים וסימבוליים – שיובילו אנשים להילחם, להיהרג ולהרוג בשם הקולקטיב. זאת ועוד, אינספור התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות נולדו או התבססו בהקשר המלחמתי לפני שהומרו לספֶרה האזרחית: שתי דוגמאות בולטות מני רבות הן האמבולנס, שהחל דרכו כעגלה רתומת סוסים בצבאו של נפוליאון לפני שהחל לנסוע בכבישי העיר, וגם תוכנית החלל האמריקאית, שמקורה בטכנולוגיות שפיתחו במלחמת העולם השנייה מדעני טילים גרמנים ש"יובאו" לארצות הברית לאחר המלחמה.
מכאן נובע משהו יסודי: מלחמה אינה רק אירוע שחברה חווה – היא עובדה חברתית שמשקפת ערכים ומבנים ומחדשת אותם. במילים אחרות, מלחמה אינה באג, אלא פיצ'ר. בהיותה כזאת, על סוציולוגים לחקור אותה וללמד אותה. ולמרות כל זאת, סוציולוגים נטשו את התחום כמעט כליל, והשאירוהו להיסטוריונים, לאנשי מדע המדינה, ולתוכניות מיוחדות של לימודי ביטחון וטרור – תחומים שעושים עבודה חשובה, אך חסרים את ארגז הכלים הסוציולוגי: היכולת לראות כיצד מלחמה נולדת מתוך מבנים חברתיים ושבה לעצב אותם; היכולת להבחין בין אגרסיביות יצרית לבין אלימות מאורגנת כתופעה חברתית-תרבותית; והיכולת לנתח את מערכות ההצדקה, שבלעדיהן לא תיתכן מלחמה ממושכת. זהו כֶּשל אמיתי – לא רק של הסוציולוגים הישראלים בעת המלחמה, אלא של הדיסציפלינה כולה, בישראל ומחוצה לה, לאורך עשרות השנים האחרונות.
אלא שהכשל הזה אינו גזר דין. ההזדמנות לתקן אותו נמצאת לא רק בכנסים אקדמיים או בטורי דעה – היא נמצאת גם, ואולי בעיקר, בכיתת הלימוד. הסטודנטים שיושבים היום בקורסים שלנו מכירים את המלחמה לא דרך טקסט ותיאוריה, אלא כחוויה מכוננת. הם יודעים מהו נרטיב לאומי לא כמושג מופשט, אלא כדבר שגויסו בשמו. הם יודעים מה זו מערכת הצדקות, לא מהסִּפרות, אלא מהחוויה. השאלה היא אם אנחנו מציעים להם את הכלים לחשוב על כך, או משאירים אותם עם החוויה בלי המסגרת.
הוראת סוציולוגיה של מלחמה אינה עוסקת בנקיטת עמדה, אלא בהענקת כלים לניתוח של המלחמה. סטודנט שלמד כיצד פועלות מערכות הצדקה, ועל אופיו הרציונלי-בירוקרטי של הממסד הצבאי הוובריאני, יוכל לשאול שאלות על שיח הנקמה שליווה את מלחמת עזה – לא כדי לדחותו ולא כדי לאמצו, אלא כדי להבין מה הוא משקף ומה הוא מייצר. סטודנט שלמד את הדיאלקטיקה בין חברה למלחמה יוכל לראות כיצד יחסו של צה"ל לפלסטינים אינו מתרחש במנותק מהחברה הישראלית, אלא משקף אותה, ובה בעת מעצב אותה מחדש. סטודנט שלמד על הקשר בין ריחוק טכנולוגי מהאויב לבין דה-הומניזציה שלו – ממכונת הירייה ועד הכטב"ם – יוכל לנתח את השפעותיהן של מערכות נשק אוטונומיות המצוידות בבינה מלאכותית על עתיד החברה האנושית.
הכיתה אינה רק מקום שבו מעבירים ידע – היא המקום שבו נוצרים חוקרי המלחמה של העתיד. אם הסוציולוגיה רוצה לחזור למרכז הדיון על מלחמה וחברה, היא תעשה זאת קודם כול דרך הסטודנטים שתכשיר היום.