תקציר
- HE
נטליה זורבובה מציירת בעיקר את פְּנים הבית שבו היא גרה, במוסקבה, בברלין, בבאר-שבע או ביפו. המבט בסביבת המגורים הוא אמצעי להסתגל אליה, וזורבובה מגלה את המקום דרך הציור; ליתר דיוק, מבעד לתיאור של פְּנים הבית, הציירת מגלה את הציור.
זורבובה מצטיינת בבנייה של קומפוזיציות מורכבות בפורמטים גדולים – אולי האתגר הגדול ביותר בציור. בתולדות האמנות, גודל כזה שמור על פי רוב לציורים היסטוריים, ואפשר לומר שעבודותיה הן ציורים היסטוריים על סיפורים לא חשובים, על רקע חללים ביתיים המאוכלסים בכיסאות, שטיחים ועציצים. החללים שהיא מציירת נושאים עקבות של התרחשויות וזיכרונות קטנים: מעיל שמישהו השאיר על כיסא, כביסה הממתינה לקיפול, או ציור שצויר לפני שנים ותלוי על הקיר. הנושא של זורבובה הוא התרחשויות בלתי מתוכננות של חיים במרחב הביתי, המתנקזות לתוך קומפוזיציות פוטנציאליות.
תיאור פְּנים הבית – התפנים – מחבר בין הבית לסטודיו, בין החיים לעבודה. הציור נעשה במקום מוּכּר ואהוב, אך בו-בזמן מעמת את אתגרי החיים עם אתגרי הציור. כל רגע שמבלים בבית הוא זמן של למידת מעשה הציור תוך מיפוי המרחב, תוך התעמקות בַּצורות, בצבעים ובמרקמים שמרכיבים את סביבת החיים. אפשר לדמיין את זורבובה שרועה בערב על הספה בסלון, ממקמת חפצים מוּכּרים בקומפוזיציות מדומיינות ומדמיינת כיצד החלל הופך לציור. ציור הוא הבית של נטליה זורבובה.
אוצר: קובי בן־מאיר I נעילה: 29.6.2024
מיקום: מוזיאון חיפה לאמנות
"אין זה תיאור של מקום אלא ציור", כותב ד"ר קובי בן־מאיר בטקסט המלווה את עבודותיה של הציירת נטליה זורבובה המוצגות עתה במוזיאון חיפה לאמנות. הבחירה של בן־מאיר (אוצר התערוכה והאוצר הראשי של המוזיאון) להפריד בין מעשה הציור לבין מושאיו אינה מייצרת פירוק בינארי בין צורה לתוכן, בין אובייקט לייצוגו, או בין מתודה למסקנה. קריאתו במעשה הציור של זורבובה מזמינה אותנו להשתהות במעשה הציור עצמו; להימנע מלחפש מייד את המציאות שהוא יכול (או לא) לתעד או את מגוון הרגשות הקשורים בציירת ובחייה הפרטיים, ואף לא לנסות ולזהות בהם את המקומות הממשיים שבהם נוצרו (מוסקבה, ברלין, באר שבע ויפו).
אף שמשטחי הבד הענקיים והצבעוניים הממלאים את החדר הצפוני של המוזיאון עשירים בכל אלה, המלאכה עצמה – הציור – היא לטענתו של בן-מאיר מוקד התשוקה של היוצרת. הפרספקטיבה, הקומפוזיציה, המרקם, הנחת הצבעים וכד' – הם המניעים אותה לפעולה. הם, כך מציע האוצֵר, האופנים שבאמצעותם היא לומדת את סביבותיה. במעבר מתלת-ממד לדו-ממד מתרחשת ההיכרות וההתקרבות האינטימית של היוצרת אל המרחבים שבהם היא מצויה.
החופש לתת קדימות למעשה הציור נובע מכך שמושאיו חסרי חשיבות לכאורה: תפאורת בית רגילה, אוסף מאורגן למחצה של חפצי יום-יום, סצנות ביתיות של שגרה. הבית, המטבח, העציץ במרפסת, שולחן ארוחת הבוקר ויתר המרכיבים של המובן מאליו הדומסטי (התפנים) – היו ועודם מעבדה רדיקלית ללימוד כזה.
כחוקרים וחוקרות במדעי החברה אנחנו מכירים היטב את מערכת הקשרים הסבוכה בין מתודולוגיית המחקר לבין מושאיה, בין הסוגיות שאנו רוצים לברר לבין האופנים שננקוט כדי לעשות זאת.
באנתרופולוגיה למשל, אנו רגילים לראות במתודה עצמה את העיקר. קליפורד גירץ הרחיק לכת, וטען שהאנתרופולוגים הגדולים אינם כאלה משום שיצרו תיאוריות חשובות, אלא משום שכתבו (ציירו?) יפה. כתיבתם (כלומר הפואטיקה שלהם) היא שהצליחה לשכנע את הקוראים שהחוקרת או החוקר אכן "היו שם" בעומק היערות או במדבריות הרחוקות. הפואטיקה הזו במיטבה יצרה את התקֵפות לאמירות השונות על התרבויות שנחקרו. אמירות שאינן מעוררות בגירץ התפעמות מיוחדת.
נקודת המפנה החשובה בהיסטוריה של הדיסציפלינה בסוף המאה הקודמת חנתה תחת הכותרת "משבר הייצוג". חלקים מתוך מדעי הרוח, החברה, האומנות והארכיטקטורה חוו "שבירת כלים" שהייתה כרוכה ב"מעשה הייצוג", וחייבה שׂידוד מערכות שעיקרו מתודולוגי.
לימוד קרוב מתוך המעשה, הנבנה "מלמטה למעלה", סומן כאחד מנתיבי ההחלמה. השהיית הפרשנות, הסימבוליזם והענקת המשמעות הוצעו כתָּווך שבתוכו יכולות להנץ תובנות רעננות.
בימים אלה חדרי מוזיאון חיפה לאמנות מוקדשים ברובם למקבץ התערוכות בבית: משכן האהבות והחרדות. המרחבים הפרטיים מטופלים בעיקר בציור, אך גם בווידאו ובפיסול. יחד הם מייצרים הזדמנות לחשוב מחדש ואחרת על "הבית", מושג שהלך ותפח בקערה האקדמית, עד שהגיע לכלל מטפורה כוללנית. דרך מטפורה זו אפשר לדון בסוגיות של מקומיות והגירה, מרחב פרטי וציבורי, המוגן והמפולש, הסגור והפרוץ. התערוכות במוזיאון, שנֶּהגו ברובן הרבה לפני מלחמת השבעה באוקטובר, מחזירות אותנו, כל אחת בדרכה, לממשות מסוימת, לתחנות טעינה ופריקה של חיי הבית; של מה שנותר, מה שאבד, ומה שאולי יעלה ויופיע.
נטליה זורבובה נולדה במוסקבה ב-1975 וחיה ביפו. היא למדה באקדמיה הרוסית לאמנויות התיאטרון במוסקבה ובאוניברסיטה לאמנויות בברלין (UDK). ב-2011 הייתה ממייסדות הקולקטיב "הברביזון החדש", בשיתוף עם אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ'רקסקי-נאדי ואולגה קונדינה. יחד הציגו חברות "הברביזון החדש" במשכן לאמנות עין-חרוד (2017), במוזיאון תל-אביב לאמנות (2017), בבית האמנים בטאניין בברלין (2017), ובמוזיאון הלאומי בסיגנגי, גיאורגיה (2022). תערוכות יחיד הציגה זורבובה במוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד (2005), במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2019), ובארטפורט, תל-אביב (2023). עבודותיה שמורות, בין השאר, באוספי מוזיאון ישראל, ירושלים, ובמוזיאון תל-אביב לאמנות.
ד"ר קובי בן־מאיר הוא האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות זה כשלוש שנים. בתערוכות שאצר במוזיאון" :מדדים חיוניים: דופק וקצב נשימה באמנות העכשווית" ב-2023, תערוכות יחיד לאדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי ונרדין סרוג'י, וב-2021 את התערוכה "דרך חיפה, "שהייתה בחינה ביקורתית של אוסף המוזיאון, שהתוותה שינויים במדיניות האיסוף, הרכישה והתצוגה של אוסף האמנות הישראלית, כך שיהיה אינקלוסיבי[TY1] יותר. קודם לעבודתו בחיפה עבד כ-17 שנים במוזיאון ישראל במגוון תפקידים באוצְרוּת ובחינוך לאומנות. בן-מאיר חוקר אומנות עכשווית, ולו דוקטורט בתחום זה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 2017–2019 היה עמית מחקר פוסט-דוקטורנט במחלקה לתולדות האומנות של האוניברסיטה החופשית בברלין.
תמר אלאור היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והעורכת המדעית של מדור "תערוכות" בכתב העת "קריאות ישראליות".